Ritva on Kiddushin 19 ריטב״א על קידושין י״ט

מוקים לה כר' אליעזר פי' ועד השתא מהדרינן אדר' עקיבא משום דהלכתא כותיה דאלו רבי אליעזר שמותי הוא:

איבעיא להו מהו שייעד אדם לבנו קטן כו'. עד ואיש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לקטן הא דקתני רישא איש פרט לקטן פי' הראב"ד ז"ל דהיינו קטן ממש פחות מבן י"ג שנה ויום א' דומיא דקטן דסיפא ולמפטר קטן הבועל איצטריך סד"א בעריות לחייב שהרי ביאתו ביאה ודומיא דמתעסק בעריות שהיא חייב מפני שנהנה קמ"ל דכיון דקטן הוא אינו בר עונשין ואפילו אף בזו. אבל הר"א א"ב ב"ד ז"ל פירש דלמפטר קטן לא איצטריך דהא פשיטא דלא חייבה תורה לשום קטן בשום עונש אלא הכא למפטר את הנבעלת איצטריך אע"פ שהיא גדולה ומיירי בקטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד שאין ביאתו ביאה וכי תימא א"כ הוה ליה לפרושי בהדיא איש פרט לקטן פחות מבן ט' שנים ויום א' יכול אפילו ט' שנים ויום א' ת"ל ואיש והכי נמי דרשי' התם בספרא גבי מאי דכתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע ובמאי דכתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. ואיכא למימר דכיון דפריש לה התם והכא לא אתא השתא אלא משום סיפא לא פריש לה וסמיך אהנהו דהתם ואע"ג דסיפא בקטן פחות מבן י"ג שנה ורישא בקטן פחות מבן ט' לא איריא הוא דכל חד מנייהו כדאיתא וזה הנכון:

מאי הוי עלה תא שמע דא"ר ינאי אין ייעוד אלא בגדול ואין ייעוד אלא מדעת תרתי. פי' רש"י ז"ל דלא הוי האי כתרתי דאמרינן בעלמ' שפירושו תרתי דסתרן אהדדי אלא הכי פירוש' ל"ל תרווייהו דהא כיון דליכא ייעוד אלא מדעת פשיט' דאין ייעוד אלא בגדול אבל ר"ח ז"ל פירש אותו כתרתי דעלמא והכי פירושו דאלו רישא קאמר דאין ייעוד אלא בגדול וסיפא קאמר אין ייעוד אלא מדעת הא מדעת יש ייעוד ואפילו בקטן ומהדרינן דחדא קאמר וסיפא פירושא דרישא א"כ דמאי מדעת דידה והשתא להאי פירושא לא מיפשיט בעיין עד מסקנא דפרישנא דמה טעם קאמר או דמדעת דידה הוא אבל לפירושו של רש"י ז"ל מגופיה דמימרא דרישא מיפשיט בעיין ולמה לן למקשי עלה ולתרוצה ואי בעינן לתרוצה הוה לן למימר גופא אמר רבי ינאי כו':

דתני אבימי משמיה דרבי אבהו אשר לו יעדה מלמד שצריך לידעה פי' דלהכי אפיק תנא קדושין אלו בלשון ייעוד משום דמשמע מלשון למועד אשר יעדו כמיעד ומודיע לחבירו ואית דגרסי שצריך ליעדה והכל אחד ליודע' פירש ליעדה הוא ולאו דמסרסינן מלת יעדה:

הוא תני לה והוא אמר לה בקדושי ייעוד ואליבא דרבי יוסי בר' יהודה. פי' אע"ג דהא פשיטא דבקידושי ייעוד משתעי קרא דאשר לא יעדה איצטריך אבימי למימר דדוקא בקדושי ייעוד ולא ילפינן מינה למקדש בתו דעלמא דשאני הכא משום דהוי שלא מדעתו דאב או מדעתי ובעל כרחך למ"ד מעות הראשונות לקדושין נתנו מאי ר' יוסי בר' יהודה דתניא כו' והפדה שיהא שהות ביום כדי פריה דהיינו שוה פרוטה ואע"ג דהפדה לגופיה איצטרך לגרעון כסף מדכתיב יעדה והפדה וסמכו ענין לו ושמעת מיניה תרתי שאין יעדה אלא בזמן שאפשר בפדיון:

רב נחמן בר יצחק אמר אפילו תימא לקידושין נתנו ובכסף ראשון מיעדה שאני הכא דכתיב והפדה. פי' דהאי שוה פרוטה לאו לקדשה בה בעינן לה אלא גזרת הכתוב הוא דכי היכי שאינו מיעדה אחר שכלו כל שש כך אינו מיעדה כל זמן שלא נשתייר לו בה שוה פרוטה וכאילו כבר יצאה חשבינן לי' כך פי' רבינו הגדול ז"ל ועיקר:

אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושין מדרבי יוסי בר' יהודה כו'. תמיהא מילתא טובא היכי דמי אי דמקבלה להו לאביה בשליחותה קטן וקטנה לאו בני שליחות נינהו ואי משום יד הא אין יד לקטנה כלל לקבל קידושיה וגיטה ואפילו אין לה אב ואי מטעמא דהוה ליה כמאן דאמר זרוק מנה לים ותתקדש לך בתי אם כן למקדש אותה הי' צריך לומר כן ותו מאי איריא לרבי יוסי ברבי יהודה בלאו דידיה נמי מודו בהא רבנן. יש מפרשים דלעולם מדין ידה ואף ע"ג דקטנה אין לה יד היינו מדין עצמה מכל מקום כיון שיש לאב יד עליה לקבל קידושיה והוא מרשה אותה ומרקן רשותו אצלה הרי ידה כידו דומה קצת להרשאה דעלמא. וכי תימא ואפילו אית לה יד היאך יש לה זיי' בממון דהתם בדר' יוסי ברבי יהודה אין שם זכיית ממון אלא מחילה שמוחל לה שעבוד שעליה ואף על גב דאין מזכין לקטן על ידו הא ודאי מוחלין לו דלא יהבינן ליה מידי דבעינן דלהוי ליה יד לזכות איכא למימר דהכא במאי עסקינן כשאין כאן זכיית ממון כגון שמקדשו בשטר שאינו ממון דליבעי יד לזכות וכיד בעלמא דאית לה לקבל קידושיה סגי לה אי נמי במקדשה בביאה או במאכילה או משקה אותה שוה פרוטה ומקדשה באותה הנאה והשתא היינו דאיצטרכינן למילף מדרבי יוסי ברבי יהודה דאלו מדרבנן לא הוה שמעינן דלהוי יד לקטנה כלל אע"פ שהאב מרקן רשותו אצלה ולא מיחוור. חדא דא"כ מצינו קטנה מתקדש' ע"י עצמה בכי האי גוונא והיכי מתמהינן לעיל אלמנה קריא לה דאלמא לא אפשר לשו' קטנה שתקדש עצמה ועוד דא"כ אפילו לאחר מיתת האב מקבלת קידושיה כשאמ' לה מחיים צאי וקבלי קדושיך דומיא דיעוד דאיתא אפילו לאחר מיתת האב וזה אין הדעת סובלתו ולא אמרה אדם מעולם ובהרשאה כיוצא בזו כשמת המרשה בטלה הרשאתו:

ויש מפרשים אותה דלעולם כשמקבלת קידושיה לאביה שאמר לה צאי וקבלי קידושיך בשבילי ולא מתורת שליחות לקטן אלא מדין זכיה שתזכה בקידושין לאביה ואתא רבא למימר דמדברי ר' יוסי בר' יהודה שמעינן דקטן וקטנה אית להו זכיה לזכות בממון לאחרים ומיירי בשאמר תחלה למקדש שכל זמן שיתן מנה למי שיזכה בו בשבילו תתקדש בתו לו ואחר כך אמר לבתו שתקבל אותו מנה בשבילו דהשתא האב הוא שמקדשה והיא זוכה בשבילו והוה אמינא דקטנה לית ליה זכייה קמל"ן דיש לה זכייה אפילו מדאורייתא מדרבי יוסי בר' יהודה דאמר מעות הראשונים לאו לקידושין נתנו וכי משייר בה שוה פרוטה ומתקדשה בה מקודשת דחשבינן כאלו אמר לה כשמכרה צאי וקבלי קידושיך והיא מקבלת אותו בשביל אביה ואית לה זכייה מן התורה לזכות בו לאביה וכי תימא ומאי ראיה איכא מדרבי יוסי ברבי יהודה דהתם ליכא זכיית ממון אלא מחילה ולעולם אימא לך דאין לה זכייה. איכא למימר דהא דרבא אמר רב נחמן תליא באידך מימרא דידיה דאמר המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת דברי רבי יוסי בר' יהודה כו' דאשמועינן דכי מקדש לה לאמה הוי כמקדש במלוה שיש עליה משכון ומחזיר המשכון ואינו מקדש בגוף המלוה אלא במשכון שמחזיר לה שהוא קונה אותו כדבעי' למימר כי כשמקדש אותה באותו שוה פרוטה הרי היא כמחזיר לה המשכון שהיא בידה והיינו דאמרינן לעיל דאף על גב דעבד עברי לא סגי ליה במחילה אמא העבריה במחילה סגי לה דהא לית בה קטן איסור ואי משום דיש כאן משכון ומחילה במלוה שיש עליה משכון לא מהניא בלא חזרת משכון הכא שהמשכון ביד' מכיון שמחול לה שעבודו חזרת משכון איכא:

