Ritva on Niddah 47 ריטב״א על נדה מ״ז

מתני׳ משל משלו חכמים באשה וכו׳ אלו הן סימניה. פרש״י ז״ל דאסיפא קאי דמיירי בצמל וגם ר״ח פי׳ כן והקשו עליו בתוס׳ חדא דהא בברייתא איירי כמה תנאי בסי׳ צמל וליכא חד מינייהו דאמר כדתנן ועוד דר׳ יוסי גופיה איירי נמי התם ואמר משתקיף עטרה ואי ס״ל דחדא שיעורא הוא במאי דקאמר הכא במתני׳ ה״ל לתלמודא לברורא כדעביד בעלמא ועוד דהיכי אפשר דלא אמר במתני׳ ומתניתא בסי׳ בוחל שהוא העיקר להחליצה ולמיאונין ולעונשין ומנה ידעינן לבגרות שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ועוד דתני בבריתא בוחל מלמעלה בידוע שהביא שתי שערות מלמטה וכיון דבבוחל לא ידעינן שיעורא וסימנין מאי קאמר ועוד השיב עליו רבי׳ הרמב״ן ז״ל מדתנן בר״פ דלקמן בא סימן התחתון עד שלא בא העליון והיינו ודאי משום בוחל ואי לא ידעינן סימנים מאי העליון דקאמר דהא ודאי ההוא אמתני׳ דהכא סמיך לכן הנכון כמו שפי׳ התוס׳ דהכא אבוחל סיימי׳ ומינה ידעינן שיעורא בצמל ומיהו מאי דלא פריש במתני׳ פריש בבריתא.

אלו הן סימני בוגרות להיכא דלא קיימא מעיקר׳ אסימני בוחל משתחיר הפטומת. פי׳ ההקף שתחת העוקץ שהתינוק יונק ממנו הוא הנק׳ פטמת ומכאן נלמוד לפטמת האמור גבי אתרוג שהוא אותו שתחת העוקץ ונקרא ג״כ בוכנתא כדאיתא התם לפי שנכנס באתרוג כבוכנתא באסיתא אבל אותו שעומד על ראש האתרוג אינו פטמת אלא שושנתו דעלמא וכנץ שלו הוא ואינו פוסל כשניטל וכדפרישנא התם בס״ד.

התאנים משיבחילו. פי׳ משיגדילו ומשינפחו ומלשון בחלה פי׳ כלו׳ גדלו ונפחו עלי למשא וכבר אמר בירושלמי דלא מתמנעי רבנן למדרש הא׳ לחית.

שמואל מיחד להו. פי׳ שמיחד אותן לעבדיו שלא יבאו עליהם דרך הפקר דחייש לבושה דידהו ויש בפי׳ רש״י בזה לשון זר שכתב שהוא מיחד אותן ואינו מקפיד משום בושה וה״פ שאינו מקפיד בדבר זה משום חשש בושה שהיו נוגהות הפקר אם לא הי׳ מיחדן והיינו דבמימרא דרב נחמן כתב ואינו מקפיד על בשתן.

רב ששת מסר להו לערבאי. פי׳ לגוים וכת׳ בתוס׳ משום דס״ל דשפחה מותרת בגוי וה״ה לעבד שמותר בגויה בדרך צנעא שאינו בישראל אלא גזרת ב״ד. משום נשג״ז ובעבדים לא גזרו לפי שהן מופקרין ולא יגדרו בבנות ישראל ואעפ״י שהן אסורין כנדה ובאשת איש בישראל מדאורייתא והיינו דאמ׳ בשלהי מס׳ ע״ז דא״ל שבור מלכא לבאטי בר טאבי אדכרת מאי עבדת באורתא ופרש״י ז״ל שנתנו לו ולרב יהודה אשה זונה כדרך הערביים ורב יהודה לא קבלה ובאטי בר טאבי קבלה ואומר ר״ת דבדין עבד דבאטי בר טאבי עבד כנעני היה כדאמר עליה בפ׳ בתרא דקדושין דבארמות רוחא דהוה ביה לא קביל גיטא דחרותא ומאי דא״ל לשבור מלכא איהו יהודאי ואנא לאו יהודאי שהיה נשמר מגיעול גוים כדין עבד שאף עפ״י שהוא מותר בבנותיתן אסור הוא בגיעוליהן דגיעול גוים משום לתא דאסור תורה הוא וגזרו בו יותר ממה שגזרו בנשג״ז ואעפ״י שהוא משום לתא דנדה ואשת איש דאורייתא מן הטעם שאמ׳ ומיהו שבור מלכא טועה היה בדבר זה ולכך אמר ליה אדכרת מאי דעבדת באורתא או שא״ל כן מפני רוע ההנהגה.

הא דתנן איזו היא חצר שחייבת במעשר איכא למידק דהא בהדיא תנן הכא דחצר קובעת וה״נ מההיא דהיה אוכל באשכול ונכנס לחצר ומתנייתא אחריתי טובא ואלו בפ׳ השוכר את הפועלים אמר ר׳ ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ורב יוחנן אמר אף חצר קובעת דאלמא לר׳ ינאי אין חצר קובעת ור״ת ז״ל דלר׳ ינאי כל הני מתנייתא מדרבנן קבעי ואיהו קאמר מדאורייתא ואיכא למידק מהא דאמר בפ״ק דיומא הכל מודים בבית שאינה עשויה לימות הגשמים דלאו שמיה בית ורמינן עלה מהא דתניא סוכת החג בחג ר׳ יהודה מחייב וחכמים פוטרים ותני עלה ר׳ יהודה מחייב במזוזה ובעירוב ובמעשר וכ״ת מדרבנן בשלמא עירוב ומזוזה איכא למימר מדרבנן אלא מעשר הא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ע״כ וא״כ הכא נמי חצר לר׳ ינאי נימא הכי וי״ל דבית בבית מיחלף וחצר בבית לא נחלף.

דלא תנן לא תנן. פי׳ ומשעברו שלשים יום חשוב שנה.

כולן מעת לעת. הא ודאי לענין קדשים מעת לעת ממש הוא ואפי׳ שעות פוסלות בו וכדאיתא בפ״ב דזבחים וכן לענין ערי בתי חומה כדמשמע בפ׳ בתרא דערכין דדריש התם שנת ממכרו שנה שלו ולא על שנות עולם והדר דריש מעת לעת ימים תהיה גאולתו ואתא לשעות דבקדשים וכדמתרגמינן עידן בעידן תהא פורקני׳ וכיון דכן נר׳ לומר שאף לענין שנה האמור בבן ובבת בעינן נמי שנים שלמות מעת לעת מדכייל להוא תנא בחד אבל יש מרבותי׳ אומרים דבבן ובבת אין שעות פוסלות ולא כללום כאן אלא לענין שנה שלהם ולא של שנות עולם וראייתו מדאמר לעיל בפרקין גבי מתנייתא דאפליגו ר״מ ורבנן בבת ג׳ שנים מאי בינייהו א״ר ינאי ל׳ יום בשנה חשובים שנה איכא בינייהו ומנ״ל דאיכא בינייהו כולי האי לימא דשעות איכא בינייהו אלא ודאי קים ליה שאף לרבנן אין שעות פוסלות ונר׳ שאין זו ראיה דהתם ניחא ליה דלינקוט מאי דאשכחן ליה לר״מ בעלמא דקסבר שלשים יום בשנה חשוב שנה ואדרבה בהא פשיטא ליה דמאן דבעי שנים שלמות אף בשעות שלמות בעי להו כדקתני הכא בהדיא כנ״ל.

בן שנתו שנה שלו ולא של מנין עולם. הקשה רבינו אלחנן ז״ל למה לי מהאי תיפוק ליה מקרבנות ראש השנה שאם נולד בו ביום הרי לא נראה להרצאה והוי מחוסר זמן ואע״ג דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו וכדברירנא בפ״ק דר״ה שאם נולד שמנה ימים קודם ר״ה כבר עברה שנתו ותירצו בתוס׳ דאה״נ למ״ד שמונין לקדשים משעה שנולד אבל הא דרבא כמ״ד משנה שנראה להרצאה הילכך שפיר משכחת בן שנה ואפילו לשנות עולם כשנולד שמנה ימים קודם ר״ה ואצטריך לאיתויי מדכתיב בן שנתו כדאמר הכא ואורחא תלמודא הוא למנקט אליבא דחד.