Ritva on Kiddushin 20 ריטב״א על קידושין כ׳

תני חדא עד לעולם כרבנן ומודו רבנן היכא דאיכא צד ייעוד כמו מוכרה לאביו שרשאי ליעדה לו לבנו שהוא דודה משא"כ במוכרה לבנו שאינו רשאי ליעדה לו שאחותו היא ולא לבנו שדודתו היא וכי תימא וכיון דתרווייהו כרבנן קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא דתנאי הוא ואליבא דרבנן מר סבר דכי אמרו רבנן אין מוכרה לקרובין היינו היכא דליכא צד ייעוד כגון בנו אבל לאביו מוכרה ימר סבר דרבנן אפילו באביו אמרינן דאין מוכרה כיון שאינו יכול לייעדה לעצמו. אי נמי דלא פליגי כלל ובתרייתא בשאין לאביו בן:

תנו רבנן אם בגפו יבא בגפו. יצא כו'. רבי אלעזר אומר יחידו נכנס יחידי יוצא ופרישנא שאם אין לו אשה ובנים אין רבו כופהו ליתן לו שפחה כנענית אבל הוא מותר בה דומיא דמוכר עצמו כדכתיבנא לעיל והלכתא כר' אליעזר בן יעקב דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפילו בברייתא כדמוכח ביבמות ואידך שאינו יוצא בראשי איברים נפקא ליה מלא תצא כצאת העבדים ופשטיה דקרא שאינה יוצאה כלל בראשי איברים:

תנו רבנן נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים כו'. עד אמר רב נחמן בר יצחק תרי קראי כתיבי כו' וכי יש לך שנים מרובות ויש לך שנים מועטות כלומר מה רבוי שנים יש כאן וכי אפשר להיות מרובות יותר על שש או מועטות משש אלא ודאי דהאי רב ומעט לאו אשנים קאי אלא אדמיו שאם נתרבה כספו בתוך השנים האלו נדון כפי כסף מקנתו ואם נתמעט כספו בתוך שנים אלו נדון כפי שניו ופרכי' ודילמא ה"ק רחמנא היכי דעבד תרתי ופש ליה ארבעי נותן לי' דמי ארבעי מכסף מקנתו כו' פי' ודילמא לעולם רבות ומעט אשנים קאי וגז"ה היא דכל היכא שנשארו רוב שטם כשפוד' עצמו שיתן כספו כפי כסף מקנתו בין לקולא בין לחומרא כלומר בין שהשביח או שהכסיף ואם לא נשארו אלא מיעוט שנים כשפודה עצמו שיחשוב כספו כפי שנים הבאים בין לקולא בין לחומרא ובדין הוא דמצינו למפרך דאם כן משתי שנים עד ארבע שנים לא פירש הכתוב מה יהא דינו אלא דאידך עדיף לן למפרך דא"כ מאי בשנים הוה ליה למימר אם עוד רבות שנים ואם מעט נשאר שנים מאי בשנים נתרבה כספו בשנים:

בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת עבד עברי הנמכר לעכו"ם נגאל לחצאין. פי' דאי אית ליה למפלח ארבע שנין ופדיונו מנה ולית ליה אלא חמשין כדי חציו דיהיב חמשין ונגאל חציו ועובד שני שנים הראשונים ויוצא אבל אין לומר שיעבד שתי שנים האחרונים בחמישים הנשארין שהחמשין הנשארין חוב הם עליו ודין הוא שיתפרע מהם האדון לאלתר תדע דהא אם איתא שנמכר לעכו"ם נגאל לחצאין ה"ה נמכר לישראל או משום דילפינן שכיר שכיר או משום דוא"ו מוסיף על ענין ראשון והאיך אפשר לומר שיהא עבד זה היום מותר בשפחה ולמחר אסור ואח"כ מותר כשיחזור לעבודתו אלא ודאי אם איתא דנגאל לחצאין כך יהא דינו כמו שאמרנו:

גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף האי נמי אין נגאל לחצאין או דלמא לקולא אמרי' לחומרא לא אמרינן. פי' האי ג"ש מקובלת היא דהכי ילפינן לה התם במסכת ערכין בהדיא דגמר' שדה אחוזה מנמכר לעכו"ם לענין הכסיף והשביח דאזלי לקולא דמוכר בפדיונו ולהכי אמרינן כיון דגמרינן להאי ג"ש יליף נמי עבד עבד משדה אחוזה שאינו נגאל לחצאין או דילמא לקולא אמרינן כגון השביח והכסף דהוי קולא דיליף שדה אחוזה מעבד לחומרא לא אמרינן דלגמר עבד עברי חומרא זו משדה אחוזה דאינו נגאל לחצאין דאע"ג דבעלמא כי דיינינן ג"ש מקובלת לגמרי דיינינן לה בין לקולא בין לחומרא שאני הכא דגלי רחמנא בעבד עברי דניזיל בכלהי דיניה לקילא דידי' כגון לענין טוב לו עמך ולענין השביחו הכסיף כך פי' רבינו הגדול ז"ל:

א"ל לאו אמרת התם ונמכר כלו ולא חציו ה"נ נגאל כולו ולא חציו וכן הלכתא:

אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין כו'. תמיהא מילתא כיון דאסיקנא דאין נגאל לחצאין מאי האי דאמר אביי את"ל נגאל לחצאין דלאו הלכתא ומאי אתא אביי השתא לאשמועינן. ואיכא למימר דאביי אדלעיל קאי דקאמרינן לקולא אמרי' ולא אמרי' לחומרא לא אזלינן וקאמר דלעולם לא מיצטריכינן למדרש ונגאל כלו ולא חציו דבר מהכי שמעינן במג"ש דגאולתי גאולתו משדה אחוזה דמאי דקאמר דלחומרא לא דיינינן אלו הוי נגאל חצאין קולא לעולם הכי נמי דלא דיינינן ג"ש דאינו נגאל אבל כיון דחזינן דאפי' אי אמרת נגאל לחצאין זימנין דהוי חומרא אי אמרת אינו נגאל לחצאין זמנין דהוי לקולא לא ממנעינין דלא נדרוש ג"ש דאינו נגאל. והא דטרחינן לפרושי היכי משכחת לחצאין דהוה קולא לא הוה מצטרכינן לה דהא בלאו ה"נ כל נגאל לחצאין קולא הוא עד דאיכא יוקרא וזולא והיינו טעמא דמאן דחשיב ליה לעיל דקולא היא כיון דמסתמא הוי קולא אלא דכיון דביוקרא וזולא נמי משכחת לה לקולא פריש לה אגב דפריש דמשכחת לחומרא וזה מבואר:

בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר או דילמא היכי דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי. פי' הכא ודאי לית לן ג"ש מקובלת דאי לא לא סגיא דלא דיינינן לה דליכא הכא טענה דילמא לחומרא לא דיינינן כדאיכא בעבד עברי אלא ודאי דהכא ילמוד סתום מן המפורש הוא דכשם שפי' הכתוב בשדה אחוזה שאינו נגאל לחצאין כדכתיב כדי גאולתו הכי נמי דיינינן בבתי ערי חומה או דילמא לא נלמד סתום מן המפורש והיינו לישנא דאמרינן היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי וכן נמי באידך דמבעיא לן במוכר בית בבתי ערי חומה אם נגאל לקרובים או לא ילמד סתים מן המפורש ומסתמא דאינו נגאל לחצאין ואינו נגאל לקרובים:

דתניא אם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו מלמד שלוה וגואל לחצאין וכן הלכתא. ואי קשיא לך הא דאמרינן במס' ערכין אמר הריני נותן דבר שוה בשוה אין שומעין לו כלומר דמקדיש שדה אחזה נגאל לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף דהוי סלע ופונדיון לשנה ואם אמר שנותן בכל שנה ושנה סלע ופונדיון אין שומעין לו אלמא אינו נגאל לחצאין ואיכא למימר דשאני התם שאע"פ שנותן דינר ופונדיון בשנה עדיין כל השדה מיקדש בשביל חיוב של שנים אחרות ואין כלום ממנו יוצא לחולין לגמרי וכל שנה ושנה עומד בשעבודו אבל כשנותן פדיון כל מקצתו לגמרי ויוצא לחולין נגאל לחצאין: