Ritva on Niddah 27 ריטב״א על נדה כ״ז

תיובתא. ואע״ג דר׳ תנא הוא שאני הכא דלא פליגי בדבר הלכה אלא שר׳ היה סבור שזה דבר שאינו והרי התנא הזה שאומ׳ שישנו ור״י בן שאול אע״ג דידע הא מתני׳ הוה מספקא ליה אי הלכתא היא או לא משום דלכאורה כר״מ רהטא וכי א״ל רבי שזה דבר שאינו אותביה מיניה ור׳ קבלה מיניה.

ה״ג ולא אמר תולין אלא בשליה הבאה אחר ולד של קיימא.

יתיב ר״פ אחורי וכו׳ מ״ט דר״ש. פי התוס׳ בשם רש״י ז״ל דה״ק מ״ט דר״ש דמטהר נהי דלדידי נימוק קודם שיצא להוי כניצול שהוא מטמא באהל דתנן בנזיר אלו טומ׳ שהנזיר מגלח עליהם במת וכזית מן המת וכזית ניצל ובתרוד רקב וכו׳ והתם פרישו איזהו ניצל בשר מן המת המת שנתך ומוהל שקרש ואמר דטעמא משום דקסבר דכל טומאה שנתערב בה מין אחר בטלה והכא נמי מסתמא נתערב בה דמי לידה שאינו מינה ומבטל לה ואיכא למידק עליה דהא לפום סברא דרב פפא דבסמוך דמדמי לה דאידך בתרוד רקב דר״ש ולפום סברא דבי רב דהתם טעמא דר״ש הכא היינו משום ביטול מיעוט ניצול וכדאמר לגבי תרוד רקב דא״א שלא ירבו תרי פרידי עפר על פרידא א׳ של רקב ויבטלנו וכיון דכן קשה טובא דבשלמא התם לסברא דרבנן דבי רב דס״ל לר״פ כוותיהו ליכא אלא תרוד רקב מצומצם וכי בצרת ליה כל דהו ע״י בטול תו ליכא שיעורא אבל הכא כי בצרת מן הניצל הזה אפילו טובא אכתי איכא שיעורא דהא ניצל שיעורו בכזית וא״כ מאי קמדמי להו וי״ל דמרן ז״ל סובר דלגבי מת דעלמא ניצל בכזית אבל לגבי עובר שבשליה אינו מטמא אלא כשכולו לפנינו ושליה עובר חדא שיעורא היא תו ק׳ דהא מסתמא ר״מ ור״ש לא פליגי אלא בדין נמוק כדאיתא במתני׳ ומתני׳ אבל בדין ניצל לא פליגי ור״מ לית ליה ביטול דר״ש וא״כ למה מטהר ר״מ בבית החיצון דהא נמי דנמוק ב׳ פעמים מ״מ שמא מדין ניצול דהא ישנו כלו בפנינו ושמא נאמר דלר״מ כיון דנימוק ב׳ פעמים בטל כחו וה״ל כשפיר שנטרפו מימיו שהוא שעור כדאיתא לקמן ואע״ג דהתם נקט שנטרפו מימיו דהיינו כבצים הטרופות בקערה ואלו הכא ליכא אלא טלטול כל דהו שהוציאוהו לבית החיצון דשאני התם דאיכא עור שפיר אבל לגבי שליה בטלטול כל דהו חשיב שנטרפו מימיו ויצא מתורת ניצול ומי׳ כל זה דוחק ובתו׳ אמר דעובר שבשליה לית בה ניצול כלל ולא עוד אלא דאפי׳ לא נמוק אינו מטמא באהל אלא כשהוא כלו שלם והכא הפ׳ מ״ט דר״ש דמטהר לגמרי ואינו חושש לתלו׳ מיהת שמא לא נמוח עד שלא יצא ואמר דטעמ׳ דידיה משום בטול דמי לידה ולפום סברא דר״פ משום בטול מעוטו נגעו בה בההיא דתרוד רקב לרבנן דבי רב ואע״ג דאכתי איכא כמה זתים הא פרישנא שאינו מטמא אלא כשהוא כלו שלם וגם זה הפי׳ אינו מחוור היאך יהא בטול לבריה ואפי׳ יהא שם בטול ברוב דהא בריה לא בטלה וכ״ש שיהא בטול למקצתה ועוד דטפי היה ליה לשיולי מ״ט דר״מ דמטמא ודאי לשרוף תרומה וקדשים דודאי ה״ל לחוש לתלות מיהת שמא נימוק ממנו משהו עד שלא יצא ושוב אינו מטמאה והנכון יותר דודאי עובר של שליה אין לו ניצל כדברי רבותי׳ בעלי תוס׳ ז״ל אבל כזית ממנו מטמא כשהוא בעינו וכלהו ס״ל דלא סגיא לעובר שבשליה שלא יהא נימוק מקצתו עד שלא יצא אלא דר״מ סובר דלא סגיא על הרוב שלא נשאר בו כזית וזהו רוב שעשאוהו כודאי ור״ש סבר דנימוק עד שלא יצא ולא נשאר ממנו כזית הראוי לטמא ואמר מ״ט דר״ש דמטהר לגמרי ואינו חושש להחמיר לתלות שמא נשאר בו כזית ופרי׳ טעמא משום בטול דמי לידה ולאו משום הא בלחוד דהא במתני׳ ומתני׳ פריש טעמא משום דנימוק אלא ודאי תרוייהו בעינן ומשום דהוו תרי ספיקי לקולא דשמא נימוק עד שלא יצא ולא היה בו כזית וכי לא נימוק ונשאר בו כזית שמא נתבטל שעורו במקצת מש״ה מטהר לגמרי ור״מ לית ליה ביטול וליכא אלא חדא דשמא נימוק ואזיל בתר רובא שאינם נמוקים ונשאר בהם כזית ומטמא ודאי ואפי׳ לר״ש אין הבטול ע״י מה שנמוח דההוא מין במינו הוא ואלו כן לעולם איכא רוב נימוח לבטל הנשאר שהוא המיעוט אלא לעולם אין הביטול אלא בדמי לידה שאינו מינו.

אחיכו עליה. פי׳ דהא פשיטא דטעמא דר״ש ור׳ יוסי ור׳ יהודה שנים א׳ הוא מן הסתם כיון שהם שוין בדין.

אמר רבא [רפ״פ] אפי כי הא מלתא. פי׳ כי הא מילתא דשאלית דמחזי כי חוכא לומר איניש ולא לשתוק דודאי טעם יש לשאלה זו ופריש התלמוד טעם שאלתו של ר״פ ואמר ואזדא ר״ש לטעמיה וכו׳ פי׳ דר״פ סבר דדילמא דטעמא דנקטי׳ הכא היינו משום בטול במעוט שיעור בלחוד וכטעמי׳ דר״ש דתרוד רקב דס״ל לר״פ כההיא דתרוד רקב כרבנן דבי רב הילכך אפשר דכי היכי דפליגי חבריה על ר״ש בההיא דהתם פליגי נמי בטעמא דהכא ומטעמא אחרינא אתו בהא דהכא לכך הוצרך לשאול אי טעמא דאמר הכא היינו דר׳ יהודה ור׳ יוסי ומאי דאמ׳ ואזדא ר״ש לטעמי׳ אליבא דר״פ מפרשי׳ ליה ולא בקושיא דהא טעמא דהתם אינו אלא כדברי רבא ומשום גנגלין ואפי׳ ביותר ממלא תרוד רקב וטעמא דהכא היינו משום בטול ברוב כדפריש רב יוחנן בסוף שמעתי׳ אלא דהכא אייתי תלמודא ההיא דמלא תרוד רקב לפ׳ טעם שאלתו של ר״פ ולפרש נמי דמאן דאחיכו עליה סברי כההיא דתרוד רקב כרבא ואגב גררא פרישו כלה ההיא דתרוד רקב ומתנית׳ דאיזהו מת ר״ל שיש לו רקב לפ׳ דמודו רבנן דמת יש לו גלגולין בתחילתו ובסופו כלחוד הוא דפליגי עליה ר״ש ורבנן ובתר דאתפרש ההיא דתרוד רקב דאתפליג עליה ר״ש הדרינן לשמעתין דאליבא דרבא דהתם דטעמא דר״ש משום גנגלין היא מ״ט דר״ש דהכא ופריש ר׳ יוחנן דהכא לאו משום בטול מיעוט שיעור נגעו בה אלא משום בטול ברוב נגעו בה ר״ש ור״י חיישי דאיכא דמי לידה מרובין דמבטלי ליה אפי׳ לא נימוק כלו ונשאר בו כשיעור ומשום דהוי תרי ספיקי מטהרין ור״מ לית ליה ביטול ומטמא ודאי וכדפריש לעיל זו היא שיטת סוגיא זו העמומה ונתבררה יפה ת״ל ית׳ ויתעלה.

מלא תורד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהו. פי׳ לפום טעמא דרבנן דבי רב מיירי במלא תרוד רקב דוקא מצומצם אבל לרבא לאו דוקא אלא אפי׳ יש בו כמה תרודין דהא טעמא דידיה משום דסופו כתחלתו דעפר כל שהו הוי גלגולין לבטלו מתורת רקב ונקט תרוד מלא רקב משום רבנן דמטמו אפי׳ כמלא תרוד מצומצם וזה ברור.

איזהו מת שיש לו רקב וכו׳ נקבר בכסותו או בארון של עץ ע״ג רצפה וכו׳. פי׳ או או קאמר דכל היכא דאיכא חדא מהני אין לו רקב דכי איכא חדא מנייהו עושה גנגולין בתחלתו ושוב אין לו רקב ובמ׳ נזיר פי׳ יפה בס״ד.

אבל נתפזר אימת מודין ליה לר״ש. פי׳ דכיון דנתפזר בטל לגבי הבית ונטהר ושוב אינו חוזר ונעור קמ״ל.

ואי אשמועינן בהא קאמר ר״ש וכו' פי׳ דאי אתמר בהא ה״א דטעמא דר״ש לאו דסופו נעשה גנגילין ולא משום דנתפזר ונטהר ואינו חוזר וניעור קמ״ל אידך דטעמא דידיה משום גנגלין הוא ונקט הא משום כח דר״ש ואידך משום כחן דרבנן.

מלא תרוד רקב ועוד עפר בית הקברות טמא ור״ש מטהר. פירש״י ז״ל דמיירי דנקבר בארון של עץ או בכסותו ולית להו לרבנן טעמא דגנגלין אפי׳ בתחלתו ובריתא דלעיל ר״ש היא והק׳ בתוס׳ חדא דבריתא דלעיל דבע׳ ר״ש היא כדמוכח בנזיר פ׳ כ״ג וכל הגאונים ז״ל קבעוהו הלכה ועוד דכיון דאמר לעיל לר״ש סופו כתחלתו מה תחלתו וכו׳ נר׳ דתחלתו דבר ברור הוא לד״ה לכך פי׳ דהכא מיירי כשנקבר ודאי בארון של שיש ערום אלא שנפתחה קצת מערה דאפשר שיפול שם קצת עפר ומיהו ומסתמא לא נפחתה ולא נפל שם אלא בסופו לאחר שנעשה רקב אלא שאין ידוע בשיעור תרוד ועוד זה אם יש בו תרוד רקב או אם כלו רקב אם נתערבנו עפר ואין בו אפי׳ תרוד רקב דרבנן מטמאים דרוב מתים יש להם תרוד רקב ור״ש מטהר דלא סגיא בלא ועוד עפר ונעשה גנגלין אפי׳ בסופו ואלו לא נמצא שם אלא מלא תרוד מצומצם אף חכמים מטהרין ממה נפשך דהא לא סגיא דלית כאן עפר כל שהוא ואין כאן שיעור רקב ולהכי נקט ועוד וא״ת כיון שנמצא שם פחות וא״א ליפול בו עפר ולא נודע שיעורו האיך אמרו חכמים שא״א כמלא תרוד רקב הרי הכל הוא לפי העפר שנפל שם וי״ל דכיון דרוב מתים יש להם תרוד רקב או יותר זה חשוב להם כודאי אף לטמא ודאי ולומר שלא נפל שם אלא עפר מועט או שלא נפל שם כלל ומורי הרשב״א נר״ו הקשה דא״כ הול״ל מלא תרוד ועוד רקב בית הקברות דהא הרקב ודאי והעפר ספק ועוד הל״ל עפר הקבר דהא לפום האי פי׳ בקבר מסיים איירינן ואמאי נקט עפר בית הקברות לכך פי׳ הוא נר׳ דמיירי שכנסו אותו מעפר בית הקברות שמוחזקים לקבור שם בלא כסות וברצפה של אבנים אלא שפעמים ע״י גשמים או חרישה באורך הימים מתקלקלים הארונות והרקב שבהם מתפזר ומתערב בעפר בית הקברות ומפני שהוא מקום קבר אנו חוששין כל עפר שיש שם הוא רקב וכדאמרינן בעלמא כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל בשר אבותיו והכא לפי שיש שם רקב הרבה קסברי רבנן דתרוד ועוד ממנו יש בו תרוד רקב וכודאי משוינן ליה ואזדו לטעמי׳ דלא אמר סופו כתחלתו ועדיפא מינה דהתם למלא תורד רקב ידוע שנתערבו עפר כל שהוא והכא בשאינו ידוע עכ״ל נר״ו.

בהמה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר. איכא דק״ל מהא דתנן פ׳ בהמה המקשה מבכרת שהפילה שליה ישליכנה לעכברים והא ודאי עדיפא שליה מדם קפוי זה של חררת דם ולאו קושיא היא למאי דמפ׳ תלמודא בסמוך דחררות דם זו לאו משום שיש בו קדושה נקברת אלא לפרסומי למילתא שנפטרה מן הבכורה וגבי שליה לא צריך פרסום דכ״ע ידע שהיא פוטרת שאין שליה שאין עמה ולד ומיהו אף היא אינה קדושה הילכך ישליכנה לכלבים.

משום בטול ברוב נגעו בה. כלו׳ דדמי לידה וכן על החררה ומבטלה לה דאיכא למידק דהכא קתני ר׳ חייא דטומאה בלולה ברוב בין למגע בין למשא ואלו בבכורות פ׳ הלוקח א״ר חייא נבלות ושחוטות בטלות זו בזו ופרש׳ ר״י בר חנינא התם דלמגעי בטלה דיש לומר דשחוטה נגע אבל במשא דליכא למימר אינה הכי דל אינה בטלה ולאו קושיא דהתם פרכי׳ דכותא דהא מדרב׳ א״ר חייא ומשני דטומאה סרוחה שאני א״נ דכי אומר טומאה בטלה ברוב לח בלח או יבש ביבש בדבר שאינו חשוב אבל חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחין נהי דלמגע בטלה למשא אינה בטלה.

אפי׳ לא ילדה אלא כעין שהזריע אמו טמאה לידה. פי׳ להרבות כעין זה של שליה שכבר היה ולד אלא שנימוח אחר כך ואעפ״י שנמוח קודם שיצא.

אר״ל שפיר שנטרפו מימיו נעשה כמת שנתבלבל צורתו הלשון הזה נר׳ דאלו מת שנתבלבל צורתו הכל מודים שהוא טהור וק׳ דא״כ מאי הוא דקאמר ליה ר׳ יוחנן מת שנתבלבל צורתו מנ״ל ותו הא לק׳ בעפר שרופין איכא רבנן דמטהרין וליכא למימר דהתם בשיעורא פליגי רבנן לומר שצריך יותר מרובע ולא משמע הכי לישנא דקתני וחכמים מטהרין ולפי נסח׳ דרש״י ז״ל לקמן בסמוך ר׳ יוחנן דאמר כר׳ אלעזר ומ״מ אדמותיב ליה ר׳ יוחנן מהא דהכא ליסייעיה מההיא דהתם דקיימי רבנן כוותיה ומה שנ׳ יותר נכון בזה לפי סוגיית ההלכה דהכל מודים במת שנתבלבלה צורתו טהור לדברי חכמים מיהת וכן הקבלה ביד כלם ובפי׳ בלבול צורה זו פליגי ור״ל סבר דכל מת שנכתת הרבה עד שאינו ניכר בו תוכן צורת גוף כלל ומשונה מגוף אדם כלל אעפ״י שעיקר חומר שלו קיים ועדיין הוא לח הוא כעץ בעלמא ושוב אינו מטמא באהל ואפי׳ כלו כאן שלם והיינו דקאמר דגם שפיר זה שנטרפו מימיו כבצים הטרופות בקערה עד שאינו ניכר שהיה זה מברית ולד כלל נעשה כמת שנתבלבלה צורתו ור׳ יוחנן פליגי בהא דמשום בלבול צורה בזה אינו טהור לשום אדם ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר׳ אלעזר דע״כ לא מטהרי רבנן אלא באפר שרופין והיינו דא״ל לר״ל מנ״ל דמת שנתבלבלה צורתו טהור עד שאתה מדמה שפיר שנטרפה דהא ודאי לא מייתית ליה מההיא דעפר שרופין ואפי׳ לרבנן דהא נטרפו מימיו לא דמי לההיא ומדבריך ניכר שאתה דן אותה מיהת דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא דדייקת מינה הא אין שלדו קיימת טהור ואתה סבור דכל שנטרפו מימיו וכיוצא בו היינו שאין שלדו קיימת ומי׳ אפי׳ לפי פירושך זה אדדייקת הכי לקולא דוק לחומרא דנקט שלדו קיימת משום דבהכי חשיב מת גמור גדול כמטהר פתחים קטנים שאין בהם ד׳ טפחים ואלו לא היה שלדו קיימת היה נדון כחתיכת מת שמטמא אפי׳ פתחים קטנים בטפח כשסוף הטומאה לצאת משם כדאיתא באהלות ושתיק ר״ל ולא מצא תשובה והתלמוד בא לברר טעמו של ר׳ יוחנן ולכך הביא דברי רבינא ורב אשי דמוכח מנייהו דאפי׳ רבנן לא מטהרי כי הא דר״ל והיינו דאמר א״ל רבינו לרב אשי ר׳ יוחנן דאמר כמאן גרסת הספרים הישנים דאמר כרבנן ופי׳ אפי׳ כרבנן אבל רשי׳ גורס דאמר כר״א וק׳ היכא שביק רבנן ואמר כר״א דשמותי הוא ונראה שאף לגרסא זו ה״פ דר׳ יוחנן מאי דאמר לעיל ודאי מתניתא דלעיל ודאי מתניתא דלעיל משיטת ר״א למד כן וכטעם שלו אמרה דכי היכי דלדידיה אפי׳ שריפתו אינו מוציאו מתורת מת כך בלבול צורתו אינו מוציאו מתורת מת לרבנן שא״א שיהיה כל ההרחקה הזאת בין ר״א ורבנן אלא ודאי דדוקא נקט תנא עפר שרופין גם לרבנן ולא משום כחו דר״א בלחוד והלכתא כר׳ יוחנן דרבי׳ דר״ל דה״ד מת שנשרף ושלדו קיימת הכי ריהטא.