והשתא דאתינן להכי דקדושין דאמה העבריה לרבי יוסי ברבי יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו אינם בשוה פרוטה דמלוה אלא בחזרת המשכון אם אתה אומר דקטן אין לו זכייה לזכות בממון האיך היא מקודשת שהרי אין לה יד לזכות במשכון שהרי ב"ח קונה משכון אפילו בשעת הלואתו כדבעינן למימר ואלו יש ביד ראובן משכון של שמעון ומת שמעון אינו יכול למוחלו לבניו כשהם קטנים ואע"פ שהחזירו להם לא זכו דכיון דקני ליה כשותף הוא בו וצריך בר זכייה לזכות בהקנאתו וכיון דחזינן דא"ה קטנה זוכה במשכון שמחזירין לה שמעינן דקטן אית ליה זכייה לזכות בממון לעצמו או לאחרים. וכ"ת כיון דמדרבי יוסי בר' יהודה שמעי' דקטן א"ל זכייה מדאורייתא היכי לא מייתינן מיניה ראיה במס' גיטין בפ' התקבל דשקלינן וטרינן התם קטן אי א"ל זכייה או לא ומייתינן התם מתניתא אחריתי ולא מייתינין הא. והא לא קשיא דהא דרבא אמר רב נחמן לא אתיא מדרבי יוסי ברבי יהודה אלא למאן דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו והיא מתקדשת בחזרת משכון ואיכא למדחייא כדרב נחמן בר יצחק דלעולם מעות הראשונות לקידושין נתנו ועל ידי אביה היא מתקדשת שקיבל מעות הראשונות לקידושין (נתנו ועל ידי אביה היא מתקדשת שקבל מעות הראשונות) וכן ראיתי שפירש החכם רבי יצחק הלוי ז"ל בן אחיו של מורי הרב נר"ו ונכון הוא. אלא דקשה קצת דכיון דהא דרבא אמר רב נחמן קמייתא תליא באידך דידיה בתרייתא הוה ליה לתלמודא לאקדומי אידך בתרייתא. ואפשר לפרש דלעולם הכא מדין זרוק מנה לים ותתקדש בתי לך אתינן עלה ואף על גב הא אפילו לרבנן איתא אצטרכינן לרבי יוסי ברבי יהודה לאשמועינן שאף על פי שלא דבר מתחילה עם המקדש כן כיון שאמר לה צאי וקבלו קדושין בהכי סגי וסתמו כפירושו שכן היתה כוונתו שכל מי שיתן הכסף בידה תהא מקודשת לו והיינו מדרבי יוסי ברבי יהודא דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו שלא דבר עם האדון מקידושיה כלל א"ש כיון שאם רצה מייעד חשבינן כאלו אמר צאי וקבלו קידושיך וכאלו אמר לה כשתתן הכסף בידך תתקדש לך דאי לא היאך הוא מקדשה בשוה פרוטה שנותן לה ולפי זה דוקא במקדשה בכסף דומיא דההיא דייעוד אבל לא במקדשה בשטר וכדכתיבנא לעיל בפרקין וכן נראה שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

ואמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה כו' יש מפרשים דהיינו דאתינן למילף מדרבי יוסי ברבי יהודא דב"ח קונה משכון ויכול לקדש בו את האשה. וכי תימא הא מדרבי יצחק שמעינן לה. איכא למימר דמדרבי יצחק לא שמעינן אלא כשמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו לא אע"ג דקושטא דמילתא ל"ש הכי ול"ש הכי ב"ח קונה משכון מ"מ אפשר למדחייה כדרבי יצחק וכדדחינן בפ' השולח דאמרינן אימור דאמר ר"י במשכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי אמר הילכך איצטרכינן לרבי יוסי ברבי יהודה דאמה העבריה משכנו בשעת הלואתו ומקדשה בו והא ודאי בגוף המשכון מקדשה דאלו במלוה גופה לא אפשר דהא קי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת. ואין זה נכון דאפילו לכשאת"ל דמשכנו בשעת הלואתו אין ב"ח קונה משכון ולא אמר רבי יצחק אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו בכל כי האי משכון דאמה העבריה שהמלוה הולך ואוכל פירות דכ"ע ב"ח קונה משכון דלא אפשר למיכל פירי בלא קנין הגוף לפירות ואפילו למאן דאמר קטן פירות לאו קנין הגוף דמי ותו היכי נקטינן סתמה המקדש במלוה שיש עליה משכון דאיכא במשמע כל משכון ואע"פ שאינו אוכל פירות דילמא שאני אמה העבריה דאיכא אכילת פירות ולפיכך ב"ח קונה אותה אבל במשכון שאין המלוה אוכל פירות לא. לכך נראה לפרש דודאי מדרבי יצחק שמעינן דהמלוה קונה משכון אפילו בשעת הלואתו וכדתנן המלוה על המשכון אינו משמע דטעמא משום דקני ליה ומלוה על המשכון משכנו בשעת הלואתו משמע. מיהו אע"ג דמלוה קונה משכון אכתי הוה אמינא שאם קדש את האשה סתם במלוה שיש עליה משכון שלה א"מ ואע"פ שהחזיר לה המשכון שאין דעתה של אשה על חזרת המשכון אלא על גוף המלוה דליתא בעול' דאלו משכון גופי' כיון דאיהי נמי א"ל קנין בגויה אין דעתה עליו קמל"ן מדרבי יוסי ברבי יהודה דדעתה אמשכון ולפי' מקודשת והא דמדמינן אמה העבריה למשכון מטלטלי משום דעבד כבעל דאיכא קנין הגוף גמור וידו כיד רבו הוא דאיתקש לקרקע אבל עבד עברי לא וכל שכן אמה העברי' שאין גופה קנוי כלל ובמחילה גרידת' סגי לה דאיכא לדמיה למטלטלי והני תרי מימרא דרבא אמר רב נחמן הלכתא נינהו דליכא מאן דפליג עלייהו והא דאמרינן לעיל גבי קדשה במשכון מקודשת דהתם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק לאו דוקא במשכון דאחרים דה"ה במשכון דידה אלא דשנינן לה לרוחא דמילתא במשכון דאחרים בשינוייא רווחא ולאפוקי מאידך דרב נחמן דלעיל מינה במקדש במנה והניח לה משכון עליהם שאינה מקודשת ודכוות' בתלמודא טובא:

תנו רבנן כיצד מצוות ייעוד כו'. משל לאומר לאשה כו' מה שפירש"י ז"ל מכאן נלמוד משל זה שלאומר לאשה לא ירדנו לסוף דעתו בזה שאין צריך לפרש אלא במשל דעלמא שאינו בא ללמוד אלא ללמד. משל למאן אילימא לרבי יוסי ברבי יהודה והאמר אם יש שהות ביום כו' פירוש ולא מבעיא אי ס"ל מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו דליתיה למשל כלל דהא לא יהיב לה כספא עד שעת קידושין אלא אפילו אי סבירא ליה מעות הראשונות לקידושין ניתנו כדרב נחמן בר יצחק נהי דנתנו לקידושין אבל לא מקדשא למפרע משעת מכירה אלא משעת ייעוד כאומר הרי את מקודשת בכסף זה לאחר שלשים יום שאף על פי שנתאכלו המעות מקודשת אם לא חזרה בה אם לא קדשה אחר תוך שלשים יום:

אלא אמר רב אחא בר יעקב משל לרבנן פשיטא מהו דתימא הא לא אמר לה מעכשיו פירוש וטמא כדרבי יוסי ברבי יהודה דלקידושין ניתנו בלא מעכשיו קא משמע לן דסתמו כמעכשיו הוי מדין תורה:

תניא אידך המוכר את בתו כו'. עד משל לרבי יוסי ברבי יהודה פשיטא מהו דתימא הא לא אמר לה לאחר שלשים. וכי תימא ולרבי יוסי ברבי יהודה נמי אי סבירא ליה דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו היאך המשל דומה לזו כלל. ואיכא למימר דהיא גופה קא משמע לן תנא דלא תימא אין דברי רבי יוסי בר' יהודה אלא היכא דאמרינן מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו אבל אי ס"ל לקידושין ניתנו כמעכשיו דמי ומקודשת לאדון אלא אפילו ס"ל לקידושין ניתנו אין דינו אלא כמשל זה שאין בו מעכשיו ומקודשת לשני:

תניא אידך המוכר את בתו ופסק עמו ע"מ שלא לייעד כו' ולר"מ תנאו קיים והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל. פי' דאע"ג דבתנאין דעלמא אם נתבטל התנאי נתבטל המעשה התם הוא בתנאי שאפשר לקיימו אבל תנאי שא"א לקיימו אינו אלא כמפליג בדברים כדתניא בפרק המגרש ה"ז גיטך ע"מ שתעלי לרקיע שתבלעי קנה של ד' אמות שתביאי לי קנה בן ק' אמה ה"ז גט ותנאו בטל והכא נמי כיון דא"א לקיים תנאו מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה אינו אלא כמפליג בדברים ר"י אומר בדבר של ממון תנאו קיים פירש"י ז"ל דבר של ממון כגון שארה כסותה אבל עונה אינו דבר של ממון ותנאו בטל אבל בירו' אמרו דעונה נמי דבר של ממון הוא שהנאתה היא דכולה למוחלו ואי זהו דבר שאינו של ממון כגון האומר ע"מ שלא תצטרכי לגט ושלא תהיה זקוקה ליבם והוי יודע דאפי' לר' יהודה לא אמר אלא באומר אין לך עלי שכיון שהוא דבר של ממון שניתן למחילה אינו חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה אלא אם חבירו הוא שמתנה שימחול לו אבל באומר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ודאי מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ותנאו בטל והוה ליה כההיא דאמרינן ע"מ שלא תשמיטנו שביעית שביעית משמטת שלא תשמיטנו בשביעית אין שביעית משמטת וכדאמרינן ע"מ שאין בו אונאה יש בו אונאה שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה והיינו דקתני הכא ע"מ שאין לך עלי ואפי' בהא סבר ר' מאיר דחשיב מתנה על מה שכתוב בתורה משום דאכתי לא נתחייב לה בדברים אלו ולא שייכא בה מחילה ותנאי היא אבל לאחר שנשאת מודה הוא שיכולה למחול לו והכי נמי מוכח בכתובות גבי מתניתין דהפוחת לבתולה ממאתים מפי מורו נר"ו:

הא דאמרינן מה למקדשה לפסולין שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה הכי פירושו אין ללמוד מכירה מקידושין שכחו של אב גדול הוא בקידושין יותר ממכירה שהרי מקדש בתו נערה ואינה מוכרה:

ר"א אומר אם ללמוד שמוכרה לפסולין הרי כבר נאמר אם רעה בעיני אדוניה שרעה בנשואיה. פירוש דאף על גב דקדושין תופסין בה רעה היא לקיימה אבל לקרובין שאין קדושין תופסין בה לא שייך למקריה רעה והיינו דאתי מהכא מכירת פסולין ולא אתי מינה מכירת קרובים. מה ת"ל לאמה מלמד שמוכרה לקרובין והלא דין הוא אם מוכרה לפסולין לא ימכרנה לקרובים כלומר אם מוכרה לפסולין דהוא ניוול וגם שקידושין תופסי בה ויש כאן מכשול לבא לידי נשואין באיסור לא ימכרנה לקרובים שאין כאן מכשול ולית לה ניוול: