Ritva on Kiddushin 35 ריטב״א על קידושין ל״ה

ולרבי יוחנן דאמר על שניהם כו'. ואי קשיא לך ואמאי לא פרכינן לרבנן דלהוו מורא ומזוזה שני כתובים הבאים כאחד ואיכא למימר דאי כתב רחמנא מזוזה ולא כתב מורא הוה אמינא איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות מאי אמרת לכתוב מורא ולא לכתוב מזוזה אמינא לך אין הכי נמי ולא כתב רחמנא חיובא דנשים במזוזה בהדיא אלא דאיידי דכתב רחמנא למען ירבו ימיכם כנותן טעם למצות אשמועינן אגב אורחא שהנשים חייבות בה כיון דבעי חיי וזה מבואר:

הוקשה כל התורה כלה לתפילין ומדמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מכלל דמצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות. איכא דקשיא ליה מ"ש הכא דגמרינן חיובא לשלא הזמן גרמא מכלל פטורא דאזמן גרמא ומשמע לעיל דאע"ג דגמרינן פטורא לשהזמן גרמא אצטרכינן למגמר חיובא לשלא הזמן גרמא ממורא ולא גמרינן לה מכלל פטורא דשהזמן גרמא ומפרקי לה דלעיל דהוה גמרינן במה מצינו אין לנו אלא מה שלמדנו בלבד ואין לנו ללמוד חיוב מכלל פטור אבל הכא דגמרינן ביה קשה מכיון דחזינא דהני איתקוש לתפילין ואידך לא איתקש שמעינן דמאי דאיתקש הוי כתפילין ואידך דלא איתקוש לא הוי כתפילין ונכון הוא. ומסתבר לי' למימר דהכא לאו מהיקשא דרשינן לגמרי אלא מכיון דאתינא לעיל למגמר במה מצינו ולא מכרעה מילתא שפיר אי גמרינן שהזמן גרמא מתפילין לפטור או ממצה לחיובא ואי גמרינן שלא הזמן גרמא ממורא לחיובא או מת"ת לפטורא למאן דאית ליה שכה"כ מלמדים אתיא היקשא ומכרעה דאית לן למגמר שהזמן גרמא מתפילין לפטורא ושלא הזמן גרמא ממורא לחיובא. ופרכינן ולר"מ דאמר תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא מאי איכא למימר. יש מפרשים דר' מאיר נשים חייבות בתפילין ולא נהירא דא"כ מאי קושיא דהא גמרינן לר"מ נמי מצות עשה שלא הזמן גרמא לחיובא בתפילין ומכלל דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וליכא בין הא דר"מ לאוקימתא דידן אלא בענין תפילין בלחוד דלדידן פטורות ולר"מ חייבות אבל בשאר מצות ליכא הפרישא ואנן בשאר מצות קיימינן השתא היכי דיינינן להו:

אבל הנכון דלר"מ נמי תפילין נשים פטורות דגמר מת"ת דאיתקש בפרשה ראשונה ובפרשה שנייה והשתא פרכינן שפיר דלדידי' הוי דינא דשאר מצוות היפך משנתינו דמצות עשה שלא הזמן גרמא נשים פטורות כתפילין ומינה גמרי דמצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות:

ולרבי יהודה דסבר תפילין מצוות עשה כו'. ה"ג משום דהוה מצה ושמחה והקהל ותלמוד תורה ופ"ו ופדיון הבן שני כתובים הבאים האחד ואין מלמדין וה"פ דלרבי יהודה גמרינן מצות עשה שהזמן גרמא לפטורא מראיה ולא גמרינן חיובא ממצה משום דהוה מצה ושמחה והקהל שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וכ"ת דשמחה איצטריך משום דבעלה משמחה כדאמרינן לעיל. איכא למימר דרבי יהודה לית ליה האי סברא דאביי וכן נמי לרבי יהודה גמרינן מצות עשה שלא הזמן גרמא ממורא לחיובא ולא גמרינן מתלמוד תורה לפטורא משום דהוה ת"ת פדיון הבן ופריה ורביה שלשה כתובים הבאים כא' ואין מלמדין:

הא דאמרינן השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כתבו בתוספות דהיינו היכא דכתיב בני ישראל לחוד א"כ אע"ג דכתיב בלשון זכר ה"ה לאשה אבל כל היכא דכתיב בהדיא איש אין אשה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב וכדאמרי' בפרק ד' מיתות גבי מקלל אביו ואמו אין לי אלא איש אשה מניין ואיצטרכינן לרבוייא ולא מייתינן לה מהא דהשוה הכתוב אשה לאיש אע"פ שיש לומר בההוא דמשום דאימעוט אשה גבי כבוד אב ואם משום דאין סיפק בידה לעשות איצטרך קרא לרבויא לקללתם דאי לא לא לכתוב איש כלל ותיתי אשה מן הסתם מהא דהכא וכ"ת דאיצטרך לטומטום ואנדרוגנוס כדאיתא התם הא ודאי בשיגרת לישן נקטינן ליה התם ותו היכא דאיכא אנשים ונשים טומטום ואנדרוגינוס חייבים ממה נפשך ולא מחוור ועוד ראיה לדבריהם מההוא בריש פ"ק דעירכין אמרינן אין לי אלא איש העריך אשה מניין ואיצטרך ריבוייא ובב"ק גבי שור שנגח אמרינן גבי שור שהמית את אדם שהוא חייב מיתה א"ל אלא שור איש שור של אשה מניין ומייתינן ליה מדכתיב שור שור של שבת ואצטרכין לרבויא משום דכתיב ובעל השור נקי לדונו כאיש:

אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה יש שפירשו בין לדון בין לידון ומאשר תשים דרשינן ליה דכתב סתמא בין לאנשים ובין לנשים דאלו לפניהם הא דרשינן ליה בסנהדרין לפניהם ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות. והנכון דכולה שמעת מינה לפני כל ישראל אנשים ונשים ולא לפני עכו"ם וכ"ת רבי יוחנן היכי ממעט מינ' הדיוטות דהא כולהו נשים דישראל לא היו הדיוטות הא לא קשיא דקרא לא ממעט אלא עכו"ם והדיוטות לאו מהכא נפקא כדמוכח בפ"ק דסנהדרין ואשגרת לשון הוה וכדפרישנא בפרק בתרא דגיטין כנ"ל. והא דמרבינן הכא נשים לדון לא תיקשי לן הא דתנן כל הכשר להעיד כשר לדון ואשה אינה כשירה להעיד ואפ"ה כשירה לדון דמתניתן דהתם בזכרים מיירי באיש שכשר להעיד כשר לדון ולא ממעטינן מינה נשים דמקרא מלא דבר הכתוב והיא שפטה את ישראל:

תוספות ויש שפוסלין אותם לדון ומפרש שופטה את ישראל כלומר מנהגת ודברת:

הא דאמרינן משום כפרה חס רחמנא עליה. איכא דקשיא ליה אדרבא אי לאו מרבינן להא מקרא אינה בכלל עונשין ואינה צריכה כפרה ולא קשיא דהא דאי לא הוה אמינא דמעונשין ליכא למיפטרה לגמרי דהא איכא כמה מצות לא תעשה דרבייה רחמנא בהדיא וה"ה לכולהו והלכך רבייה הכא למהוי כאיש אלא לכפרה חס רחמנא עלה. ועד כאן לא עבדינן צריכותא אלא דמחדא לא אתיא אבל ודאי אתיא חדא מתרתי במה הצד דלא ראו זה כראי זה אלא דכיון דליכא למידרש אמרינן דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא כדאמרינן בעלמא וכולהו שארא אתו מהני מביניא:

אי בעי' אימא סברא דהא לית להו זקן. פירוש דקרא כתיב לא תקיפו ואחד ניקף ומקיף במשמע דלהכי כתבה רחמנא בלשון רבים כדכתב הרב ר' אברהם ב"ד במסכת מכות ואע"ג דאתיא כרב אסי התם דאין הניקף לוקח מלקות בלחוד מיעט לה משום דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אבל לא משמע מלאו וזימנין דלוקין כשעשה מעשה שמסייעו או שמקיף עצמו כדאיתא התם. בהדיא דכיון דקרא דלא תקיפו קאי אמקיף וניקף ואין אשה בדין ניקף דהא לית לה זקן ליתא נמי אפילו במקפת לאחרים וזה נכון:

אי בעית אימא מדשני קרא בדיבורו דא"כ נכתוב קרא פאת זקנכם מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך. פי' מדשני קרא בדבורו דכתיב זקנך בלשון יחיד משמע דלמעוטי זקנך ולא זקן אשתך ואתיא הקפה דאיתקשו לזקן וגמר מיניה דמה השחתה זקנך ולא זקן אשתך אף הקפה נמי אשה פטורה. וכי תימא אדרבה מדשני קרא בדיבוריה דכתב הקפה בלשון רבים פאת ראשיכם וכתב השחתה בלשון יחיד זקנך מכלל דזקנך ולא זקן אשתך דוקא אבל הקפה ראשו וראש אשתו. דאי לא מאי האי דשני קרא בדיבוריה הא לא שני מידי דליכא הפרישה בין ראשיכם לזקנך וא"כ לכתוב כוליה קרא בלשון יחיד ואיכא למימר דאנן הכי קאמרינן דמדשני קרא בדיבוריה שכל הפרשה שלמעלה מפסוק זה בלשון רבים וכתב זקנך בלשון יחיד מכלל דזקנך ולא זקן אשתך וכיון דכן הדרה הקפה דאיתקשו להשחתה וגמרו מיניה דמה השחתה נשים פטורות אף הקפה נשים פטורות:

ותמיהא לי מנא לן דהאי דשני קרא בדיבוריה להכי הוא דאתי דלמא כתב הקפה בלשון רבים לרבות הניקף והמקיף והשחתה כתב בלשון יחיד לחייב המגלח והמשחית בלבד לפטור המתגלח. ונימא ליה דבין במגלח בין בשריטה בין בהקפה בכולהו העושה והנעשה שווין ולוקין כשעושין מעשה ולהכי הכתיב בהו בלשון רבים ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכו' וכו' וכן בהשחתה כתיב לשון רבים גבי בני אהרן פאת זקנם לא יגלחו וגמרינן פאת פאת מבני אהרן וכן הוא מפורש בתוספתא המקיף פאת ראשו של חבירו שניהם חייבין וכן היא בפאת זקן ובקרחה ובשריט' וכתוב' קעקע והתם נמי תני' בהדיא שאינו חייב עד שיקפנו בתער וכן הלכה והשתא דאתינן להכי הוקשו השחתה והקפה זה לזה דמה השחתה נשים פטורות אף הקפה נשים פטורות ומה הקפה אחד המקיף ואחד הניקף כדכתיב ראשיכם בלשון רבים אף השחתה א' המשחי' וא' הנשחת:

הא דאמרינן זקן האשה והחרס דמשמע דסריס יש לו זקן ואלו בעלמא מנינן הסימני סריס שאין לו זקן איכא למימר דהאי בסריס אדם וההיא בסריס חמה שיש לו זקן לאחר עשרים שנה:

שריטה וגדידה אחת היא. פי' דכל חד מינייהו משמע בין ביד בין בכלי ובכל חד מינייהו חייב שתים משום שריטה ומשום גדידה וכן הלכה. מיהו דוקא גדידה ושריטה אסורה אבל הכאה על בשרו שרי כדאמרינן בסנהדרין ברבי עקיבא על רבי אליעזר שהיה מכה על בשרו עד שדמו שותת לארץ: