עבודה זרה ס״ד ב

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁיָּרְשׁוּ, אֲבָל נִשְׁתַּתְּפוּ — אָסוּר.

הֲדוּר יְתַבוּ וְקָמִיבַּעְיָא לְהוּ: גֵּר תּוֹשָׁב מַהוּ שֶׁיְּבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה? דְּפָלַח — מְבַטֵּיל, דְּלָא פָּלַח — לָא מְבַטֵּיל, אוֹ דִלְמָא כֹּל דְּבַר מִינֵּיהּ מְבַטֵּיל, וְהַאי בַּר מִינֵיהּ הוּא?

אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: מִסְתַּבְּרָא, דְּפָלַח — מְבַטֵּיל, דְּלָא פָּלַח — לָא מְבַטֵּיל.

מֵיתִיבִי: יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּצָא עֲבוֹדָה זָרָה בַּשּׁוּק, עַד שֶׁלֹּא בָּאתָה לְיָדוֹ — אוֹמֵר לְגוֹי וּמְבַטְּלָהּ, מִשֶּׁבָּאתָה לְיָדוֹ — אֵינוֹ אוֹמֵר לְגוֹי וּמְבַטְּלָהּ; מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: גּוֹי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵירוֹ, בֵּין עוֹבְדָהּ וּבֵין שֶׁאֵין עוֹבְדָהּ.

מַאי ״עוֹבְדָהּ״, וּמַאי ״שֶׁאֵינוֹ עוֹבְדָהּ״? אִילֵּימָא אִידֵּי וְאִידֵּי גּוֹי, הַיְינוּ שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵירוֹ! אֶלָּא לָאו ״עוֹבְדָהּ״ — גּוֹי, וּמַאי ״שֶׁאֵינוֹ עוֹבְדָהּ״ — גֵּר תּוֹשָׁב, וּשְׁמַע מִינַּהּ גֵּר תּוֹשָׁב נָמֵי מְבַטֵּל!

לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: אִידֵּי וְאִידֵּי גּוֹי, וּדְקָאָמְרַתְּ הַיְינוּ ״שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵירוֹ״: רֵישָׁא — זֶה וָזֶה לִפְעוֹר, וְזֶה וָזֶה לְמַרְקוּלִיס; סֵיפָא — זֶה לִפְעוֹר וְזֶה לְמַרְקוּלִיס.

מֵיתִיבִי: אֵיזֶהוּ גֵּר תּוֹשָׁב? כֹּל שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים שֶׁלֹּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי נֹחַ.

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵלּוּ לֹא בָּאוּ לִכְלַל גֵּר תּוֹשָׁב, אֶלָּא אֵיזֶהוּ גֵּר תּוֹשָׁב? זֶה גֵּר אוֹכֵל נְבֵילוֹת, שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לְקַיֵּים כׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה חוּץ מֵאִיסּוּר נְבֵילוֹת.

מְיַיחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן, וְאֵין מַפְקִידִין אֶצְלוֹ יַיִן, וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מְיַיחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם, שַׁמְנוֹ כְּיֵינוֹ.

שַׁמְנוֹ כְּיֵינוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? שֶׁמֶן מִי קָא הָוֵי יֵין נֶסֶךְ? אֶלָּא, יֵינוֹ כְּשַׁמְנוֹ.

וְלִשְׁאָר כׇּל דָּבָר הֲרֵי הוּא כְּגוֹי. רַבָּן שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵינוֹ יֵין נֶסֶךְ, וְאָמְרִי לַהּ מוּתָּר בִּשְׁתִיָּה.

קָתָנֵי מִיהָא: וְלִשְׁאָר כׇּל דְּבָרָיו הֲרֵי הוּא כְּגוֹי. לְמַאי הִלְכְתָא? לָאו דִּמְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה כְּגוֹי? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא, לִיתֵּן רְשׁוּת וּלְבַטֵּל רְשׁוּת.

וְכִדְתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד מְשַׁמֵּר שַׁבַּתּוֹ בַּשּׁוּק — מְבַטֵּל רְשׁוּת, שֶׁאֵין מְשַׁמֵּר שַׁבַּתּוֹ בַּשּׁוּק — אֵין מְבַטֵּל רְשׁוּת, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן רְשׁוּת וּמְבַטֵּל רְשׁוּת.

וּבְגוֹי — עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר. כֵּיצַד? אוֹמֵר לוֹ: ״רְשׁוּתִי קְנוּיָה לָךְ״, ״רְשׁוּתִי מְבוּטֶּלֶת לָךְ״ — קָנָה, וְאֵין צָרִיךְ לִזְכּוֹת.

רַב יְהוּדָה שַׁדַּר לֵיהּ קוּרְבָּנָא