קריאה: המקור · עברית פשוטההמקור · עברית פשוטההמקור בלבדהמקור עם פירוש המילים · עברית פשוטההמקור עם פירוש המילים · עברית פשוטההמקור עם פירוש המילים בלבדעברית פשוטה בלבדעברית פשוטה בלבדמתחיליםממשיכיםזה לצד זה

ללמוד עם:

הקישו על מילה מסומנת או על כפתור כדי לפתוח.

ל״ה א:א׳

מַתְנִי׳ כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּירוֹת? עַל פֵּירוֹת הָאִילָן הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן״. וְעַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר: ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״. וְעַל הַיְּרָקוֹת הוּא אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים״.

איך מברכים על הפירות? על פירות האילן אומרים ״בורא פרי העץ״, חוץ מן היין, שעל היין אומרים ״בורא פרי הגפן״. על פירות הארץ אומרים ״בורא פרי האדמה״, חוץ מן הפת, שעל הפת אומרים ״המוציא לחם מן הארץ״. על הירקות אומרים ״בורא פרי האדמה״. רבי יהודה אומר ״בורא מיני דשאים״.

איך מברכים על הפירות? על פירות האילן אומרים ״בורא פרי העץ״, חוץ מן היין, שעל היין אומרים ״בורא פרי הגפן״. על פירות הארץ אומרים ״בורא פרי האדמה״, חוץ מן הפת, שעל הפת אומרים ״המוציא לחם מן הארץ״. על הירקות אומרים ״בורא פרי האדמה״. רבי יהודה אומר ״בורא מיני דשאים״.

ל״ה א:ב׳

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה׳״, מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם. מִכָּאן אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ.

הגמרא שואלת: מהיכן הדברים האלה, הברכות שאומרים על האוכל? כמו ששנו חכמים: הפסוק אומר ״קודש הלולים לה׳״. זה מלמד שהאוכל טעון ברכה לפניו ולאחריו. מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.

הגמרא שואלת: מהיכן הדברים האלה, הברכות שאומרים על האוכל? כמו ששנו חכמים: הפסוק אומר ״קודש הלולים לה׳״. זה מלמד שהאוכל טעון ברכה לפניו ולאחריו. מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.

ל״ה א:ג׳

וְהַאי ״קֹדֶשׁ הִלּוּלִים״ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ חַד דְּאָמַר רַחֲמָנָא אַחֲלֵיהּ וַהֲדַר אִכְלֵיהּ. וְאִידָךְ דָּבָר הַטָּעוּן שִׁירָה, טָעוּן חִלּוּל, וְשֶׁאֵינוֹ טָעוּן שִׁירָה, אֵין טָעוּן חִלּוּל. וְכִדְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים״, אִם אֲנָשִׁים מְשַׂמֵּחַ, אֱלֹהִים בַּמֶּה מְשַׂמֵּחַ? מִכָּאן שֶׁאֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא עַל הַיַּיִן!

הגמרא שואלת: וכי הפסוק ״קודש הלולים״ בא רק בשביל זה? הפסוק הזה נצרך לדבר אחד: שאמר הקב״ה פדה אותו ואחר כך אכול אותו. ולעניין השני: דבר שטעון שירה טעון חילול, ושאינו טעון שירה אינו טעון חילול. וזה כפי שאמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן, שאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שאין אומרים שירה אלא על היין? שנאמר שהגפן אמרה להם: החדלתי את תירושי, המשמח אלוקים ואנשים. אם הוא משמח אנשים, במה הוא משמח אלוקים? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין.

הגמרא שואלת: וכי הפסוק ״קודש הלולים״ בא רק בשביל זה? הפסוק הזה נצרך לדבר אחד: שאמר הקב״ה פדה אותו ואחר כך אכול אותו. ולעניין השני: דבר שטעון שירה טעון חילול, ושאינו טעון שירה אינו טעון חילול. וזה כפי שאמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן, שאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שאין אומרים שירה אלא על היין? שנאמר שהגפן אמרה להם: החדלתי את תירושי, המשמח אלוקים ואנשים. אם הוא משמח אנשים, במה הוא משמח אלוקים? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין.

ל״ה א:ד׳

הָנִיחָא לְמַאן דְּתָנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״. אֶלָּא לְמַאן דְּתָנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִתְּמַר רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי, חַד תָּנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״, וְחַד תָּנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״.

הגמרא אומרת: זה מסתדר למי ששונה ׳נטע רבעי׳. אבל למי ששונה ׳כרם רבעי׳, מה יש לומר? כדאתמר: רבי חייא ורבי שמעון בר רבי — אחד שנה ׳כרם רבעי׳ ואחד שנה ׳נטע רבעי׳.

הגמרא אומרת: זה מסתדר למי ששונה ׳נטע רבעי׳. אבל למי ששונה ׳כרם רבעי׳, מה יש לומר? כדאתמר: רבי חייא ורבי שמעון בר רבי — אחד שנה ׳כרם רבעי׳ ואחד שנה ׳נטע רבעי׳.

ל״ה א:ה׳

וּלְמַאן דְּתָנֵי ״כֶּרֶם רְבָעִי״ הָנִיחָא אִי יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וּתְבוּאַת הַכָּרֶם״. מָה לְהַלָּן כֶּרֶם, אַף כָּאן כֶּרֶם. אִייַּתַּר לֵיהּ חַד ״הִלּוּל״ לִבְרָכָה.

ל״ה א:ו׳

וְאִי לָא יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה, בְּרָכָה מְנָא לֵיהּ? וְאִי נָמֵי יָלֵיף גְּזֵרָה שָׁוָה, אַשְׁכְּחַן לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן?

הגמרא שואלת: ואם אינו לומד בגזירה שווה, מניין לו הברכה? ועוד, גם אם לומד בגזירה שווה, הרי מצאנו מקור לברכה שלאחר האכילה; ברכה שלפני האכילה מניין?

הגמרא שואלת: ואם אינו לומד בגזירה שווה, מניין לו הברכה? ועוד, גם אם לומד בגזירה שווה, הרי מצאנו מקור לברכה שלאחר האכילה; ברכה שלפני האכילה מניין?

ל״ה א:ז׳

הָא לָא קַשְׁיָא, דְּאָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

אין זו קושיה: הדבר נלמד בקל וחומר. אם הוא מברך כשהוא שבע, הרי כשהוא רעב — לא כל שכן.

אין זו קושיה: הדבר נלמד בקל וחומר. אם הוא מברך כשהוא שבע, הרי כשהוא רעב — לא כל שכן.

ל״ה א:ח׳

אַשְׁכְּחַן כֶּרֶם, שְׁאָר מִינִין מִנַּיִן?

הגמרא אומרת: מצאנו מקור לכרם. מאין נלמד הדבר לשאר המינים?

הגמרא אומרת: מצאנו מקור לכרם. מאין נלמד הדבר לשאר המינים?

ל״ה א:ט׳

דְּיָלֵיף מִכֶּרֶם: מָה כֶּרֶם דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה — טָעוּן בְּרָכָה.

הגמרא משיבה: לומדים זאת מן הכרם. מה הכרם הוא דבר שנהנה ממנו וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה ממנו טעון ברכה.

הגמרא משיבה: לומדים זאת מן הכרם. מה הכרם הוא דבר שנהנה ממנו וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה ממנו טעון ברכה.

ל״ה א:י׳

אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְכֶרֶם שֶׁכֵּן חַיָּיב

אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְכֶרֶם שֶׁכֵּן חַיָּיב

הגמרא מעלה קושיה: אפשר לסתור את ההוכחה. הכרם שונה משאר המאכלים, מפני שהוא חייב בעוללות. לכן אין ללמוד מהכרם לשאר המאכלים.

הגמרא מעלה קושיה: אפשר לסתור את ההוכחה. הכרם שונה משאר המאכלים, מפני שהוא חייב בעוללות. לכן אין ללמוד מהכרם לשאר המאכלים.

ל״ה א:י״א

קָמָה תּוֹכִיחַ. מָה לְקָמָה שֶׁכֵּן חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה!

הגמרא מציעה: הקמה תוכיח. אחר כך היא מקשה: מה מיוחד בקמה, שהיא חייבת בחלה? החיוב הזה מיוחד לקמה.

הגמרא מציעה: הקמה תוכיח. אחר כך היא מקשה: מה מיוחד בקמה, שהיא חייבת בחלה? החיוב הזה מיוחד לקמה.

ל״ה א:י״ב

כֶּרֶם יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה — טָעוּן בְּרָכָה.

הכרם יכול להוכיח. הדין חזר: צד זה אינו כצד זה, וצד זה אינו כצד זה. הצד השווה שבהן: דבר שנהנים ממנו וטעון ברכה. אף כל דבר שנהנים ממנו טעון ברכה.

הכרם יכול להוכיח. הדין חזר: צד זה אינו כצד זה, וצד זה אינו כצד זה. הצד השווה שבהן: דבר שנהנים ממנו וטעון ברכה. אף כל דבר שנהנים ממנו טעון ברכה.

ל״ה א:י״ג

מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בּוֹ וְאָתֵי נָמֵי זַיִת דְּאִית בֵּיהּ צַד מִזְבֵּחַ.

מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בּוֹ וְאָתֵי נָמֵי זַיִת דְּאִית בֵּיהּ צַד מִזְבֵּחַ.

הגמרא מקשה: מה מיוחד בצד השווה שבהן? אולי זה שיש בו צד מזבח. ואם כך, אפשר להביא גם זית, שיש בו צד מזבח.

הגמרא מקשה: מה מיוחד בצד השווה שבהן? אולי זה שיש בו צד מזבח. ואם כך, אפשר להביא גם זית, שיש בו צד מזבח.

ל״ה א:י״ד

וְזַיִת מִצַּד מִזְבֵּחַ אָתֵי? וְהָא בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ ״כֶּרֶם״, דִּכְתִיב ״וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת״. אָמַר רַב פָּפָּא: ״כֶּרֶם זַיִת״ אִקְּרֵי, ״כֶּרֶם״ סְתָמָא לָא אִקְּרֵי.

הגמרא שואלת: וכי הזית נלמד מכך שיש בו צד מזבח? והרי במפורש כתוב בו ׳כרם׳, שנאמר ׳ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית׳. אמר רב פפא: ׳כרם זית׳ איקרי, ׳כרם׳ סתמא לא איקרי.

הגמרא שואלת: וכי הזית נלמד מכך שיש בו צד מזבח? והרי במפורש כתוב בו ׳כרם׳, שנאמר ׳ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית׳. אמר רב פפא: ׳כרם זית׳ איקרי, ׳כרם׳ סתמא לא איקרי.

ל״ה א:ט״ו

מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא: מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד מִזְבֵּחַ! אֶלָּא, דְּיָלֵיף לַהּ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין: מָה שִׁבְעַת הַמִּינִין דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה וְטָעוּן בְּרָכָה, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁנֶּהֱנֶה טָעוּן בְּרָכָה.

הגמרא אומרת: מכל מקום קשה. מה הצד השווה שבהן? שיש בהן צד מזבח! אלא לומדים זאת משבעת המינים: מה שבעת המינים דבר שנהנה וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה טעון ברכה.

הגמרא אומרת: מכל מקום קשה. מה הצד השווה שבהן? שיש בהן צד מזבח! אלא לומדים זאת משבעת המינים: מה שבעת המינים דבר שנהנה וטעון ברכה, אף כל דבר שנהנה טעון ברכה.

ל״ה א:ט״ז

מָה לְשִׁבְעַת הַמִּינִין שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בְּבִכּוּרִים? וְעוֹד: הָתִינַח לְאַחֲרָיו, לְפָנָיו מִנַּיִן?

הגמרא מקשה על הלימוד: מה מיוחד בשבעת המינים? שחייבים בביכורים — הרי הלימוד חל רק עליהם. ועוד: אם זה עובד לברכה שלאחר האכילה, מניין הברכה שלפני האכילה?

הגמרא מקשה על הלימוד: מה מיוחד בשבעת המינים? שחייבים בביכורים — הרי הלימוד חל רק עליהם. ועוד: אם זה עובד לברכה שלאחר האכילה, מניין הברכה שלפני האכילה?

ל״ה א:י״ז

הָא לָא קַשְׁיָא דְּאָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר: כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ מְבָרֵךְ, כְּשֶׁהוּא רָעֵב — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

הגמרא משיבה לשאלה הקודמת, ״מנין״ לברכה לפני האכילה: אין זה קשה, כי התשובה באה בקל וחומר. אם כשהוא שבע הוא מברך, כשהוא רעב – על אחת כמה וכמה.

הגמרא משיבה לשאלה הקודמת, ״מנין״ לברכה לפני האכילה: אין זה קשה, כי התשובה באה בקל וחומר. אם כשהוא שבע הוא מברך, כשהוא רעב – על אחת כמה וכמה.

ל״ה א:י״ח

וּלְמַאן דְּתָנֵי ״נֶטַע רְבָעִי״, הָא תִּינַח כֹּל דְּבַר נְטִיעָה. דְּלָאו בַּר נְטִיעָה, כְּגוֹן בָּשָׂר בֵּיצִים וְדָגִים מְנָא לֵיהּ? אֶלָּא סְבָרָא הוּא: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה.

הגמרא עוברת לדעה שלומדת את החיוב לברך מן הנטע הרבעי. היא אומרת: זה מתאים לכל דבר שגדל מן הנטיעה. אבל דבר שאינו בן נטיעה, כגון בשר, ביצים ודגים, מניין לו? אלא זה סברא: אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.

הגמרא עוברת לדעה שלומדת את החיוב לברך מן הנטע הרבעי. היא אומרת: זה מתאים לכל דבר שגדל מן הנטיעה. אבל דבר שאינו בן נטיעה, כגון בשר, ביצים ודגים, מניין לו? אלא זה סברא: אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.

ל״ה א:י״ט

תָּנוּ רַבָּנַן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. וְכׇל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? — יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם.

תנו רבנן: אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה. וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל. מאי תקנתיה? ילך אצל חכם.

תנו רבנן: אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה. וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל. מאי תקנתיה? ילך אצל חכם.

ל״ה א:כ׳

יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם?! מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הָא עֲבַד לֵיהּ אִיסּוּרָא! אֶלָּא אָמַר רָבָא: יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם מֵעִיקָּרָא וִילַמְּדֶנּוּ בְּרָכוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מְעִילָה.

הגמרא מקשה: ״ילך אצל חכם״ – מה החכם יעשה לו? הרי כבר עשה את האיסור! אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מלכתחילה, וילמדנו ברכות, כדי שלא יגיע לידי מעילה.

הגמרא מקשה: ״ילך אצל חכם״ – מה החכם יעשה לו? הרי כבר עשה את האיסור! אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מלכתחילה, וילמדנו ברכות, כדי שלא יגיע לידי מעילה.

ל״ה א:כ״א

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ נֶהֱנָה מִקׇּדְשֵׁי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. רַבִּי לֵוִי רָמֵי: כְּתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״, וּכְתִיב ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״! לָא קַשְׁיָא כָּאן קוֹדֶם בְּרָכָה,

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, כאילו נהנה מקודשי שמים, שנאמר: ״לה׳ הארץ ומלואה״. רבי לוי הקשה: כתוב ״לה׳ הארץ ומלואה״, וכתוב ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״. לא קשיא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה, כאילו נהנה מקודשי שמים, שנאמר: ״לה׳ הארץ ומלואה״. רבי לוי הקשה: כתוב ״לה׳ הארץ ומלואה״, וכתוב ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״. לא קשיא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.

ל״ה ב:א׳

כָּאן לְאַחַר בְּרָכָה.

התשובה ממשיכה: זה מדבר לאחר שאמרו ברכה.

התשובה ממשיכה: זה מדבר לאחר שאמרו ברכה.

ל״ה ב:ב׳

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״. וְאֵין ״אָבִיו״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָּנֶךָ״, וְאֵין ״אִמּוֹ״ אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״.

רבי חנינא בר פפא אמר: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב״ה ולכנסת ישראל. שנאמר: ״גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית״. ומבאר: אין ״אביו״ אלא הקב״ה, שנאמר: ״הלא הוא אביך קנך״; ואין ״אמו״ אלא כנסת ישראל, שנאמר: ״שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״.

רבי חנינא בר פפא אמר: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב״ה ולכנסת ישראל. שנאמר: ״גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית״. ומבאר: אין ״אביו״ אלא הקב״ה, שנאמר: ״הלא הוא אביך קנך״; ואין ״אמו״ אלא כנסת ישראל, שנאמר: ״שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״.

ל״ה ב:ג׳

מַאי ״חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית״? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: חָבֵר הוּא לְיָרׇבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁהִשְׁחִית אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

הגמרא שואלת: מה פירוש ״חבר הוא לאיש משחית״? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.

הגמרא שואלת: מה פירוש ״חבר הוא לאיש משחית״? אמר רבי חנינא בר פפא: חבר הוא לירבעם בן נבט, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.

ל״ה ב:ד׳

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמֵי: כְּתִיב ״וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְגוֹ׳״.

רבי חנינא בר פפא העלה סתירה. כתוב: ״וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְגוֹ׳״, וכתוב: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְגוֹ׳״. שני הפסוקים מושכים לכיוונים שונים: באחד ה׳ לוקח את הדגן, ובשני העם אוסף אותו.

רבי חנינא בר פפא העלה סתירה. כתוב: ״וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְגוֹ׳״, וכתוב: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְגוֹ׳״. שני הפסוקים מושכים לכיוונים שונים: באחד ה׳ לוקח את הדגן, ובשני העם אוסף אותו.

ל״ה ב:ה׳

לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם.

רבי חנינא בר פפא העמיד זה מול זה שני פסוקים על הדגן: ״ולקחתי דגני בעתו״ מול ״ואספת דגנך״. הגמרא מתרצת: לא קשיא. האחד מדבר בזמן שישראל עושים את רצונו של מקום, והשני בזמן שאין ישראל עושים את רצונו של מקום.

רבי חנינא בר פפא העמיד זה מול זה שני פסוקים על הדגן: ״ולקחתי דגני בעתו״ מול ״ואספת דגנך״. הגמרא מתרצת: לא קשיא. האחד מדבר בזמן שישראל עושים את רצונו של מקום, והשני בזמן שאין ישראל עושים את רצונו של מקום.

ל״ה ב:ו׳

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? — לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״ — יָכוֹל דְּבָרִים כִּכְתָבָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״ — מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

תנו רבנן: מה בא הפסוק ׳ואספת דגנך׳ ללמד? מכיוון שנאמר ׳לא ימוש ספר התורה הזה מפיך׳, יכול הייתי לחשוב שהדברים ככתבן. לכן נאמר ׳ואספת דגנך׳ — הנהג בהן מנהג דרך ארץ. אלו דברי רבי ישמעאל.

תנו רבנן: מה בא הפסוק ׳ואספת דגנך׳ ללמד? מכיוון שנאמר ׳לא ימוש ספר התורה הזה מפיך׳, יכול הייתי לחשוב שהדברים ככתבן. לכן נאמר ׳ואספת דגנך׳ — הנהג בהן מנהג דרך ארץ. אלו דברי רבי ישמעאל.

ל״ה ב:ז׳

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה, וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה, וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה, וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה, וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ, תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וְגוֹ׳״, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם — מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ וְגוֹ׳״.

רבי שמעון בן יוחאי אומר: וכי אדם יכול לחרוש בעת החריש, לזרוע בעת הזריעה, לקצור בעת הקציר, לדוש בעת הדישה ולזרות בעת שהרוח נושבת — והתורה מה תהא עליה? אלא כשעם ישראל עושה את רצון ה׳, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם״. וכשאין ישראל עושים את רצון ה׳, מלאכתם נעשית על ידי עצמם, שנאמר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. ולא עוד, אלא שאף מלאכת אחרים נעשית על ידם, שנאמר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ״.

רבי שמעון בן יוחאי אומר: וכי אדם יכול לחרוש בעת החריש, לזרוע בעת הזריעה, לקצור בעת הקציר, לדוש בעת הדישה ולזרות בעת שהרוח נושבת — והתורה מה תהא עליה? אלא כשעם ישראל עושה את רצון ה׳, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר: ״וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם״. וכשאין ישראל עושים את רצון ה׳, מלאכתם נעשית על ידי עצמם, שנאמר: ״וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ״. ולא עוד, אלא שאף מלאכת אחרים נעשית על ידם, שנאמר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת אוֹיְבֶךָ״.

ל״ה ב:ח׳

אָמַר אַבָּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְעָלְתָה בְּיָדָן. כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָן.

אביי אמר: רבים נהגו כרבי ישמעאל והצליחו; כרבי שמעון בן יוחאי ולא הצליחו.

אביי אמר: רבים נהגו כרבי ישמעאל והצליחו; כרבי שמעון בן יוחאי ולא הצליחו.

ל״ה ב:ט׳

אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנַן: בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ, בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי לָא תִּתְחֲזוֹ קַמַּאי, כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּטַּרְדוּ בִּמְזוֹנַיְיכוּ כּוּלָּא שַׁתָּא.

אמר רבא לרבנים: בבקשה מכם, בימי ניסן ובימי תשרי אל תופיעו לפני, כדי שלא תהיו טרודים בפרנסתכם כל השנה.

אמר רבא לרבנים: בבקשה מכם, בימי ניסן ובימי תשרי אל תופיעו לפני, כדי שלא תהיו טרודים בפרנסתכם כל השנה.

ל״ה ב:י׳

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים עָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן. דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ מְלַאכְתָּן קֶבַע וְתוֹרָתָן עֲרַאי, זוֹ וָזוֹ לֹא נִתְקַיְּימָה בְּיָדָן.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר רבי אלעאי: בא וראה שאינן כדורות הראשונים הדורות האחרונים. הדורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, זו וזו נתקיימה בידם. הדורות האחרונים שעשו מלאכתם קבע ותורתם עראי, זו וזו לא נתקיימה בידם.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר רבי אלעאי: בא וראה שאינן כדורות הראשונים הדורות האחרונים. הדורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, זו וזו נתקיימה בידם. הדורות האחרונים שעשו מלאכתם קבע ותורתם עראי, זו וזו לא נתקיימה בידם.

ל״ה ב:י״א

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן כְּדֵי לְחַיְּיבָן בְּמַעֲשֵׂר, דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ גַּגּוֹת, דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹת, דֶּרֶךְ קַרְפֵּיפוֹת, כְּדֵי לְפׇטְרָן מִן הַמַּעֲשֵׂר. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּיב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּרְאֶה שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״.

וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים. דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן כְּדֵי לְחַיְּיבָן בְּמַעֲשֵׂר, דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים מַכְנִיסִין פֵּירוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ גַּגּוֹת, דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹת, דֶּרֶךְ קַרְפֵּיפוֹת, כְּדֵי לְפׇטְרָן מִן הַמַּעֲשֵׂר. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּיב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּרְאֶה שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יהודה בר רבי אלעאי: בא וראה שאין הדורות האחרונים כדורות הראשונים. הדורות הראשונים היו מכניסים את פירותיהם דרך טרקסמון, כדי לחייבם במעשר. הדורות האחרונים מכניסים את פירותיהם דרך גגות, דרך חצרות, דרך קרפיפות, כדי לפטרן מן המעשר. שאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר: ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבָּיִת״.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יהודה בר רבי אלעאי: בא וראה שאין הדורות האחרונים כדורות הראשונים. הדורות הראשונים היו מכניסים את פירותיהם דרך טרקסמון, כדי לחייבם במעשר. הדורות האחרונים מכניסים את פירותיהם דרך גגות, דרך חצרות, דרך קרפיפות, כדי לפטרן מן המעשר. שאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר: ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבָּיִת״.

ל״ה ב:י״ב

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חָצֵר קוֹבַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ״.

רבי יוחנן אומר: אפילו חצר קובעת את הפירות לחיוב מעשר, כפי שכתוב: ״וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ״.

רבי יוחנן אומר: אפילו חצר קובעת את הפירות לחיוב מעשר, כפי שכתוב: ״וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ״.

ל״ה ב:י״ג

חוּץ מִן הַיַּיִן וְכוּ׳: מַאי שְׁנָא יַיִן? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּאִשְׁתַּנִּי לְעִלּוּיָא אִשְׁתַּנִּי לִבְרָכָה, וַהֲרֵי שֶׁמֶן, דְּאִשְׁתַּנִּי לְעִלּוּיָא וְלָא אִשְׁתַּנִּי לִבְרָכָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁמֶן זַיִת מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״.

הקטע פותח בדברי המשנה: ״חוץ מן היין״. הגמרא שואלת: מה שונה יין? אולי משום שהשתנה לטובה, השתנתה גם ברכתו — אבל הרי שמן זית השתנה לטובה וברכתו לא השתנתה. שאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״. הקטע נגמר בקושיא הזאת.

הקטע פותח בדברי המשנה: ״חוץ מן היין״. הגמרא שואלת: מה שונה יין? אולי משום שהשתנה לטובה, השתנתה גם ברכתו — אבל הרי שמן זית השתנה לטובה וברכתו לא השתנתה. שאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו ״בורא פרי העץ״. הקטע נגמר בקושיא הזאת.

ל״ה ב:י״ד

אָמְרִי: הָתָם מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הֵיכִי נְבָרֵיךְ? נְבָרֵיךְ ״בּוֹרֵא פְּרִי הַזַּיִת״ — פֵּירָא גּוּפֵיהּ ״זַיִת״ אִקְּרִי.

אמרו: שם, בעניין השמן, משום שלא אפשר. איך נברך? נברך ״בורא פרי הזית״ — והפרי עצמו נקרא ״זית״.

אמרו: שם, בעניין השמן, משום שלא אפשר. איך נברך? נברך ״בורא פרי הזית״ — והפרי עצמו נקרא ״זית״.

ל״ה ב:ט״ו

וּנְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי עֵץ זַיִת״? אֶלָּא אָמַר מָר זוּטְרָא: חַמְרָא — זָיֵין, מִשְׁחָא — לָא זָיֵין.

הגמרא מקשה: אפשר בכל זאת לברך על השמן – ״בורא פרי עץ זית״. אלא אמר מר זוטרא: היין מזין, והשמן אינו מזין.

הגמרא מקשה: אפשר בכל זאת לברך על השמן – ״בורא פרי עץ זית״. אלא אמר מר זוטרא: היין מזין, והשמן אינו מזין.

ל״ה ב:ט״ז

וּמִשְׁחָא לָא זָיֵין? וְהָתְנַן הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן — מוּתָּר בַּמַּיִם וּבַמֶּלַח. וְהָוֵינַן בַּהּ: מַיִם וּמֶלַח הוּא דְּלָא אִקְּרִי ״מָזוֹן״, הָא כׇּל מִילֵּי אִקְּרִי ״מָזוֹן״.

הגמרא שואלת: וכי שמן אינו מזין? והרי שנינו במשנה: הנודר מן המזון מותר במים ובמלח. ודנו בה: מים ומלח הם מה שלא נקרא ״מזון״, אבל כל דבר נקרא ״מזון״.

הגמרא שואלת: וכי שמן אינו מזין? והרי שנינו במשנה: הנודר מן המזון מותר במים ובמלח. ודנו בה: מים ומלח הם מה שלא נקרא ״מזון״, אבל כל דבר נקרא ״מזון״.

ל״ה ב:י״ז

נֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל, דְּאָמְרִי אֵין מְבָרְכִין ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״ אֶלָּא בַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין בִּלְבַד. וְאָמַר רַב הוּנָא: בְּאוֹמֵר ״כׇּל הַזָּן עָלַי״.

הגמרא אומרת: נאמר שזו הפרכה גמורה של רב ושמואל, שאמרו שאין מברכים ״בורא מיני מזונות״ אלא על חמשת המינים בלבד. ואמר רב הונא: מדובר במי שאומר ״כל הזן עלי״.

הגמרא אומרת: נאמר שזו הפרכה גמורה של רב ושמואל, שאמרו שאין מברכים ״בורא מיני מזונות״ אלא על חמשת המינים בלבד. ואמר רב הונא: מדובר במי שאומר ״כל הזן עלי״.

ל״ה ב:י״ח

אַלְמָא מִשְׁחָא זָיֵין! אֶלָּא, חַמְרָא וּמִשְׁחָא לָא סָעֵיד. וְחַמְרָא מִי סָעֵיד? וְהָא רָבָא הֲוָה שָׁתֵי חַמְרָא כׇּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְפִסְחָא כִּי הֵיכִי דְּנִגְרְרֵיהּ לְלִבֵּיהּ וְנֵיכוֹל מַצָּה טְפֵי? טוּבָא — גָּרֵיר, פּוּרְתָּא — סָעֵיד.

אַלְמָא מִשְׁחָא זָיֵין! אֶלָּא, חַמְרָא וּמִשְׁחָא לָא סָעֵיד. וְחַמְרָא מִי סָעֵיד? וְהָא רָבָא הֲוָה שָׁתֵי חַמְרָא כׇּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְפִסְחָא כִּי הֵיכִי דְּנִגְרְרֵיהּ לְלִבֵּיהּ וְנֵיכוֹל מַצָּה טְפֵי? טוּבָא — גָּרֵיר, פּוּרְתָּא — סָעֵיד.

הגמרא מסיקה: הרי שהשמן מזין. אלא שהיין משביע והשמן אינו משביע. אבל האם היין משביע? והרי רבא היה שותה יין כל היום של ערב פסח, כדי שיגרה את לבו ויאכל יותר מצה. הגמרא עונה: הרבה מגרה, מעט משביע.

הגמרא מסיקה: הרי שהשמן מזין. אלא שהיין משביע והשמן אינו משביע. אבל האם היין משביע? והרי רבא היה שותה יין כל היום של ערב פסח, כדי שיגרה את לבו ויאכל יותר מצה. הגמרא עונה: הרבה מגרה, מעט משביע.

ל״ה ב:י״ט

וּמִי סָעֵיד כְּלָל?! וְהָכְתִיב: ״וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד וְגוֹ׳״ — נַהֲמָא הוּא דְּסָעֵיד חַמְרָא לָא סָעֵיד! אֶלָּא, חַמְרָא אִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי: סָעֵיד וּמְשַׂמַּח. נַהֲמָא מִסְעָד סָעֵיד, שַׂמּוֹחֵי לָא מְשַׂמַּח.

הגמרא שואלת: וכי היין משביע בכלל? והרי נאמר ״וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד״ — כלומר הלחם הוא שמשביע, והיין אינו משביע. אלא ביין יש שני דברים: הוא משביע ומשמח. הלחם משביע ואינו משמח.

הגמרא שואלת: וכי היין משביע בכלל? והרי נאמר ״וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד״ — כלומר הלחם הוא שמשביע, והיין אינו משביע. אלא ביין יש שני דברים: הוא משביע ומשמח. הלחם משביע ואינו משמח.

ל״ה ב:כ׳

אִי הָכִי נְבָרֵיךְ עֲלֵיהּ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת! לָא קָבְעִי אִינָשֵׁי סְעוֹדְתַּיְיהוּ עִלָּוֵיהּ.

הגמרא שואלת: אם היין משביע ומשמח, נברך עליו שלוש ברכות כמו על הלחם. הגמרא עונה: אנשים אינם קובעים את סעודתם על היין.

הגמרא שואלת: אם היין משביע ומשמח, נברך עליו שלוש ברכות כמו על הלחם. הגמרא עונה: אנשים אינם קובעים את סעודתם על היין.

ל״ה ב:כ״א

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: אִי קָבַע עִלָּוֵיהּ סְעוֹדְתֵּיהּ מַאי? אָמַר לֵיהּ: לִכְשֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר אִי הָוֵי קְבִיעוּתָא. הַשְׁתָּא מִיהָא בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: אם קבע עליו סעודתו, מה הדין? אמר ליה: לכשיבוא אליהו ויאמר אם יש כאן קביעות. השתא מיהא, עכשיו בכל אופן, בטלה דעתו אצל כל אדם.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: אם קבע עליו סעודתו, מה הדין? אמר ליה: לכשיבוא אליהו ויאמר אם יש כאן קביעות. השתא מיהא, עכשיו בכל אופן, בטלה דעתו אצל כל אדם.

ל״ה ב:כ״ב

גּוּפָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁמֶן זַיִת מְבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דְּקָא שָׁתֵי לֵיהּ מִשְׁתָּא — אוֹזוֹקֵי מַזִּיק לֵיהּ. דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹתֶה שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה — מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ. הַסָּךְ שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה — מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וּמְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ.

חזרה לדבר עצמו: אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן, שעל שמן זית מברכים ״בורא פרי העץ״. שואלת הגמרא: היכי דמי? אם תאמר שהוא שותה אותו כמות שהוא, הרי הוא מזיק אותו. דתניא: השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש; הסך שמן של תרומה משלם את הקרן ומשלם את החומש.

חזרה לדבר עצמו: אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן, שעל שמן זית מברכים ״בורא פרי העץ״. שואלת הגמרא: היכי דמי? אם תאמר שהוא שותה אותו כמות שהוא, הרי הוא מזיק אותו. דתניא: השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש; הסך שמן של תרומה משלם את הקרן ומשלם את החומש.

ל״ה ב:כ״ג

אֶלָּא דְּקָא אָכֵיל לֵיהּ אִי הָכִי, הָוְיָא לֵיהּ פַּת עִיקָּר וְהוּא טָפֵל. וּתְנַן, זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁהוּא עִיקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה — מְבָרֵךְ עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה! אֶלָּא דְּקָא שָׁתֵי לֵיהּ עַל יְדֵי ״אֲנִיגְרוֹן״, דְּאָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: ״אֲנִיגְרוֹן״ — ״אַנְסִיגְרוֹן״ — מַיָּא

אֶלָּא דְּקָא אָכֵיל לֵיהּ אִי הָכִי, הָוְיָא לֵיהּ פַּת עִיקָּר וְהוּא טָפֵל. וּתְנַן, זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁהוּא עִיקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה — מְבָרֵךְ עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה! אֶלָּא דְּקָא שָׁתֵי לֵיהּ עַל יְדֵי ״אֲנִיגְרוֹן״, דְּאָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: ״אֲנִיגְרוֹן״ — ״אַנְסִיגְרוֹן״ — מַיָּא

אלא שמדובר כשהוא אוכל את השמן על ידי פת. אם כך, הרי הפת עיקרית והשמן טפל. והרי שנינו במשנה: זה הכלל — כל שהוא עיקר ועימו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. לכן מדובר כשהוא שותה אותו על ידי אניגרון, כמו שאמר רבה בר שמואל: אניגרון — מיא דסלקא, מים ששלקו בהם סילקא; אנסיגרון — מיא, והקטע נגזר כאן באמצע.

אלא שמדובר כשהוא אוכל את השמן על ידי פת. אם כך, הרי הפת עיקרית והשמן טפל. והרי שנינו במשנה: זה הכלל — כל שהוא עיקר ועימו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. לכן מדובר כשהוא שותה אותו על ידי אניגרון, כמו שאמר רבה בר שמואל: אניגרון — מיא דסלקא, מים ששלקו בהם סילקא; אנסיגרון — מיא, והקטע נגזר כאן באמצע.

טקסטים

  • עברית: William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · רישיון: CC-BY-NC
  • אנגלית: William Davidson Edition - English · רישיון: CC-BY-NC

לאן עכשיו

להמשיך לקרוא