Ritva on Niddah 46 ריטב״א על נדה מ״ו

תיובתא. איכא למידק דהא בפ׳ בא סימן איפליגו תנאי בתוך הפרק וסובר ר׳ יהודה דתוך הפרק כלאחר הפרק וכיון שכן היכי אסיקנא לר׳ יוחנן ובר זוגיה בתיובתא ולא אמר תנאי היא. תירוץ ר״ת ז״ל דתוך הפרק האמור שם אינו תוך הזמן האמור כאן שהוא שנת י״ב לנקבה ושנת י״ג לזכר אליבא דר׳ אלא לאותו יום שלאחר י״ב או י״ג קורא תוך הפרק דמ״ס התם דאותו יום כלאחר היום לגדלות ומ״ס דלפני היום לקטנות ומיהו רש״י ז״ל פי׳ שם דתוך הפרק היינו תוך זמן שאמר כאן וכן דעת הגאונים ז״ל ולדבריהם י״ל בעיקר קושיין דסוגיין דהכא לא שמיע להו מתני׳ דהתם וטובא איכא בתלמודא רבותא וכן תירצו בתוס'.

ה״ג בן ט׳ שהביא ב׳ שערות שומא מבן ט׳ שנים ויום א׳ עד שנים עשרה שנים ויום א׳ שומא ר׳ יוסי בר יהודה אומר סימן ומשום דמודה ר״י ברישא פלגינהו בתרי בבי דלא נימא דפליגי בתרוייהו וזה ברור.

ויש נוסחא דגרסי ברישא בן ט׳ שנים ויום א׳ וקשה לגרסא זו דא״כ לרישא אחרי כן תשע שנים ויום א׳ שומא ואפי׳ לר׳ יוסי דהא מודה בה וא״כ היכי קתני בסיפא דמבן תשע שנים ויום א׳ ולמעלה סימן וליכא למימר דרישא מיירי כשאין עידן בו ומש״ה מודה בה ר׳ יוסי וסיפא מיירי במודן בו ומש״ה פליג ר׳ יוסי חדא דכלה בריתא בחדא גוונא מיירי ועוד דבאין עודן בו אפילו היו בה שנת י״ב עצמה הוו שומא ואפילו לר׳ יוסי למאי דקי״ל דתוך זמן כלפני זמן כדפרישי׳ וכמפרש בסמוך אלא ודאי אין לנו אלא הגירסא הראשונה והיא גרס׳ רבינו נר״ו ולפי גרסא ראשונה יש לדחוק בן תשע שנים ויום אחד שהביא לפנינו ב׳ שערות ביומו עצמו הרי הם שומא אבל אם לא הביאם אלא אחרי כן עד י״ב ויום א׳ רבנן סברי דהני נמי שומא ור׳ יוסי בר יהודה סבר סימן.

א״ר כרוספדאי ברי דר׳ שבתאי והוא שעודן בו. פי׳ שלא אמר ר״י בר יהודה שיהא סימן לגדלות אלא לאחר שהגדיל ויש לו שערות אלו שאם אינם בו האי ודאי קטן הוא ואין צ״ל דכל זמן שלא הגיע לכל שני גדלות קטן הוא גם למפרע ואעפ״י שעודן בו לאחר גדלות והא פשיטא ואפי׳ בעודן בו ולאחר גדלות אין הלכה כר״י בר יהודה.

אמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן. פי׳ לכל עונשין בין בעלמא בין בנדרים דהא אסוגייא דלעיל קיימי דפליגי בכלהו כדפרשי׳ לעיל ופליגא דרב הונא דלקמן דאמר הקדיש ואכל לוקה והיינו דאמרי עלה לקמן מתיב רב הונא בר יהודה לרבא ולסיועיה לרב הונא.

רב יהודה בר שמואל מתני לה להא דרבא בהך לישנא אמר רבא כל שנת י״ב ממאנת והולכת. פי׳ וסתמא קאמר ואפי׳ הביאה שערות והיינו. משום דתוך זמן כלפני זמן.

הא גופא קשיא וכו'. הלשון הזה זר הוא קצת דהא ודאי היא גופא לא קשיא דשפיר מתרצא ממילא בטעמא דמספקא ליה אי לאו דקשיא עליה אידך דרבא ולא הוה ליה למקשי אלא מדרבא לרבא למאי דקס״ד דאידך דרבא אף לחליצה אלא דניחא לן לברורה הא דרבא אגב אורחין.

אלא לעולם דלא בדקה ולענין חליצה חיישינן. פי׳ דקמייתא דרבא מיירי סתמא היכא דלא בדק׳ ולא ידעינן אם הביאה ב׳ שערות אם לא ואשמועינן דלענין חליצה חיישינן שמא קטנה היא ולא תחלוץ וכי איתמר אידך דרבא דחזקה הביאה סימנין לענין מיאון איתמר ולחומרא ולאפוקי מאידך דרבא בתריתא דלא נימא דלענין חליצה איתמרא כדהוה ס״ד מעיקרא איתמרא הא דרבא קמייתא והיכא דבדק׳ ולא אשכחן לא איירי רבא אם חוששין שמא נשרו לענין מיאון או לא לא איירי רבא ואפשר דבההיא נמי לחומרא וחוששין שמא נשרו ולא תמאן או אפשר דההיא חששא רחוקה היא ולא חיישי לה וממאנת והקשו בתוס׳ למאי דפרישנא דכי איתמר אידך דרבא למיאון בלחוד איתמר ולחומרא מאי חזקה דקאמר לימא אינה ממאנת שמא הביא סימנין ותירצו דנ״מ להיכא שכבר מיאנה דלא צריכי ב״ד למטרח למבדקה ואי ליכא חזקה היו צריכין למטרח ולבדקה שמא לא הביאה סימנין א״נ נ״מ לעלמא היכא דבדקן לאחר הפרק דסמכינן על בדיקת נשים משום האי חזקה דרבא משא״כ תוך הפרק וכדאיתא בפרק בא סימן. ואיכא למידק דהכא אמר רבא שאינה חולצת עד שתהא גדולה בשנים ודסימנין ואלו במס׳ גיטין בפ׳ התקבל אמר רבא ג׳ מדות בקטנה עד הגיע לעונת הנדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכשנגדן בקטנה חולצת דאלמא חולצת בעונת הנדרים דהיינו שנת י״ב וכי תימא דההוא כשהביאה סימנין הא ס״ל לרבא תוך זמן כלפני זמן. ור״ת היה מתרץ דהתם רבה גרסינן שדרכו לעשות מדות כדאמר בפ׳ המצניע ג׳ מדות בכלי חרס ותדע דהתם אמר רבא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואלו בפ׳ מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן מבן י״ח שנה אלא ודאי דההוא דגיטין רבה ואין זה מחוור דבכלהו נוסחי אשכחן רבא וגם הוא עושה מדות בפ׳ השוחט ג׳ מדות בסכין וההיא דפ׳ מי שמת משמיה דר״נ אמר לה וליה לא ס״ל. תו ק״ל דביבמות פ׳ מצות חליצה גבי ההיא דר׳ יוסי דאמר איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה אמרינן עלה א״ר אמי מדברי ר׳ יוסי נלמוד דקטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים ויש מתרצים דההיא משמיה דר׳ יוסי קאמר ליה והיינו דאמר עלה התם והלכתא עד שתביא ב׳ שערות ואליבא דרבא אמר לה וכההיא דאמ׳ בפ״ב דפסחים גבי סכיני דפסחא א״ר אשי לדידי חדדתא עבדין לי והלכתא אידי ואידי ברותחין ועדין קשה ההיא דפ׳ התקבל דכיון דאיהו כרבנן ס״ל היכי פסק במדותיו כר׳ יוסי ודלא כהלכתא ולא עוד אלא שכל הגאונים ז״ל קבעוה הלכה לכך דכי קאמר וכנגדן בקטנה חולצת כנגד הפרק דזכר קאמר שהיא שנת י״ג ובקטנה דמעיקרא קאמר דהשתא ודאי גדולה היא.

אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו. פי׳ לענין מיאון ולחומרא כדמפרש ואזיל והקשו בתוס׳ דלפום הא אין בדיקה במיאון דהא מסתמא הביאה סימנים ולא ממאנת וכי בדקן נמי ולא אשכחן חוששין נמי שמא נשרו ואי תוך זמן אפי׳ הביאה שערות ממאנת דתוך זמן כלפני זמן וא״כ מאי האי דאמר׳ בפ׳ מי שמת בודקין לגיטין לחליצה ולמיאונין. ויש מתרצין דההיא להיכא דלא ידעינן אם הגיע לכלל שנותיה אם לאו דכי בדקן ואשכחן אינה ממאנת דתלינן שהגיע לכלל שנותיה ולהא נמי מהניא חזקה לרבא לתלות להחמיר ולא תמאן ואפי׳ לא בעל לאחר זמן. והרי״ף ז״ל תירוץ דנ״מ להיכא דקדיש תוך זמן ולא בעל לאחר זמן וה״ל ספיקא דרבנן כדאיתא הכא דלא חיישינן בכה״ג והנכון דבודקין דהתם לאו דוקא אלא לומר דבדיקה מהניא אי חזקה העומדת במקום בדיקה אליבא דרבא שלא תמאן לאחר הפרק מיד ולאפוקי מדר׳ יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן והכי איתמר התם בהדיא למיאונין לאפוקי מדר׳ יהודה.

הקדיש ואכל הוא עצמו לוקה. פי׳ דאע״ג דבעלמא אינו בן עונשין. ואפילו הביא ב׳ שערות דתוך זמן כלפני זמן הכא גזירת הכתוב הוא שיהא לוקה דקסבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא דכיון דרביי רחמנא לאיסור נדר כדכתיב איש כי יפליא לנדור ממילא איתיה לאיש כי ידור נדר לא יחל דברו.

ת״ל זה הדבר. וא״ת ולמאי דס״ד השתא דהא והא מידעי ליה למאי דדרשי ב״ה התם בנדרים חכם מתיר ואין בעל מתיר וי״ל דבהא כר״ש ס״ל להאי תנא דלא דרשי ליה להאי דרשא כדאיתא התם דמשמע להו דסברא הוא ולא צריך קרא כדפרישי׳ התם ואי נמי לעולם דב״ה ותרוייהו ש״מ זה הדבר אין לך אלא מה שכתוב כאן דהיינו לאו וכמו שכתוב כאן חכם בהתרה ובעל בהפרה ואמסקנא לא קשה מידי דאמרי׳ דהא דהכא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא:

אימא לאיסור בל יחל. וא״ת א״כ למה לי קרא למעוטי מקרבן וי״ל דאה״נ דמצי פריך הכי אלא דאידך עדיפא ליה א״נ דדילמא הוה ס״ד דרבי רחמנא שגגתו לקרבן כי היכי דתהוי ליה כפרה.

לאותן המוזהרין עליו. פי׳ שמוזהרין להפרישו שלא יחל דברו.

ש״מ קטן אוכל נבלות ב״ד מצווין עליו להפרישו. פרש״י ז״ל פלוגתא היא בפ׳ חרש ונר׳ מדבריו דאפי׳ בכי הא פליגי אבל זה אינו דלא אפליגו התם אלא באיסורין של תורה אבל בשל דבריהם דכ״ע אין ב״ד מצווין להפרישו כדאיהא התם בהדיא והא איסורא דרבנן הוא לאו דאוקימנא דסבר האי תנא מופלא הסמוך לאיש דרבנן הילכך הכא אליבא דכ״ע פרכינן לה ואגב אורחין שמעינן מהא וכן מההיא דלקמן דיתומה שנדרה דמ״ד קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו אפי׳ בקטן המופלא סמוך לאיש אמרה והא כתיבנא לה ביבמות שפיר בפ׳ חרש בס״ד.

מדרבנן וקרא אסמכתא וכו'. וא״ת ולהאי סברא היכי קתני יכול יהא חייב על הקדשו קרבן מי מחייבין קרבן אדרבנן וי״ל שלפי האסמכתא דורשה פסוק לדרשה בעלמא ויש הרבה כיוצא בו בתורת כהנים.

ר״י ור״ל דאמרי תרווייהו לוקין. פי׳ אבל הוא עצמו אינו לוקה והכי תריצנא למתני׳ דלעיל אליבה דידיה ואתיא בשלא הביא ב׳ שערות דאי לא הא ס״ל לר׳ יוחנן לעיל דתוך זמן לאחר זמן וה״ל גדול ואף לעונשין והוא עצמו לוקה כדאיתא לעיל. אלא ודאי כדאמרן ולהכי קרי ליה בכולה סוגיין קטן אוכל נבלות וליכא למימר דהדר ביה ר״י מההיא דלעיל משום דאיתותב מכאן דלא מפריש ליה תלמודא והקשו בתוס׳ אפילו אחרים היאך לוקים לר׳ יוחנן על מופלא סמוך לאיש דהא דילמא לא מייתי שתי שערות לאחר שנדרו וה״ל קטן שאינו סמוך לאיש וה״ל התראת ספק והתראת ספק לא שמיה התראה לר״י כדאיתא במ׳ מכות ובפ׳ התערובות ותרצו דכיון דרובא מייתי סימנים לכי גדלי בהא סמכינן ארובא.

מר סבר מופלא הסמוך לאיש דאורייתא. פי׳ איסורו דאורייתא הוא לאחריני וכיון דכן מלקא נמי לוקין אבל לגבי איהו גופיה אפילו איסורא דאורייתא נמי ליכא דאי לא מלקא נמי הוא לקי וכדאמרי׳ לעיל להדיא.

מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא נמי מילקא לילקי כלומר אי מופלא סמוך לאיש דאורייהא לגבי איהו גופיה מילקא נמי לילקי וזה ברור ונראה דאפילו אחרים הלוקין עליו אין חייבין קרבן דהא בריתא דלעיל כשהקדיש ואכלו אחרי׳ אמרינן הניחא למ״ד הקדיש ואכלו אחרים לוקין דאלמא לדידיה שפיר אתיא כלה מתני׳ בין לחיוב מלקות בין לפטור קרבן.

אי דאורייתא קטן אוכל נבלות הוא אין ב״ד מצווין להפרישו. פי׳ ואפי׳ באיסורין של תור׳ ולמאן דאית לי׳ הכי בפ״ק חרש והקשו בתוס׳ דבפ׳ חרש מספקא לן אליבא דר׳ יוחנן אי אית ליה הכי או לא ותירצו דה״נ בדרך דחיה אמר לה ובדין הוא דה״ל למימר תפשוט אלא דזמנין דלא א״ל תלמודא ולמסקנא הא אוקימנא כדרב פנחס ותו ליכא למפשטה מהכא וא״ת והא אפילו למ״ד קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו היינו היכא דעביד מנפשיה וכדאמר התם מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח דהוה ליה מאכילו בידים שהוא אסור משום לא תאכלום לא תאכילם ויש מתרצים דהכא לגבי דידה גופא איסורא דרבנן בעלמא ובאיסורין דרבנן מותר להאכיל בידים וליתא וכדכתיבנא בדוכתא בס״ד. ויש מתרצין דבדין הוא דמצי למיפרך הכי אלא דאידך פירכא עדיפא לן.

והא הדרינן מהא ואוקימ׳ בדרב פנחס ואינו מחוור לי דאם איתא דכי האי גוונא במאכיל בידים הוא היכי ס״ד לאוקומה בהכי כלל לכך נ״ל דכי האי גוונא לא חשיב כמאכיל בידים וכאומר הבא לי מפתח דהא לא כפי לה דתיכול מנדרה אלא דיהיב לה רשותא והתירה שאם תרצה תאכל.

ה״ג אלא כדרב פנחס ואפילו נסחא דלא גרסי אלא הכי נמי מתפרשא דלעולם בהפרה קמייתא אכלה דבר תורה ובהיתר גמור ואפי׳ לכי גדלה ואין כאן משום קטן אוכל נבלות ואפי׳ למ״ד מופלא סמוך לאיש בדאורייתא וטובא איכא בתלמודא דכוותא.

כל הנודרת וכו׳. פירשתי בנדרים בס״ד.

קסבר ר״י תרומה בזמן הזה דרבנן. ופסקן של דברים אלו כתבתי ביבמות ובמ׳ פסחים בס״ד דהלכתא כרבנן דפליגי עליה דר״י וס״ל תרומה בזמן הזה דרבנן אבל ר׳ יוסי בזמן הזה דאורייתא ס״ל כמסקנא וכמתני׳ דסדר עולם וכן חלה בזמן הזה כדאסיקנא הכא וכרב הונא בריה דר׳ יהושע ובכתובות פירשתיה לההיא בס״ד.