Shemot 12:1-20 שמות י״ב:א׳-כ׳

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה, חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה, שכללו עם משה בדבור:

Adonoy said to Moshe and Aharon. Since Aharon performed, and troubled himself, in regard to the wonders, just as much as Moshe, He (God) does him this honor at the first mitzvah, by including him with Moshe in this message.

בארץ מצרים. חוץ לכרך, או אינו אלא בתוך הכרך, תלמוד לומר כצאתי את העיר וגו', ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה גילולים, דבר חמור כזה לא כל שכן (מכילתא פסחא פ"א):

In the land of Egypt — [but] outside the city. or was that not so, but [it was] rather within the city? The Torah, therefore, states [concerning Moshe’s prayer]: “When I leave the city, etc.” Now, if [regarding] prayer, which is [relatively] less significant, he would not pray within the city for it was full of idols, then, [regarding] a message [from God], which is so much more significant, how much more so [that he would leave the city.]

החדש הזה. הראהו לבנה בחדושה (שמו"ר טו, כח), ואמר לו, כשהירח מתחדש יהיה לך ר"ח. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי (מכילתא שם):

This month. He (God) showed him the moon at its renewal and said to him, “When the moon renews itself, let that be for you the beginning of a new month.” However, Scripture does not depart from its plain meaning: He (God) was telling him about the month of Nissan; [viz.] this (Nissan) shall be the start of the order of the counting of the months, so that Iyar will be called the second [month] and Sivan, the third.

הזה. נתקשה משה על מולד הלבנה, באיזו שעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו, והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר וַיְהִי בְּיֹום דִּבֶּר ה' (לעיל ז, כח), בְּיֹום צַוֹּתֹו (ויקרא ז, לח), מִן הַיֹום אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה (במדבר טו, כג), אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה:

This. Moshe had difficulty regarding the renewal of the moon how much of it must be visible so that it be fit to be consecrated. He (God) then showed him with His “finger” the moon in the sky, and said to him, “When you see it like this, sanctify it.” But how could He show it to him — did He not speak with him only by day, as it is said: “And on the day that God spoke,” [or:] “on the day that He commanded him,” [or:] “from the day that God commanded and beyond?” But [the answer is] it was near sunset [when] this section was told to him (Moshe) and He pointed it out to him at nightfall.

דברו אל כל עדת. וכי אהרן מדבר, והלא כבר נאמר אתה תדבר, אלא חולקין כבוד זה לזה, ואומרים זה לזה למדני, והדבור יוצא מבין שניהם כאלו שניהם מדברים (מכילתא פסחא פ"ג):

Speak to the entire community. But did Aharon speak? Has it not already been stated “You (Moshe) speak?” But [the answer is] they bestowed honor on each other and said to one another: “Teach me [what to say].” The message would then emanate from both, as if both were speaking.

אל כל עדת ישראל וגו' בעשור לחדש. דברו היום בראש חודש, שיקחוהו בעשור לחודש (שם):

To the entire community of Israel saying, “On the tenth [day] of this month.” [I.e.,] “Speak today, on the first of the month that they should take it (the lamb) on the tenth of the month.

הזה. פסח מצרים מקחו מבעשור, ולא פסח דורות (פסחים צו.):

This. The korbon Pesach in Egypt was acquired on the tenth, but not the korbon Pesach of future generations.

שה לבית אבות. למשפחה אחת, הרי שהיו מרובין יכול שה אחד לכולן, תלמוד לומר שה לבית (מכילתא פ"ג):

A lamb for [his] family. [Meaning one lamb] per family. Thus, if there were many [members in the family], one might think that one lamb [suffices] for all. The Torah, therefore, states: “A lamb for each household.”

ואם ימעט הבית מהיות משה. ואם יהיו מועטין מהיות משה אחד, שאין יכולין לאכלו ויבא לידי נותר, ולקח הוא ושכנו וגו', זהו משמעו לפי פשוטו. ועוד יש בו מדרש, ללמד שאחר שנמנו עליו יכולין להתמעט ולמשוך ידיהם הימנו, ולהמנות על שה אחר, אך אם באו למשוך ידיהם ולהתמעט מהיות משה, יתמעטו בעוד השה קיים, בהיותו בחיים ולא משנשחט (פסחים פט.):

If the household [members] are too few for the lamb. [I.e.,] If they are too few to be sufficient for one lamb, so that they are unable to eat it [all] and will thus come to [the transgression of] נוֹתָר, then “Let him and his neighbor take, etc.,” That is the implication here according to its plain meaning. However, there is also an exposition [of the Sages]: [This verse intends] to teach that [even] after they have been counted in it they may [still] be excluded [from the group] and withdraw their association from it and be counted as [partners] of another lamb. However, if they do decide to withdraw their association and be counted [as partners] of another lamb, then this should be done “מִהְיוֹת מִשֶּׂה” — [i.e.,] they should be excluded while the lamb still exists, [that is to say,] while it is still alive and not once it has been slaughtered.

במכסת. חשבון, וכן מִכְסַת הָעֶרְכְּך (ויקרא כז, כג):

According to the number. [בְּמִכְסַת means: according to] the number. Similarly: מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ [means the number of the evaluation].

לפי אכלו. הראוי לאכילה, פרט לחולה וזקן שאינו יכול לאכול כזית (מכילתא פ"ג):

According to what the person eats. Each according to his fitness to eat, to exclude the sick and the old who cannot eat a kezayis (a piece the size of an olive).

תכסו. תִּתְמְנוּן:

Shall you make your count. [As Onkelos translates it:] תִּתְמְנוּן — you will be counted.

תמים. בלא מום:

Flawless. Without a blemish

בן שנה. כל שנתו קרוי בן שנה, כלומר שנולד בשנה זו:

A yearling Its entire [first] year it is called a בֶּן שָׁנָה, as if to say: it was born this year.

מן הכבשים ומן העזים. או מזה או מזה, שאף עז קרויה שה, שנאמר וְשֵׂה עִזִּים (דברים יד, ד):

From the sheep or goats. Either one or the other, for a goat is also called שֶׂה as it is said: “And a שֶׂה of the goats.”

והיה לכם למשמרת. זה לשון בקור, שטעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה. ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר וָאֶעֱבֹר עָלַיִך וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים (יחזקאל טז, ח), הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה (שם ז), ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה, שנאמר מִתְבֹּוסֶסֶת בְּדָמָיִך (שם ו), בשני דמים, ואומר גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵך שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבֹּור אֵין מַיִם בֹּו (זכריה ט, יא), ושהיו שטופים באלילים, אמר להם מִשְכוּ וּקְחוּ לָכֶם, משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה:

You shall hold it in safekeeping. This term (לְמִשְׁמֶרֶת) refers to “examining,” for it requires examination against any blemish for four days before its slaughter. Why was it necessary to acquire it four days before its slaughter — something not commanded regarding the Pesach of later generations? [In response] R. Masia b. Cheresh would say: Scripture says: “And I passed over you and saw you and behold your time was a time of love” — “the time has come [to fulfill] the oath which I swore to Avraham that I will redeem his children.” But they possessed no mitzvos with which to be occupied in order to merit redemption as it is said “And you are naked and bare.” So He gave them two mitzvos [regarding] the blood of the [korbon] pesach and the blood of circumcision, for that night they circumcized themselves; as it is said: [“when I passed over you I saw] you wallowing in your bloods (pl.),” referring to two bloods (Pesach and circumcision). It is also said: “As for you, because of the blood of your covenant I released your prisoners from the pit which had no water” And because they (the B’nei Yisroel in Egypt) were immersed in idol worship, He said to them, “Draw and take [a lamb],” [meaning:] “withdraw your hands from idol worship and take unto yourselves a lamb to fulfill a mitzvah.”

ושחטו אתו וגו'. וכי כולן שוחטין, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו (מכילתא פ"ה קידושין מא:):

They shall slaughter it, etc. But did they all slaughter [the korbon Pesach]?! But [the answer is that] from here we derive [the rule] that “the agent of a person is as himself.”

קהל עדת ישראל. קהל ועדה וישראל, מכאן אמרו פסחי צבור נשחטין בשלשה כתות זו אחר זו, נכנסת כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה וכו', כדאיתא בפסחים (סד.):

Community of Yisrael. [It speaks here of three groups:] assembly, congregation and Yisrael. From here they (the Sages) derived that the congregational Pesachim are slaughtered in three groups, one followed by the other — once the first group had entered the doors of the [Temple] courtyard were closed, etc., as is cited in Pesachim (64 b).

בין הערבים. משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים, שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב, ולשון בין הערבים נראה בעיני, אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחלת שבע שעות מכי ינטו צללי ערב, ועריבת הלילה בתחלת הלילה. ערב לשון נשף וחשך, כמו עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה (ישעי' כד, יא):

In the afternoon. The period of time after the sixth hour of the day is referred to as בֵּין הָעַרְבַּיִם because then the sun [begins] inclining towards where it sets so that it will become dark. As for the term בֵּין הָעַרְבַּיִם, it seems to me: [refers to] those hours that are between when the day begins to darken (עֲרִיבַת הַיּוֹם). and when night begins to darken (עֲרִיבַת לַיְלָה). עֲרִיבַת הַיּוֹם is at the start of the seventh hour, when the afternoon shadows begin extending, and עֲרִיבַת הַלַּיְלָה is at the start of the night. עֶרֶב means blackness and darkness, as in: עָרְבָה כָּל שִֹמְחָה — “All joy has darkened”

ולקחו מן הדם. זו קבלת הדם, יכול ביד, תלמוד לומר אשר בסף:

They shall take of its blood. This refers to the mitzvah of “taking the blood”(קַבָּלָה). I might think that it is taken by hand; Therefore the Torah states: “[And you shall dip it in the blood] which is in the basin.”

המזוזות. הם הזקופות, אחת מכאן לפתח ואחת מכאן:

Doorposts. They are the upright [doorposts], one on one side of the entrance and one on the other side.

המשקוף. הוא העליון, שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו, לינט"ל בלע"ז ולשון שקיפה, חבטה, כמו קֹול עָלֶה נִדָּף (ויקרא כו, לו), טַרְפָא דְּשָׁקִיף. חַבּוּרָה, מַשְׁקוֹפֵי:

The lintel. This is the upper [post] against which the door bangs when it is closed, Lintier in Old French. The word שְׁקִיפָה means banging as in: קוֹל עָלֶה נִדָּף [which Onkelos translates as] a leaf beating against another or: חַבּוּרָה [is translated by Onkelos as] a bang (wound).

על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. ולא על משקוף ומזוזות שבבית התבן ובבית הַבָּקָר, שאין דרין בתוכו:

Of the houses in which they will eat. But not on the upper and side posts of the house [in which you store your] straw, [nor] of the stable (lit. the cattle house) in which people do not reside [or eat].

את הבשר. ולא גידים ועצמות (מכילתא פ"ו):

The meat. But not the sinews or the bones.

על מררים. כל עשב מר נקרא מרור, וציום לאכול מרור זכר לוימררו את חייהם:

With bitter herbs. Any bitter herb is call מָרוֹר He commanded them to eat bitter herbs as a remembrance of “And they made their lives bitter.”

אל תאכלו ממנו נא. שאינו צלוי כל צרכו קוראו נא בלשון ערבי:

You must not eat it half-cooked. Anything not sufficiently roasted is called נָא (naye) in Arabic.

ובשל מבושל. כל זה באזהרת לא תאכלו (פסחים מא:):

Or boiled. All this is part of the prohibition: “Do not eat [it].”

במים. מנין לשאר משקין, תלמוד לומר ובשל מבושל מכל מקום (פסחים מא.):

In water. From where do we know other liquids [as well]? The Torah tells us וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל (not just וּמְבוּשָּׁל), [to include] anything [boiled].

כי אם צלי אש. למעלה גזר עליו במצות עשה, וכאן הוסיף עליו לא תעשה, אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש:

But only roasted over fire. Above (in the previous verse) the Torah decrees it as a positive precept whereas, here, it adds a negative precept. I.e., “Do not eat from it unless roasted by fire.”

ראשו על כרעיו. צולהו כולו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו, ובני מעיו נותן לתוכו אחר הדחתן (שם עד.). ולשון על כרעיו ועל קרבו, כלשון עַל צִבְאֹתָם (שמות ו, כו), כמו בצבאותם כמות שהן, אף זה כמות שהוא, כל בשרו משלם:

Its head with its knees. He roasts it all as one with its head together with its legs together with its inner parts and he places its intestines inside after having rinsed them. The word עַל of עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ is similar to [the עַל of] עַל צִבְאוֹתָם (v. 51) which is the same as with their hosts — just as they are (i.e., everyone). Here, too, [it means] just as it is, [he roasts] all its flesh, whole.

והנותר ממנו עד בקר. מה תלמוד לומר עד בקר פעם שניה, ליתן בקר על בקר, שהבקר משמעו משעת הנץ החמה, ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר, זהו לפי משמעו. ועוד מדרש אחר, למד שאינו נשרף ביו"ט אלא ממחרת, וכך תדרשנו, והנותר ממנו בבקר ראשון, עד בקר שני תעמוד ותשרפנו:

Any of it left over until morning. What does the Torah intend to teach by mentioning עַד בֹּקֶר a second time? This is to add an [earlier] morning to the [previous] “morning,” because “morning” signifies the time of sunrise and the Torah intends to move the time back — that it is prohibited to eat [the korbon Pesach] after daybreak. That is the plain meaning. There is another [halachic] midrash: It teaches that it (the leftover Pesach) may not be burned on Yom Tov, but rather the next day, and this is how you ought to explain it: “And that which is left over on the first morning, on the following morning go and burn it.

מתניכם חגורים. מזומנים לדרך:

With your waist belted — ready to travel.

בחפזון. לשון בהלה ומהירות, כמו וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת (שמואל־א כג, כו), אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם (מלכים־ב ז, טו):

In haste. [בְּחִפָּזוֹן is] a term denoting rushing and hurrying, as in: “And David (נֶחְפָּז) rushed to leave,” [or:] “which the Aramites threw away (בְחָפְזָם) in their rush.”

פסח הוא לה'. הקרבן הוא קרוי פסח, על שם הדלוג והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים (דבר אחר)דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח, וגם פסק"א לשון פסיעה:

It is a Pesach-offering to Adonoy. The korbon (sacrifice) is called “Pesach” on account of the skipping and passing over, because God skipped over the Israelite houses that were among the Egyptian houses and He would jump from Egyptian to Egyptian and the Israelite in the middle escaped. “[Therefore,] you perform all its (the korbon Pesach) service for the sake of God” in a manner of skipping and springing (i.e., hastily) as a remembrance of its (i.e., the korbon’s) name which is called “Pesach” (“skipping or passing over”). Also, the word [for Passover] Paske [in Old French] denotes stepping-over.

ועברתי. כמלך העובר ממקום למקום (מכילתא פ"ז), ובהעברה אחת וברגע אחד כולן לוקין:

I will pass. [This is meant allegorically:] as if He were a king who passes from place to place [but here it was] with one passing and in one instant that all were struck.

כל בכור בארץ מצרים. אף בכורות אחרים והם במצרים, ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים, תלמוד לומר לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכֹורֵיהֶם (תהלים קלו, י):

Every first born in the land of Egypt. [This includes] also other first-born who were in Egypt. From where do we derive that also Egyptian first-born who were in other places [were struck]? Scripture tells us: “To the One that struck the Egyptians through their first-born”

מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעבירה תחלה ממנו מתחלת הפורענות:

From man to beast. [From] him who first began sinning, it is from him that punishment begins.

ובכל אלהי מצרים. של עץ נרקבת, ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ:

And against all the gods of Egypt. [If it was] of wood it would rot, [if it was] of metal it would melt and be poured onto the ground.

אעשה שפטים אני ה'. אני בעצמי, ולא על ידי שליח:

I will execute judgments, I am Adonoy. “I myself, not through an agent.”

והיה הדם לכם לאות. לכם לאות ולא לאחרים לאות, מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים:

The blood will be for you as a sign. “As a sign to you” but not as a sign to others. From here [we derive] that they put blood only on the inside [of the doorposts].

וראיתי את הדם. הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי, ופוסח אני עליכם:

I will see the blood. [Surely] everything is revealed to Him! But [the explanation is:] God said, “I will set My attention to take note that you are occupied in the performance of My commands, and thereby I will pass over you.

ופסחתי. וחמלתי, ודומה לו פסוח וְהִמְלִיט (ישעיה לא, ה). ואני אומר, כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה, ופסחתי, מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה, וכן פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים (מלכים־א יח, כא), וכן כל הפסחים הולכים כקופצים, וכן פסוח והמליט, מדלגו וממלטו מבין המומתים:

And I will pass over. [וִּפָסַחְתִּי means:] I will take pity (or: spare). Similar to this is: “(פָּסוֹחַ) taking pity and sparing.” But I say that all terms relating to פְּסִיחָה have the meaning of skipping and jumping, [Thus] וּפָסַחְתִּי means that He skipped from the Israelite houses to the Egyptian houses, for they dwelt amongst each other. Similarly: “(פּוֹסְחִים) jumping between two opinions” Similarly all lame people [are called] פִּיסְחִים [because] they walk as though they were jumping. This, too, is the meaning of פָּסוֹחַ וְהִמְלִיט — “He skips over and saves it (Yerushalayim) from among those being killed.”

ולא יהיה בכם נגף. אבל הווה הוא במצרים. הרי שהיה מצרי בביתו של ישראל יכול ימלט, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף, אבל הווה במצרי שבבתיכם. הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי שומע אני ילקה כמותו, תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף (מכילתא פ"ז):

There will be no plague against you. But it will be among the Egyptians. If an Egyptian was in a Israelite house I might have thought that he would be saved. The Torah therefore says: “There will be no plague against you.”

לזכרון. לדורות:

A remembrance — for [future] generations.

וחגתם אותו. יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו (שם), ועדיין לא שמענו אי זהו יום הזכרון, תלמוד לומר זָכֹור אֶת הַיֹּום הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם, למדנו שיום היציאה הוא יום של זכרון, ואיזה יום יצאו, תלמוד לומר מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ (במדבר לג, ג), הוי אומר יום ט"ו בניסן הוא של יו"ט, שהרי ליל ט"ו אכלו את הפסח ולבקר יצאו (מכילתא שם):

You shall celebrate it. The day which is for you a remembrance, you shall celebrate it. But we have not yet heard which day is the day of remembrance. The Torah therefore tells us: “Remember this day on which you left,” which teaches us that the day of the departure is the day of remembrance. And on which day did they depart? The Torah tells us: “On the day following the [korbon] Pesach they departed.” Thus, you must say that the fifteenth day of Nissan is a Yom Tov for on the eve of the fifteenth they ate the [korbon] Pesach and in the morning they departed.

לדרתיכם וגו'. שומע אני מעוט דורות שנים, תלמוד לומר חקת עולם תחגהו (מכילתא פ"ז):

Throughout your generations, etc. I might conclude that the minimum of “generations” is two. The Torah therefore says: “As a statute forever shall you celebrate it.”

שבעת ימים. שטיי"נא של ימים:

Seven days. [שִׁבְעַת יָמִים denotes] a seiteine (Old French) of days

שבעת ימים מצות תאכלו. ובמקום אחר הוא אומר שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּות (דברים טז, ח), למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה, ובלבד שלא יאכל חמץ, מנין אף ששה רשות, תלמוד לומר ששת ימים. זו מדה בתורה, דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, מה שביעי רשות אף ששה רשות, יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה (פסחים קכ.):

You must eat matzos for seven days. Whereas elsewhere it states: “Six days shall you eat matzos;” this teaches that on the seventh day of Pesach, it is not obligatory to eat matzoh, [the] only [obligation] is not to eat chametz. From where do we derive that the six other days are also voluntary? The Torah says: “Seven days.” This is one of the (thirteen) methods [through which] the Torah [is expounded]: Something that was included in a general rule and was singled out to teach [something new] was not singled out to teach only about itself but rather to teach [something new] concerning the rule as a whole [In this case it applies thus] just as [eating matzoh] the seventh day is voluntary so, too, are the [other] six days voluntary. You might think that the first night is also voluntary. Therefore, the Torah states: “In the evening [of the first day] you shall eat matzos.” Scripture [thereby] establishes it as an obligation.

אך ביום הראשון תשביתו שאור. מערב יום טוב, וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה, ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו הֲרִאישֹׁון אָדָם תִּוָּלֵד (איוב טו, ז), הלפני אדם נולדת, או אינו אלא ראשון של שבעה, תלמוד לומר לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים:

But before the first day you must remove leaven. [בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן means:] from the day before Yom Tov, and it is called רִאשׁוֹן (lit. first) because it comes ahead of the seven days. We find that that which precedes is called רִאשׁוֹן as in “הֲרִאשׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד” [which means] “Were you born before Adam?” But maybe it does refer to the first of the seven days? The Torah therefore states: “Do not slaughter upon chametz,” [meaning:] “Do not slaughter the korbon Pesach while there is still chametz [in your possession].

הנפש ההוא. כשהיא בנפשה ובדעתה, פרט לאנוס (מכילתא פ"ח):

That soul. When [that soul] has its full faculties and knowledge. This excludes [from kares] one who is forced.

מישראל. שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר, תלמוד לומר במקום אחר, מלפני, בכל מקום שהוא רשותי:

From Yisrael. It would seem that it is cut off from Yisrael and goes off to another nation. The Torah therefore tells us elsewhere: “[And the soul will be cut off] from My presence,” [i.e.,] “from anywhere which is My domain.”

מקרא קדש. מקרא שם דבר, קרא אותו קדש, לאכילה, ושתייה, וכסות (מכילתא פ"ט):

A holy assembly. The word מִקְרָא is an infinitive — “you must proclaim its holiness by means of eating, drinking, and [special] clothing.”

לא יעשה בהם. אפי' על ידי אחרים:

[No work] shall be done on them. Even by others.

הוא לבדו. (יכול אף לעובד גלולים, תלמוד לומר הוא לבדו יעשה לכם, לכם ולא לעובד גלולים) הוא ולא מכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב:

That alone. (I might think that you may [prepare food] for non-Jews as well. Therefore the Torah states: “That alone may be done for yourselves” — for yourselves and not for non-Jews.) [הוּא stresses] it (the work itself), but not the preparations for it which can be done before Yom Tov.

לכל נפש. אפילו לבהמה, יכול אף לנכרים, תלמוד לומר לכם (נ"א אך) (ביצה כח:):

Every person. Even for an animal [it is permitted to prepare food]. You might think for non-Jews as well, therefore, the Torah states לָכֶם — for you.

ושמרתם את המצות. שלא יבאו לידי חמוץ, מכאן אמרו, תָּפַח, תִּלְטוֹשׁ בצונן. רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את הַמַּצּוֹת, אלא את הַמִּצְווֹת, כדרך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד:

You must be vigilant regarding the matzos — so that they do not become chametz. From this [the Sages] said: “If [the dough] has begun to rise pat it with cold moisture.” Rabbi Yashia says: “Do not read it: אֶת הַמַּצּוֹת, but, rather, אֶת הַמִּצְו‍ֹת (i.e., the mitzvos) [to teach us that] just as we hasten [in baking the matzos] so as not to permit the matzos to become chametz so, too, we must not permit the “leavening” of the mitzvos but, rather, if a chance [to fulfill a mitzvah] presents itself to you, do it immediately.

ושמרתם את היום הזה. ממלאכה:

You must preserve this day — from doing melachah (work prohibited on Yom Tov).

לדרתיכם חקת עולם. לפי שלא נאמר דורות וחקת עולם על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן, שלא תאמר, אזהרת כל מלאכה לא יעשה, לא לדורות נאמרה אלא לאותו הדור:

For your generations it is an eternal statute. Since “generations” and “an eternal statute” was not said in regard to working, but only regarding the celebration of the festival, it is, therefore, repeated here, so that you may not say that the negative prohibition: “No work shall be done” was not said for future generations and only for that generation.

עד יום האחד ועשרים. למה נאמר, והלא כבר נאמר שבעת ימים, לפי שנאמר ימים, לילות מנין, תלמוד לומר עד יום האחד וגו':

Until the twenty-first day. Why is this said — has it not already said: “seven days?” Since it has stated יָמִים — days from where do we derive “nights” as well? Therefore, the Torah states: until the [twenty]-first, etc.,

לא ימצא בבתיכם. מנין לגבולין, תלמוד לומר בכל גבולך. מה תלמוד לומר בבתיכם, מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות:

Leaven may not be found in your homes. From where do we know [that this applies] to [your properties] outside your house? The Torah therefore states: “[Leaven may not be seen] in all your boundaries.” Then why does the Torah state: “in your houses?” [This is to teach that] just as your house is within your dominion so, too, [does the prohibition of having chametz] “within your boundaries” [apply only to that] which is within your dominion. This would exclude a non-Jew’s chametz which is [stored] by a Jew for which the Jew accepted no responsibility

כי כל אוכל מחמצת. לענוש כרת על השאור, והלא כבר ענש על החמץ, אלא שלא תאמר, חמץ שראוי לאכילה ענש עליו, שאור שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו, ואם ענש על השאור ולא ענש על החמץ, הייתי אומר, שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יענש עליו, לכך נאמרו שניהם (מכילתא פ"י):

For whoever eats chametz. [This verse comes] to provide the punishment of kares for [the eating of] leaven (yeast) [on Pesach]. But has it not already provided for the kares punishment regarding [the eating of] chametz?! But [this was done so] that you should not say for chametz (bread) which is fit to eat, a punishment is provided, [whereas for] yeast, which is not fit to eat, he should not be punished. And [if the Torah] had provided punishment for yeast and not [mentioned] punishment for chametz, I would have said that [for] yeast, which renders other foods chametz a punishment is provided, whereas chametz which does not render other foods chametz one should not be punished for [eating] it. Therefore, both [chametz and yeast] are mentioned.

בגר ובאזרח הארץ. לפי שהנס נעשה לישראל, הוצרך לרבות את הגרים:

A proselyte or a native-born in the land. Since the miracle [of the Exodus from Egypt] was experienced [exclusively] by the Israelites, it was necessary to [specifically] include the converts.

מחמצת לא תאכלו. אזהרה על אכילת שאור:

You must not eat chametz. This is the warning against the eating of yeast.

כל מחמצת. להביא את תערובתו:

Anything that is chametz. [כָּל] includes its mixture [as well].

בכל מושבתיכם תאכלו מצות. זה בא ללמד שתהא ראויה ליאכל בכל מושבתיכם, פרט למעשר שני וחלות תודה (מכילתא פ"י ע"ש) (שאינה ראויה להאכל בכל מושבות אלא בירושלים):

In all your dwellings you shall eat matzos. This comes to teach that [the matzoh] must be fit to be eaten anywhere you reside This excludes Maaser Sheni and the breads of the thanksgiving korbon (which may not be eaten in all places of residence, but only in Jerusalem.).