Ritva on Kiddushin 3 ריטב״א על קידושין ג׳

והא דתנן כוי יש בו דרכים שוה לחיה כו'. אי תנא סבר דכוי לאו בריה בפני עצמה הוא אלא ספק והלכתא הכי ולפיכך הנותן בהמותיו וחיותיו לחבירו יש בכללן נמי כוי ממ"נ. שוה לחיה לענין כיסוי שוה לבהמה לאסור חלבו אינו שוה לא לחיה ולא לבהמה להרבעה שאסור להרביעו עם בהמה וחיה:

ותו הא דתנן וזו אחת מן הדרכים ששוה גיטי נשים לשחרורי עבדים. פירוש שהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם והא דתלי גיטי נשים בשחרורי עבדים ואע"ג דעיקר תקנתא בגיטי נשים הוי ואחר כך השוה לו שחרורי עבדים כבר פרישית בדוכתא טעמא דמילתא מפני שזה היה קל שהקילו חכמים בגיטין להכשירו ע"פ שטח אחד אפילו קרוב ואשה דתו לא מצי בעל לערער ומ"ה תלו קולא בשחרור עבדים שהוא ממון הקל וכאלו קתני זה אחד מן הדרכים שהקילו בגטי נשים שהוא איסור ערוה חמורה כמו שהקילו בשחרור עבדים שהוא ממון הקל:

אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים. פירוש כל היכא שהתנא מחלק בדבריו והשואתו ששונה שוה לזה בענין זה ושוה לזה בענין זה קתני דרכים כגון מתניתין דאתרוג וכוי וגיטי נשים. וכ"ת והא מתניתין דאשה ומתניתין דזב ליכא חלוק וקתני דרכים איכא למימר דטעמא דהני כדפרישית לעיל מדרבי שמעון ומתני' דזב דדרכא דמיכלא יתרא לאיתויי לידי זיבה ולא הדרינן השתא מפירוקי אלא מההוא דאתרוג בלחוד ורש"י ז"ל פירש בע"א דכל היכא דאיכא חלוק בדינין שהוצרך למעטם תני' דרכים ואינו נכון כלל דאפילו תימא דבזב ממעט אונס שינה מ"מ מניינא הוא דאתא למעוטי כל הא כדאיתא לקמן ולא דרכים ועוד דלישנא דפלוגתא לא משמע הכי ואינו נכון. קבלנו מרבותינו ז"ל דכולא סוגיין עד הכא דבתר הוראה היא ומרב הונא גאון ז"ל מסורא איהו תני ליה ואיהו דאסר כנתא וביומיהי תקינו תקנתא דמורדת דנהיגי בה גאונים ז"ל:

סד"א מה שדה מיקניא בחליפין אף אשה נמי מיקניא בחליפין איכא למידק זו מנין היה לנו לדמות אשה לשדה בקנין דהא אנן לא גמרינן לאשה משדה כלל כדפרישי' לעיל אלא ג"ש קלישא בעלמא הוא דעבדינן מלישנא דקיחה קיחה לומר שקיחה זו שנאמרה באשה היא לשון כסף אבל מעולם לא הקשינו אשה לשדה. ותו אם לשדה באנו לדמותה נימא דקני אשה בחזקה דומיא דשדה מיהו הא איכא למדחי דחזקה לא שייכא בדבר שאין גופו קנוי כדכתיבנא לעיל אלא אידך קשיא ומיהו קשיא נילף מינה שטר ואלו לקמן לא ילפינן שטר מהתם. והנכון דה"ק דסד"א כיון דגמרינא קיחה קיחה משדה עפרון שקיחה האמורה באשה כסף היא ואשה נקנית בכסף ובשוה כסף ה"ה שיש בכלל זה שנקנית בחליפין דקס"ד שחליפי סודר בכלל כסף הם ומדין כסף הם קונים וכל דמהני בזה כסף מהני בזה חליפין קמ"ל תנא דמתניתין דהא ליתא מ"ט חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניה נפשה פירוש דמאי דקס"ד דחליפין מדין כסף קונין ליתא דכסף אינו קונה בפחות מש"פ לפי שאינו חשוב כסף ואילו חליפין קונין אפילו בפחות מש"פ וזו ראיה דחליפין אב בפני עצמו הם ולאו תולדה דכסף הם ואפילו כשיש בה שוה פרוטה וכיון שכן אין לנו לרבותם באשה מדין כסף דאתתא לא מקטא בכסף בפחות מש"פ. ולהאי פירושא היינו דלא סליק אדעתיה כלל למימר שתהא חזקה קונה באשה כשדה שהדבר פשוט שאין חזקה קונה מדין כסף. ויש ספרים שכתוב בהם ואתתא בפחות מש"פ לא מקניא נפשה ולאו למימרא דתליא מילתא בקפידתא של אשה ובדעתה כדמשמע מפרש"י ז"ל דא"כ למה אין חליפין קונין באשה מיהת כשיש בהם ש"פ אלא ודאי אין בטלות קנין חליפין באשה אלא לפי שאינם בכלל כסף כמ"ש ולפיכך אפי' היא רוצה ואפילו הם שוים ממון גדול לא מקניא בהו אלא הכי פירושא ואתתא הנקנית בכסף לא מקניא נפשה בפחות מש"פ אפילו מדעת' דפחות משוה פרוטה אינו חשיב כסף ולא ממון ואינו קונה בקרקע וא"א לה להקנות עצמו בדבר שאינו כסף ולא ממון וגזירת הכתוב דבעינן כסף וממון ואע"ג דאיכא איניש דחשיב ליה פחות מש"פ כסף או ממון בטלה דעתו אצל כל אדם ולא משגיחינן ביה. וכי תימא ואמאי לא מייתינן ראיה לחליפין שאינם קונין מדין כסף ממאי דקי"ל דאין מטבע שהוא עיקר כסף נעשה חליפין ואיכא למימר דהא לאו ראיה היא כיון דאיתנהי בכסף שאינו טבוע שהיא כלי וגזירת הכתוב הוא דבעינן כלי דומיא דנעל:

מניינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה כו'. עד ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה וכו' פי' הך דרשא לרבי יוסי הגלילי הוא דאלו לרבי כריתות לדבר הכורת בינו לבינה והך דרשא נפקא לה מדכתיב וכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר אלא דכיון שאין זה מקום עיקרו של דבר והדבר מבורר שכן הדין אפילו לרבנן לא קפיד תלמודא ומייתי האי והכי אשכחן דכוותא במסכת סנהדרין דאמרינן מה נגעים ביום אף דינים ביום ונגעים מנא לן דכתיב וביום הראות בו והך דרשא דאביי היא דאלו לרבא לא נפקא ליה אלא מכנגע נראה לי ולא לאורו והא ודאי דרבא עדיפא ליה אלא דנקט חדא מינייהו ולא קפיד ובמסכת מגילה נמי אמרינן אין מוהלין אלא ביום מנא לן דכתיב וביום השמיני ואלו במס' שבת דרשינן ביום ואפילו בשבת ונפקא לן דמילה ביום דכתיב ובן שמונת ימים ימול ודכותא טובא בתלמודא. ומסתברא דה"ה דמצי למימר דמניינא דסיפא למעוטי שאינה מתגרשת בכסף סד"א נקיש יציאה להוייה מה הווייה בכסף אף יציאה בכסף קמ"ל ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר אלא דמשום דמיעוטא דכסף מתברר שפיר לקמן [והיינו] דנקט הא דלא איירינן בה וס"ד דאתיא מק"ו מיהו בפיריקא דפריק הא מפריק אידך דספר כורתה ואין דבר אחד כורתא ול"ש כסף ול"ש חליצה כצ"ל:

הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף ובשטר וביאה מקשי עליה בירושלמי ניחא כסף ושטר אלא ביאה מאי נדון כלומר מה זכות יש לו לאב בביאה ואמרינן תפתר בשאמר לו הילך מנה מנה ונתקדש בתך לי בביאה פי' קמ"ל דכי היכי דזכי ליה רחמנא לאב כסף קרושין גופייהו זכי ליה נמי מאי דאתי מחמתייהו:

מנ"ל דמקניא בכסף וכסף דאביה הוא כו'. ואימא לדידה פי' ודרשינן הכי אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ופרקינן השתא אביה מקבל קידושיה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי שקלא כספא פי' כיון דזיכתה לו תורה שרשאי לקדשה בע"כ ושלא מדעתה איהו חשיב מקנה ובעל דבר וכממונא היא חשיבה בענין זה וכיון דאיהו הוי מקנה לא סגי דלא להוי כספא דיליה דאי איהי שקלא כספא איהי חשובא בעל דבר ואין האב אלא כשליח וא"כ האיך אפשר לו לקדשה בע"כ:

ופרכינן ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד אבל נערה דאית לה יד תקדש איהי נפשה ותשקול כספא. איכא למידק והא קרא דאת בתי נתתי בנערה כתיב דהא במוציא שם רע כתיב והתם בנערה ממש הכתוב מדבר דהא כתיב וסקלוה ואלו קטנה לאו בת עונשין הוא. ויש מתרצין דאע"ג דהשתא בשעת עונשין היה גדולה בשעה שקדשה קטנה היתה וה"ק קרא את בתי נתתי כשהיא קטנה וכי תימא וקטנה ל"ל קרא השתא זביני מזבין לה קדושי מבעיא איכא למימר שאני מכירה שלא מכר לו אלא זכותו שהרי אף מרשות אדון יוצאה בנערות אבל קדושין שאינה יוצאה בנערות ולא בבגרות אין אדם מוכר דבר שאינו שלו וכן נראה דעת רש"י ז"ל ואינו נכון. ועיקרו של דברים דודאי בין בקטנה בין בנערה פשיטא לן מילתא שהאב יכול לקדשה מדכתיב את בתי נתתי ובהא כ"ע מודו ולא איפלגי לקמן במכילתין אלא בדידה אם יש לה יד לנערה לקדש אף היא עצמה או אביה ולא היא אבל באביה ליכא מאן דפליג ופשיטא לן מילתא דכל היכא דאבי' מקדש לה אפילו כשהיא נערה איהו שקיל כספא וכדאמרינן לעיל דהא לא אפשר בלאו הכי אלא היינו הוא דאמרינן דנערה דאית לה יד מיהת להתקדש כשאין לה אב כי יש לה אב נמי תקדש איהי נפש' ותשקול כספא כיון שהיא קדשה עצמ' ומהדרינן אמר קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה פי' ולא איצטריך קרא אלא להיכא שקדשה איהי נפשה.

ואמרינן אלא הא דאמר רב הונא מניין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש כו' לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה. פי' דהאי לאמה מיותר הוא לדרשא וה"ק את בתי שהיה לו לאמה תיפוק לי' מבנעוריה בית אביה אלא ודאי דמההיא ליכא למשמע לא למעשה ידיה ולא לקדושין דהאי קרא בהפרת נדרים בלחוד היא דכתיב:

וכי תימא נילף מבשת ופגם תמיהא מילתא דהא התם בכתובות ילפינן בשת ופגם דהוי לאביה מקדושי נערה וא"כ השתא דאכתי לא קיימינן אקדישי נערה דליהוי דאביה היכי קיי"ל דבשת ופגם דאביה הוי והיכי ילפינן קדושין עלייהו. ויש מתרצים דהשתא במעשה ידיה איירינן ועליהו קאמרינן דלילף מבשת ופגם ולא נהירא אבל הנכון דאנן לא קשיא לן בקדושי נערה היכא דקדשה אביה דודאי קידושי דידיה הוא (דד"פ) [דהא פשיטא] כדפרישנא לעיל וכיון דכן מיניה ילפינן שפיר לבשת ופגם דהוי דאב מתוך שבידו למוסרו למנוול ומוכה שחין והדר ילפינן וקדושי נערה בקדשה היא נפשה דהוי דאביה מבשת ופגם היכי דבשת ופגם דידיה ה"ה כסף קדושין אפילו כשנתקדשה ע"י עצמה. וכן פי' בתוספות עוד יש לפרש דהשתא לרוחא דמלתא פרכינן דמבושת ופגם אפילו נפקא ליה מדוכתא אחריתי שלא מקדושין לא מצינו למגמר מיניה לקדושין דלא דמי להדדי ודכוות' בתלמודא:

שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגווייהו כך היא הגירסא ברוב הספרים. ותמיהא לן דהא בושת של חבלות דאית לה צערא לא הוה דידיה ואפילו קטנה יעשה לה סגולה כדאיתא בפ' החובל ועוד בייש בעני ובן טובי' דאית להו צערא לכל בני משפחה הכי נמי דיהיב להו בשת לכל בני משפחה ואיכא למימר דהכא לאו למימר דמשום דאית ליה צערא בגווייהו זכי בה אב אלא הכי קאמרינן א"ל קדושין מבשת ופגם במה מצינו דהא לא דמי אהדדי דבהא אית לן צערא ובהא ל"ל צערא. אבל רש"י ז"ל גריס וכן היא במקצת נוסחאות שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בגווייהו כלומר מתוך שבידו לפגמה ולביישה שהרי בידו למוסרה למנוול ומוכה שחין אבל כשנתקדשה ע"י עצמה אימא דאיהי תשקול כספא וזו היא הגירסא נכונה:

אלא מסתברא דיציאה דכוותה קא ממעט. פי' והכי דרשינן אין כסף ביציאה לאדון זה אבל יש כסף ביציאה האחרת לאדון אחר ומנו אב וילפינן מינה קדושין אפילו היכא דקידשה נפשה ואלו קדשה אביה לא צריך קרא ופרכינן והא לא דמי' האי יציאה כו' כלומר היכי ממעטינן מיציאה זו יציאה (זו) דקדושין דהא בקדושין ליכא יציאה כלל שהרי עדיין היא ברשות אביה עד שתכנס לחופה ופרקינן דהתם נמי איכא יציאה כיון דלענין הפרת נדרי' מיהת נפקי ליה מרשותיה וכיון דאיכא שם יציאה אע"ג דלא דמיא לגמרי ליציאה זו שיוצאה מרשות אדון לגמרי ולא נשתייר לו בה זכות שפיר איכא למידרש אבל יש כסף ביציאה אחרת לאדון אחר. כן נראה לי: