גיטין פ׳ א

בַּת לֵוִי – מִן הַמַּעֲשֵׂר. בַּת כֹּהֵן – מִן הַתְּרוּמָה.

וְאֵין יוֹרְשִׁין שֶׁל זֶה וְיוֹרְשִׁין שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁים כְּתוּבָּתָהּ. וְאִם מֵתוּ – אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַיבְּמִין.

שִׁינָּה שְׁמוֹ, וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ, וְשֵׁם עִירָהּ – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ.

כׇּל עֲרָיוֹת שֶׁאָמְרוּ ״צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת״ –

הָלְכוּ הַצָּרוֹת הָאֵלּוּ וְנִישְּׂאוּ, וְנִמְצְאוּ אֵלּוּ אַיְילוֹנִיֹּת – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ.

הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ, וְהָלְכָה צָרָתָהּ וְנִישֵּׂאת לְאַחֵר, וְנִמְצֵאת זוֹ – שֶׁהָיְתָה אַיְילוֹנִית; תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ.

כָּתַב סוֹפֵר גֵּט לָאִישׁ, וְשׁוֹבָר לָאִשָּׁה; וְטָעָה וְנָתַן גֵּט לָאִשָּׁה, וְשׁוֹבָר לָאִישׁ, וְנָתְנוּ זֶה לָזֶה;

וּלְאַחַר זְמַן הֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִיַּד הָאִישׁ וְשׁוֹבָר מִיַּד הָאִשָּׁה – תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכׇל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּהּ.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם לְאַלְתַּר יָצָא, אֵין זֶה גֵּט; אִם לְאַחַר זְמַן יָצָא, הֲרֵי זֶה גֵּט – לֹא כָּל הֵימֶנּוּ מִן הָרִאשׁוֹן לְאַבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁל שֵׁנִי.

גְּמָ׳ מַאי ״מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת״? רוֹמִי. וְאַמַּאי קָרֵי לַהּ מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת? מִשּׁוּם דְּאֵין לָהֶם לֹא כְּתָב, וְלֹא לָשׁוֹן.

אָמַר עוּלָּא: מִפְּנֵי מָה תִּיקְּנוּ מַלְכוּת בְּגִיטִּין – מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת.

וּמִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת – תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר?!

אִין, רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ – דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בְּגִיטִּין – הַוָּלָד מַמְזֵר.

לְשׁוּם מַלְכוּת יָוָן. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת – מִשּׁוּם דִּמְלִיכָא; אֲבָל מַלְכוּת מָדַי וּמַלְכוּת יָוָן – מַאי דַהֲוָה הֲוָה;

וְאִי אַשְׁמְעִינַן מַלְכוּת מָדַי וּמַלְכוּת יָוָן – מִשּׁוּם דְּמַלְכְוָתָא הָווּ; אֲבָל בִּנְיַן הַבַּיִת – מַאי דַהֲוָה הֲוָה;

וְאִי אַשְׁמְעִינַן בִּנְיַן הַבַּיִת – דְּאָמְרִי: קָמַדְכְּרִי שְׁבָחַיְיהוּ; אֲבָל חוּרְבַּן הַבַּיִת, דְּצַעֲרָא הוּא – אֵימָא לָא; צְרִיכָא.

הָיָה בַּמִּזְרָח וְכָתַב בַּמַּעֲרָב: מַאן? אִילֵּימָא בַּעַל, הַיְינוּ ״שִׁינָּה שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ״!

אֶלָּא לָאו סוֹפֵר – כְּדַאֲמַר לְהוּ רַב לְסָפְרֵיהּ, וְכֵן אֲמַר לְהוּ רַב הוּנָא לְסָפְרֵיהּ: כִּי יָתְבִיתוּ בְּשִׁילֵי, כְּתוּבוּ בְּשִׁילֵי; וְאַף עַל גַּב דְּמִימַּסְרָן לְכוּ מִילֵּי בְּהִינֵי. וְכִי יָתְבִיתוּ בְּהִינֵי, כְּתוּבוּ בְּהִינֵי; וְאַף עַל גַּב דְּמִימַּסְרָן לְכוּ מִילֵּי בְּשִׁילֵי.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: