Ritva on Kiddushin 2 ריטב״א על קידושין ב׳

פרק ראשון
האשה נקנית בשלשה דרכים בגמ' מפרש אמאי תנא האי לישנא ומניינא למעוטי מאי וקונה את עצמה בב' דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה והאי דאקדמי' לכסף ושטר מקמי ביאה למאן דנפקא ליה ביאה מובעלה נקט סדורא דקרא דמעיקרא כתיב כי יקח דהיינו כסף כדאיתא בגמרא והדר ובעלה דהיינו ביאה ונקט שטר בהדי כסף מפני שקניינן מרובה בעלמא ואפילו למאי דמפקינן כסף מויצאה חנם אין כסף היינו למימרא דקדושי דאב הוה אבל עיקר קדושי כסף מכי יקח הוא כדמ' בצריכותא דעבדינן בגמ'. [לקמן ד"ט:] ולרבי יוחנן דנפקא ליה ביאה מדכתיב בעולת בעל איכא למימר דאקדים תנא למתני כסף ושטר מקמי ביאה משום דהכי אורחא דמילתא טפי ולא עוד אלא דאסור לקדש בביאה ורב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כדאיתא במכילתין [דף י"ב]:

בכסף ב"ש אומרים בדנר ובשוה דינר ובה"א בפרוטה ובשוה פרוטה בגמ' מפרש במאי פליגי ובדין הוא דלא הוי צריך למיתני אלא בה"א בשוה פרוטה וכדתנן בפ' הזהב חמש פרוטות הן האשה מתקדשת בשוה פרוטה שיש בכלל שוה פרוטה פרוטה אלא משום דאיצטריך למתני לב"ש בדינר ובשוה דינר איידי דקתני כסף תני נמי לב"ה בפרוטה ובשוה פרוטה כלישנא דב"ש. וקשיא להו לרבנן קמאי ז"ל מכדי קדושי כסף מנ"ל מדכתיב כי יקח וכתיב כסף השדה קח ממני וכיון שכן תינח כסף שוה כסף מנ"ל. וכ"ת שיש שוה כסף בכלל כסף והא אשכחן בעלמא בכמה דוכתי דכתיב בהו כסף ואפ"ה איצטריך קרא לרבויי שוה כסף כדאשכחן גבי נזיקין דמרבה שוה כסף דכתיב כסף ישיב לבעליו ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין. וגבי עבד עברי המגרע פדיונו נמי אמרי' ישיב גאולתו לרבות שוה כסף וגבי פדיון הבן נמי דרשינן בבכורות מכלל ופרט וכלל דשוה כסף ככסף חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות וגבי ערכין והקדשות נמי דאמרינן הכי היינו משום דילפינן בג"ש ערך ערך מפדיון הבן דהכי עבדינן לה להך ג"ש בבכורות וגבי אונס ומפתה דאמרי' בערכין דשוה כסף ככסף היינו משום דגמרינן להו מנזיקין דגמרינן להו תחת נתינת ישלם כסף כדאיתא בפ"ק דב"ק אבל הכא גבי קדושין דלית לן רבויי ולא דרשא מנ"ל דשוה כסף ככסף. ויש שתירץ כיון דדרשינן כסף קידושין מדכתיב ויצאה חנם אין כסף וגבי ע"ע וה"ה אמה העברי' שו"כ ככסף דאנן נמי גבי קדושין דדרשינן הכי אין כסף ושו"כ לאדון זה אבל יש כסף ושו"כ לאדון אחר דיציאה דכות' ממעטינן לגמרי ולא מיחוור דהא ודאי לאו הכריחא הוא למידרש הכי ושפיר איכא למימר אין כסף ושוה כסף לאדון זה אבל יש כסף מיהא לאדון אחר ומנו אביה. ואחרים תירצו דכיון דבעבד עברי שוה כסף ככסף ה"ה לעבד כנעני דליכא מידי דקני בעבד עברי ולא קני בעבד [כנעני] וכדאמרינן בפ' השולח עכו"ם ישראל קונה עכו"ם עכו"ם לא כ"ש הכי נמי ע"ע נקנה בשוה כסף עבד כנעני לכ"ש. והא דגמרינן בגמ' דעבד כנעני נקנה בכסף ושטר מקרקעות ולא גמרינן לה מעבד עברי היינו משום דסוף סוף איצטרכינן למיגמר חזקה מקרקעות דלית' בע"ע וכיון דכן גמרינן להו לכולהי מקרקעות והשתא דאתינן להכי דעבד כנעני נקנה בשו"כ וה"ה בשפחה כנענית דחד דינא אית להו הדר ילפינן משפחה כנענית לקדושי אשה בג"ש דלה לה. מיהו לא אלימא האי ג"ש למיגמר מינה חזקה לקדושי אשה משום דלא שייכא חזקה אלא בדבר שגופו קנוי וחליפין נמי לא גמרינן מינה משום דאיתתא בפחות מש"פ לא מקני' נפשה מ"מ גבי דרשא דשו"כ דליכא אלא גלויי מילתא דשו"כ בכלל כסף להא מיהת תהני לן ג"ש. אבל לא למילף מינה קנין גמור לכתחלה והיינו דטרחינן לאיתויי קדושי כסף מכי יקח ומויצאה חנם ולא מייתינן לה משפחה כנענית בג"ש דלה לה. וגם זה אינו מחוור דלא אשכחן בשום דוכתא דעבדינן ג"ש דלה לה אלא גבי גט דכתיב ביה לה לה אבל גבי קדושין מנ"ל והנכון דהכא פשיטא מילתא דכיון דגלי רחמנא דאשה נקנית בכסף דומי' דקנין שדה ה"ה לשו"כ דבכל הנהו דכתיבנא לעיל דאיצטריך לרבויי לשו"כ בכלהו איכא טעמא דגבי נזיקין איכא טעמא הי"א דכיון דכתב רחמנא מיטב שדהו ישלם שיד ניזק על העליונה ה"ה שאינו יכול לסלקו בסובין בע"כ. וגבי גרעון כסף דע"ע נמי הו"א כיון שהיא עדיין תוך זמנו ויוצא בע"כ של אדון דין הוא שלא יסלקהו אלא בכסף ונימא ליה ליטרח וזבין דומיא דלוה הבא לפרוע חובו עד שלא יכפנו המלוה שאינו לסלקו בשו"כ משא"כ כשהמלוה כופהו שאם אין ללוה מעות יפרע שו"כ כדאיתא בכתובות ולהכי איצטרך רבויי' ישיב גאולתו לרבויי שוה כסף ככסף דחס רחמנא עליה דליפוק לחירות משום כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים משא"כ בחוב דעלמא וגבי פדיון הבן וערכין והקדשות נמי הו"א דדברים אלו חדוש הם ואין לנו בהם אלא חדושם רחמנא אוקים יד דהקדש והכהן על העליונה דהא השתא בתר רבוייא מיעט מינה עבדים ושטרות וקרקעות אבל הכא גבי קנין דקדושי כסף כיון דמדעת שניהם ואיכא דבר חשיב מה לי כסף מה לי שו"כ והא דאמרינן בגמרא האי בתבואה וכלי' ה"ד אילימא דלא נקט להו כלל ישיב אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף לרוחא דמילתא אמרינן הכי לאלומי קושיין ולאו למימרא דאיצטרך לרבויי לענין קטן אי נמי משום דכתיב מכסף מקנתו דמשמע מיעוטא איצטרך לרבוייא דשו"כ אבל בקטן אשה ושדה פשיטא מלתא דכסף ושו"כ שוין הם וזו דעת אדוני הרמב"ן ז"ל והוא נכון:

וכמה היא פרוטה א' משמונה באיסר האיטלקי פ' ע"ש שהמטבע הזה יוצא מאיטליא של יון נקרא כן איסר האיטלקי על שמה. והא דפירש כמה היא פרוטה ולא פירש כמה הוא הדינר משום דב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואין אלו צריכין לפ' דבריהם ותו דסך הדינר היה ידוע אצלם שהרי שיערו הפרוטה באיסר ולא פירשו כמה הוא איסר לפי שהיה ידוע אצלם:

וקונה את עצמה בשתי דרכים בגט ובמיתת הבעל. פי' קתני גט ברישא משום דהוו לישנא דחיי' דהיינו סידורא דקרא דכתיב ושלחה מביתו או כי ימות האיש האחרין והקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא קתני מנין דרכים ביבמה ולימא והיבמה נקנית בדרך א' וקונה את עצמה בשתי דרכי' ומניינא דרישא למעוטי כסף ושטר ומניינא דסיפא למעוטי גט. ותו גבי ע"ע נמי אמאי לא קתני דרכים למעוטי חליפין ולמעוטי משיכ' וחזקה שאינו נקנה בהם כעבד כנעני ובסיפא דידה נמי ליתני דרכים למעוטי שאינו קונה עצמו במיתת האדון ותירץ הרמב"ן ז"ל דדרכים דקתני ברישא דמתני' גבי אשה אכולה מתניתין קאי וה"ק האשה נקנית בא' מג' דרכים שיש לנו בקטן כסף ושטר וביאה והיבמה נקנית בדרכים אלו שאמרנו בביא' וע"ע נקנה מהם בכסף ושטר אשתכח דהני שלש דרכים הדרי בכולם ואינם נקנין בדרך אחרת מיהו בסיפא דיבמה ובסיפא דע"ע מצו למתני דרכים אלא דדרכים דידהו ליתניהו בדרכים דאשה אלא דכיון דלא קתני דרכים ברישא ה"ה בסיפא וגבי עבד כנעני לא תני דרכים משום דלאו דוקא וה"ה דנקנה במשיכה וחליפין כדאיתא בגמ':

גמרא מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש. והא דלא דייק מעיקרא לישנא דהאשה כסדרא דמתני' והדר נידוק נקנית ומקדש משום דאי דייק מעיקרא אמאי תני האשה ה"א דמשום סיפא תני הכי בדידה כדאמרינן הכי בסמוך ובהא היה מיתרצה לי' אמאי תני נקנית דהיינו משום סיפא דקתני וקונה את עצמה דלא מצי למיתני לישנא דקידושין ומ"ה דייק מעיקרא מנקנית כי היכי דלישמועינן דעדיפא מינה דנקט לישנא דקנין דדוקא משום דקיחה אקרי קנין ולא משום סיפא. תו מסתבר לי דהשתא לא דייק אמאי קתני האשה משום דאפשר דלישנא נקנית אכרחי' למתלי מילתא באשה הילכך בעא מעיקרא אמאי קתני נקנית ובתר דפריש ליה האי וחזא דהאי לישנא שייך נמי באיש למתני האיש קונה בעא מיניה אמאי לא קתני האיש קונה:

כתיב הכא כי יקח וכתיב התם נתתי כסף קח ממנו. פי' מה התם כסף אף הכא כסף, ולאו ג"ש ממש היא, דהא קיחה דהתם קאי אכסף וקיחה דהכא קאי אאשה, אלא גלוי מילתא בעלמא וכעין נלמד סתום מן המפורש, דלישנא דקיחה קיחה דכתב רחמנא אתא לגלויי דמה התם בכסף אף הכא בכסף, ודכוותה בתלמוד, ומאי דאמרינן וקיחה אקרי קנין, לאו קיחה דכתיב בקרא, דהא קיחה אכסף קאי כדפרישנא, אלא הכי אמרינן, דקנין דשדה אקרי קנין, אלא דלא שייך שפיר למימר וקנין אקרי קנין, ולהכי נקטינן קנין בלשון קיחה כלישנא דקרא דכתיב השדה אשר קנה אברהם:

אי נמי שדות בכסף יקנו. פי' וכ"ת דלא כתיב אשר קנה אלא בתר דקנה בחזק' אבל משום כסף לא מיקרי קנין וכסף השדה לא בא אלא לפרעון ומפני קפידתו של עפרון קמ"ל שדות בכסף יתנו וכי תימא ואכתי היכי תני תרתי משום חדא הא לא קשיא דשטר נמי איקרי קנין כדכתיב ואקח את ספר המקנה ולא קתני אשה נקחת משום סיפא דלא שייך בה לשון קיחה:

ואב"א אי תני גבי קידושין האיש קונה ה"א בע"כ. פי' כיון דתלי מילתא באיש תני האשה נקנית מדעת אין בע"כ לא. וקשיא להו לרבנן ז"ל והא קתני סיפא והיבמה נקנית ואיתיה אפי' בע"כ ומפרקי לה דקונה משמע בע"כ דוקא אבל נקנית משמע מדעת ומשמע בע"כ ובאשה דהוי תחלת קנין משמע מדעת סיפא דיבמה דזקוקה ועומדת משמע בע"כ. והנכון דגט יבמה לא מצי למתני האיש קונה דא"כ הוא משמע דבעינן דעתו מיהת ואנן אמרינן התם דאפי' שלא מדעת שניהם נקנית כדקי"ל שאם נפל מן הגג ונתקע ביבמתו קנאה ולהכי קתני נקנית דמשמע מאליה ובסיפא דקתני וקונה את עצמה לא משמע לן אפי' בע"כ דהא לא אפשר דבדידיה תלה רחמנא כדכתיב ושלחה מלמד שאין האיש מוציא אלא לרצונו ותו דהא קתני מיתת הבעל דלא שייך למימר בע"כ וכיון דהכי הוא לא דק וקתני קונה את עצמה כיון דלא מצי למתני (קינה) ומקנה ובאידך פירקא דקתני האיש מקדש משום דלא אפשר למשמע בע"כ כדפירש הכא במתני' ותו דבלישנא דקנין הוא דאיכא למימר משום דאשכחן קנין דשדה בע"כ של מקנה דתלויה וזבין זביניה זבינא אבל קדושין לישנא דהקדש הוא ופשיטא מילתא שאין אדם מקדיש ממון חבירו בע"כ. ולא מצי למיתני הכא האשה מקנה עצמה דלא הוה לישנא תריצא דכתיב כי יקח ולא שתלקח אשה לאיש:

ומאי איריא דתני שלש לתני שלשה. פי' בעלמא אורחי' למתני שלשה וארבעה שלשה ימים לפני אידיהם ארבעה דברים נאמרו בכוס של ברכה ואמאי שני הכי לישני:

גירסת הספרים א"ה קשיא קראי אהדדי וקשיין מתניתין אהדדי ויש מעביר קולמוס על א"ה משום דהא לכולי עלמא נמי קשיא קראי אהדדי ומתני' אהדדי והנכון דשפיר גרסינן ליה ומשום דפריק תלמודא דדרך עיקרו לשון נקיבה אלא דזמנין דאשכחן ליה יוצא מן הכלל דהוי בלשון זכר אקשי ליה השתא בשלמא לדידי דרך הוי בין לשון זכר בין לשון נקבה כי הדדי כדאשכחן דכות' בלשון תורה כדכתיב רוח גדולה וחזק וכדכתיב והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגילת ספר ואחרינא טובא ומ"ה נקיט קרא ומתניתין כדבעי זמנין בלשון זכר וזמנין בלשון נקבה אלא לדידך דאמרת דדרך עיקרו לשון נקבה קשיא קראי אהדדי ומתני' היכא דתני להו בלשון זכר דהיינו קרא דבדרך אחד יצאו אליך ומתני' דזב:

והא דאמרינן התם דבמלחמה קאי שאין דרכה של אשה לצאת במלחמה כתב בלשון זכר. ואיכא דקשיא ליה והא כתיב נכח ה' דרכם אשר תלכו בה והתם בזכרים הוה עובדא וכתיב נמי בשוב רשע מדרכו הרעה ומפרקינן לה דאנן הכי קאמרינן דהיכא דלא שייכא אשה כתיב בלשון זכר אבל היכא דשייכי אשה אע"ג דלא מיירי באשה קרי ליה בלשון נקבה והיינו לישנא דאמרינן איש דרכו לצאת במלחמה ואין דרכה של אשה לצאת במלחמה איש דרכו ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק אלמא טעמא מילתא מפני שאין דרכה של אשה בכך הוא הא אלו היתה דרכה בכך אע"ג דלא מיירי עניינא באשה ליה לן בה ונכון הוא. מיהו לדידי קושיא מעיקרא ליתא דאנן השתא קאמרינן בדרך לשון נקבה הוא וכי הוה לשון זכר הוי לבר מדינא וכיון דכן כל היכא דכתיב בלשון נקבה היינו דיניה וליה לן למיהב טעמא אלא להנהו דהוה בלשון זכר אלא דכיון דפריש טעמא דהנהו לשון זכר פירש נמי טעמא באידך דלשון נקבה כיון דאיכא טעמא אע"ג דלא צריך ליה:

רבי שמעון אומר מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש כו'. פי' ובלשון קיחה הוא דאיכא למיפלג בין יקח ותלקח לפי שאן בו לשון קנין אלא לשון לקוחין בעלמא אבל מתני' דקתני האשה נקנית משמעות לשון זה היינו שהיא קנויי' לו וכיון דכן הוא היה הקונה והיינו נמי דהאיש קונה הוה משמע בע"כ ואלו כי יקח שהיא לשון ליקוחין לא משמע בע"כ:

הא דתנן אתרויג שוה לאילן בג' דרכים קתני עלה בדוכתא לערלה ולרבעי ולשביעית ופרש"י זלה"ה שערלה ורבעי נוהגין בו כאילן והולכין בו לענין שביעית בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק. והקשו עליו בתוס' א"כ דכלהו דיני אתרוג דשוה לאילן או לירק קתט ליתני נמי לשכחה ופיאה שאין נוהגת בו כירק לפי שאין לקיטתו כאחד וכדממעטינן מהאי טעמא תאנה ואת"ל דס"ל להאי תנא דפאה ושכחה נוהגין בו כאילן ליתני שנוהגין בו כאילן ולאו קושיא הוא דלא שייך למתני שוה לאילן אלא במידי דליתיה בירק כלל אלא באילן ולא שייך למיתני שוה לירק אלא במידי דליתיה אלא בירק ולא באילן והכא זימנין דפאה ושכחה אינה נוהגת באילן כמו תאינה וכיוצא בו שאין לקיטתן כאחד ואיכא נמי ירק שנוהגין בו פאה ושכחה כגון מלבנות בצלי' ואיכא נמי ה' המינין של תבואה דלא הוה אילן ונוהגין בהן. מיהו הא קישא אמאי לא קתני שאינו כלאים בכרם כאילן וכן שר"ה שלו שבט כאילן. ונ"ל דלא קתני אלא דברים שנחלקו בהם ובמס' ר"ה פירש"י ז"ל דה"ק לערלה ולרביעי ולשביעית שהולכים שלשתן אחר חנטה כאילן ולא אתא לפרושי דיני אתרוג השוה לאילן אלא דין חנטה זו בלחוד משום דבעי למתני דלגבי מעשר אזלינן בתר לקיט' כירק הא בכל שאר מילי פשיטא מלתא דדינם כאילן ואף על גב דחנטה דרך אחד הוא כיון שבא על ענייני חלוקים שפיר שייך למימר בשלשה דרכים וקמא עיקר. והא דלא מייתינן הכא רישא דקתני תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ולתרומה בדרך אחד משום דמצי לשנויי דמשום דבעי למתני סיפא דרכים תנא נמי רישא דרכים ובאידך תירוץ דאסיקנא דכל היכא דאיכא פלוגתא תנא דרכים מיתרצא נמי הא ממילא. ואגב אורחין שמעינן מהא מתני' דאילן נוהג בו רבעי ואתיא כמ"ד נטע רבעי ולא פריך מינה בפ' כיצד מברכין למ"ד כרם רביעי משום דמצי למימר תנאי היא כדאיתא התם. ותו משמע הכא דבשביעית הולכין בירק אחר לקיטה מדתני באתרוג שוה לאילן בחנטה אלמא אי הוה שוה לירק לא הוה אזלינן ביה אלא בתר לקיטה. וק"ל הא דאמרינן בפסח ראשון כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב. ופירש רבינו נסים ז"ל דבירושלמי מפרש דבספיחי ירק דששית הנכנסת לשביעית מיירי והכי פירושו כל ספיחי ירק שחנטו בששית ונכנסו בשביעית מותרים אפילו בשעת הביעור מכיון שחנטו בששית ולא גזרינן דילמא מאן דחזי סבר שחנטו בשביעית דמנכר הוא דספיחים הם חוץ מספיחי כרוב שאינם נכרים ואתו למטעי בהו אלמא בתר חנטה אזלינן בהו ובתוספות העלוה בגמגום ומסתברא לפרושי כל הספיחים של ששית מותרים בשביעית קודם שעת הביעור דוקא כדין פירות שביעית דבתר לקיטה אזלינן חוץ מספיחי כרוב שהן אסורין אפי' תוך זמן הביעור לפי שאינם נכרים שהם ספיחים דהרואה סבר שנזרעו בשביעית ואתי למזרע בשביעית לאחר זמן הביעור כולן ספיחים נינהו בשביעית ובתר לקיטה נינהו כנ"ל: