Ritva on Niddah 28 ריטב״א על נדה כ״ח

אמר אביי כגון ששרפו ע״ג קורטבלה. פי׳ שנשרף בלי כסותו והעור ההוא לא נשרף ורבא אמר ששרפוהו בדפוס של שיש ונשרף שם ונשאר שלדו קיימת כעין מת שנעשה רקב ולא נתפזר שנראה רקב שלו כאלו הוא כלו קיים אף כאן אעפ״י שנעשה אפר כיון ששלדו קיימת שעומד מכונס שם עדין הוא טמא ולאפוקי עפר שרופין שהעפר מבולבל.

רבא אמר כגון דחרכיה חרוכיה. פי׳ אבל כל שנעשה אפר דינו כעפר שרופין והלכתא כרבה.

ת״ר המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה. פי׳ שנכר בהם חיתוך אצבעות אמו טמאה לידה פי׳ לאו משום יד ורגל זה בלבד דהא מתני׳ דיצא מחותך מוכיח להדיא דלכ״ע בעינן או ראש או רוב איברים אלא הכא כשהוחזקה מלאה בפנינו והרי היא רקנית וכיון דכן דנין אותה שכבר יצאו שאר איבריה קודם לכן ולא הרגישה ומתני׳ דלקמן דיצא מחותך כשהוא עדין מלאה בפנינו שעדין שאר אברים בפנים אבל אין לפ׳ דהכא כשהפילה שאר האברים אלא שאבדו ואין אנו יודעין אם היה גוף אטום או לאו דא״כ היכי שייך לומר בה שמא הרחיקה לידתה אלא ודאי כדאמרן ואיכא למידק דמשמע מהא דדוקא שהפילה יד או רגל חתוכה הא אלו לא היתה חתוכה חוששין שמא מגוף אטום באה ואמאי והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואעפ״י שאין לו עדין חתוך ידים ורגלים ובריש פרקין נמי אמרינן המפלת חתיכה אם יש בה עצם אמו טמאה לידה אלא חיישינן שמא מגוף אטום באה ובתוס׳ תרצו דשאני הכא שהפילה תבנית יד גמור הראוי לחתוך אצבעות וכל שאין לה כן יש הוכחה דכשם שהיא אטומה גופא ג״כ אטום ולפי׳ חולין אף להקל ואמו טהורה שאין כן בשפיר מרוקם ואידך חתיכה דריש פרקין דלית כאן הוכחה דגוף אטום וכן עיקר אבל הראב״ד ז״ל פי׳ דהא דקאמר דבעי יד חתוכה אינו אלא לעשותה לידה ודאית ושיהא קרבנה נאכל וכדאמר לקמן דמביאה קרבן ונאכל אבל בלא חתוך אצבעות אמו טמאה מספק אלא שמביאה קרבן ואינו נאכל ואין פי׳ זה מחוור דא״כ הוה ליה לתנא דמתני׳ להדיא דמביאה קרבן ונאכל וכיון דלא קתני הכי אלא אמו טמאה לידה משמע דאפי׳ לענין הטומאה נמי בעי יד חתוכה ורגל חתוכה.

אימא הרחיקה לידתה. פי׳ וכבר עברו ימי טוהר שלה אלא שלא הרגישה.

מתיב רב יוסף המפלת ואין ידוע מהו. וא״ת ומ״ל דמתני׳ בהכי מיירי דילמא כשהפילה עובר בפנינו אלא שאין ידוע אם הוא זכר אם היה נקבה וי״ל דא״כ פשיטה ומאי קמ״ל דאפילו בכה״ג קתני שתשב לזכר ולנקבה ולנדה ואם איתא דלית לה דם טוהר דאמ׳ הרחיקה לידתה ליתני נמי לנדה פי׳ דהשתא ודאי הל״ל שאין לה טוהר וכי קתני לזכר היינו לענין מה שאמר בפרקין לקמן מה הוזכרו זכר אבל כל היכא דקתני לזכר ולנקבה ולא קתני לנדה היינו ודאי למיתן לה טוהר דזכר לחוד.

אי תנא לנדה. פי׳ דהא דלא קתני לנדה אינו להקל עליו בדם טוהר אלא להחמיר עליו דתהוי ודאי טמאה לידה ותביא קרבן ויהא נאכל ואלו תנא לנדה ה״א דחייש דילמא אין כאן לידה כלל ושאין קרבנה נאכל וק״ל והיאך חשש לזה התנא ולא חשש דכי חזיא דלא קתני לנדה דיהבינן ליה ימי טוהר דזכר דכולהו מתני׳ דבפרקין הא ודאי טפי ה״ל למיחש להא וליתני לנדה וי״ל דאיהו פשיטא ליה דא״א לטעות ולתת לה ימי טוהר דכיון דלא ידעינן זמן לידתה מנא ידעינן מהיכא נתחיל למנות ימי לידתה עד שנוכל לתת לה שום דם טוהר כלל וקרוב הדבר לומר עוד דרב יוסף תיובתא בעלמא מותיב ומשום דק״ל לישנא דמתני׳ דלא קתני לנדה ולאו משום דס״ל דניתן לה ימי טהר דהא טעמא דהרחיק לידתה טעמא דמסתבר הוא שלא לתת לה דם טהר למי שלא נודע יום לידתה.

לחוש חוששת. פרש״י ז״ל דצריכה לפרוש מבעלה יום או יומים והקשו עליו דהא מסקינן דהאי חששא מדרבנן היא משום גזירה כדבעינן למימר ואמאי תיפוק לי וא״א לפתיחת הקבר בלא דם ולא סגי דלא תהא טמאה ז׳ וי״מ לשיטת רש״י דהא אתיא גמר׳ אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכן פסקו רוב הפוסקים ויותר נראה לומר דכי אמ׳ דא״א לומר לפתיחת הקבר בלא דם כשהיא יולדת גמורה או מפלת כל העובר שבמעיה ואפי׳ אין כאן אלא חתיכה בעלמא אבל בזו שלא הוציא העובר שבמעיה ולא הוציא אלא ידו אין כאן פתיחת הקבר שנאמר שא״א בלא דם כנ״ל אבל י״מ שלא הוצרכו לומר כאן חוששת אלא בשלא ילדה אלא לאחר ז׳ שכבר עברו עלה ימי נדה אם ראתה בפתיחת הקבר ואפ״ה חוששין לה עד י״ד משום חשש עובר נקבה.

אינה חוששת מדאוריתא. אבל מדרבנן חוששין ק״ל דא״כ היכי פסיק ותני הכי ה״ל למתני דבר תורה אינה חוששת לכל דבר וכדפרכינן בעלמא ומתוך הדוחק יש לי לומר שזו גזירת האמוראים ולא נגזרה בימי חכמי המשנה וטעמא דידהו משום דגזרו הוציא ידו אטו הוציא ראשו דהוי כילוד ומשום גזירה דאוריתא נגעו בה ומש״ה לא אמר כדאמר בפרקין לעיל דחומרא דאתי לידי קולא הוא.

אצטריך סד״א הואיל ואמר ר׳ יצחק וכו׳ יפה פי׳ הרשב״א נר״ו שלא נאמר זה אלא משום טומטום דאפשר שהוא זכר גמור דאלו לגבי אנדרוגינות הא בריה בפני עצמה הוא ולעולם הוא חד מינה או כלם זכרים או כולם נקבות ואעפ״כ פעמים נולד עם הזכרים ופעמים עם הנקבות אלא ודאי לטומטום עבדינן צריכותא ואגב טומטום נקט תנא אנדרוגינוס דצריכות כל דהו עבדינן דהא אורחיה דתנא למפלג אגב אורחיה כלהו דיניה דאית בהו והיינו נמי דלא עבדינן צריכותא לסיפא דטומטום ונקבה

זכר ודאי נקבה ודאית. מכאן יש סיוע לדברי ר״י ורש״י ז״ל וכל דכותי׳ בעלי תוס׳ ז״ל שאומרים דאפי׳ למ״ד דאנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא אינו מין גמור לעצמו שאינו לא זכר ולא נקבה אלא גם הוא זכר או נקבה אלא שדינו מסופק אלינו ומשום דטומטום אינו בעצמו אלא זכר לחוד או נקבה לחוד אלא שכל זמן שלא נקרע לא נתבררה צורתו ואלו אנדרוגינוס נתבררה צורתו אלינו לעין אלא שלא נתברר לנו דינו קרוי בתלמודא לטומטום ספיקא ולאנדרוג׳ בריה אלא ודאי אין דינו אל כזכר או כנקבה וכן הדין בכוי למ״ד בריה הוא בודאי הוא חיה או בהמה ולא מין שלישי אלא שלא נתברר דינו אלינו ותדע דבפ׳ הערל ס״ל לרב ב״ר יוסי באנדרוגינוס דאמר בריה בפני עצמה ואפ״ה אמר כאן ששורפין על ספקו את התרומה ואמאי שהרי לא נתנה התורה טומאה אלא לזכר או לנקבה וזה שמא אינו לא איש ולא אשה אלא מין בפני עצמו וכן בכוי א״ר יוסי שאין שוחטין אותו בי״ט שמא חיה הוא וטעון כסוי ואין מכסין שמא בהמה הוא ואע״ג דאיהו קרי ליה בריה במ׳ חולין ואי מין לעצמו הוא אמאי טעון כסוי דהא גבי כסוי חיה כתיב ביה אלא ודאי כדאמרן אבל רבינו הרמב״ן ז״ל סובר וכן שמעתי על רבינו מאיר הלוי ז״ל שהשיב על רבינו שמשון ז״ל דלמ״ד אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא הוא מין בפני עצמו ולהכי קרי ליה בריה ותדע דאמר בבכורות דרשב״א סבר דטומטום לא קדיש בבכורה ורבנן סברי דקדיש ואתי׳ לומר דרבנן סברי דספיקא הוי וקדיש מספקא ורשב״א סבר בריה היא ולהכי לא קדיש ואמ׳ דבע׳ טומטום כבריה לא מספק דזכר או נקבה הא דמספקא אלמא כל היכא דאמר בריה אינו משום ספק זכר או נקבה אלא משום דהוי מין בפני עצמו ובפ׳ בתרא דיומא אמר כל חלב לרבות את הכוי ואמ׳ מאי קסבר אי סבר ספקא הוי אצטריך קרא למעוטי ספקא אלא קסבר בריה בפני עצמה ובחגיגה פ״ק זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס והוינן בה בשלמא אנדרוגינוס אצטריך סד״א הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ״ל דבריה הוא אלא טומטום אצטריך קרא למעוטי ספקא וכל הני אתיין כר׳ יוסי דלא אשכחן בהדיא דאית ליה האי סברא אלא הוא ותבע׳ דרב גופיה דפסק בהדיא כר׳ יוסי בפ׳ הערל אמר התם דאנדרוגינות חייבין עליו משני מקומות ומרבינן לה מואת זכר ואי ספק נקבה הוא היכי מתרבי מואת זכר ואיכא אפשר נמי לחייבי משום זכר ודילמא נקבה היא והא דאמר רב הכא שורפין עליו את התרומה גבי טומטום נקבה נקטה לכ״ע ואפי׳ אליבא דנפשיה וכר׳ יוסי אבל באנדרוגינוס נקטיה אליבא דרבנן בדוקא ולדידיה ור׳ יוסי נקטי׳ אגב טומטום בהשגרת לישן ומ״ש בכוי לענין כסוי שאני התם דאע״ג דבריה הוא מ״מ דינו ספק ושמא דינו כחיה או כבהמה או אפשר שדינו כשניהם להחמיר וחזינן לענין חלב ודם שריבהו הכתוב כבהמה ולפי׳ בכל מה ששוין חיה ובהמה א״א להוציא מכללם לפטור שכבר ריבהו הכתוב וכדא׳ בפ׳ דם שחיטה וטומאתו ושחיטה מנ״ל ואמרינן סברא מדלכל מילי שוייה רחמנא כבהמה להחמיר טומאתו ושחיטאתו כבהמה וכיון דהכי הוא לענין כסוי נמי חשו עליו דדילמא לכל מילי דינו כבהמה ואפי׳ להקל או שמא יש עליו גם דיני חיה להחמיר. והא דאמ׳ בבכורות פ׳ אלו מומין וחכמים אומרים לא נגזז ולא נעבד ואמר התם דלרבנן תרי מעוטי כתיבי הזכרים הזכרים דאלמא לא ממעוטי מלשנא דזכר דעלמא והיינו משום דהא ספק הוא דאלו הוי בריה אמאי לא ממעיט הא לא קשי׳ דההוא לרבנן דלית ליה דר׳ יוסי וסבר דאנדרוגינוס ספקי׳ הא לר׳ יוסי לא צריכי מעוטי דהזכרים כלל כל זה מיסודו של מורי הרא״ה ז״ל בשיטת רבי׳ הגדול רבו הרמב״ן ז״ל.

הא מני ר״א היא וכו'. משמע דהכי קים ליה ר״א מדדחי לה בהדיא לרב בהאי לישנא.

הא מכל טמא נפש נפקא. פי׳ דק״ל כלל ואדם פרט ותשלחו כלל ובא לרבות כל כעין הפרט שיש לו טהרה במקוה ופרכינן לרב א״ה אמאי מטמינהו מושלוח באודם ולובן בלחוד אפי׳ דשאר טומאה נמי כגון שנגעו במת וכיוצא בו לא לבעי שלוח ומדנקט לובן ואודם ש״מ דמשאר טומאות הפורשות מזכר ומדכתב עד נקבה נפק כלי חרס וכדמפרש ואזיל.

והא גבי ערכין. וה״ה דה״מ למפרך מיולדת דכתיב בה זכר ונקבה ואפ״ה לא ממעיט טומטום ואנדרוגינוס אלא דחדא מינייהו נקט וכפי דיקא דהאי אפריקה יולדת ואיצטרך קרא לזכר ונקבה דבגווה לחלק בין טומאות זכר לטומאת נקבה וההיא דיולדת דאידך דמתני׳ הוה עדיפא לן למנקט אלא דניחא ליה לפרושי אגב אורחין מהיכא נפקא לן שאין ערך לטומטום ואנדרוגינוס והכי אורחא בתלמודא בקצת דוכתי.