מעילה ט״ז ב

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: אֲכִילַת שְׁרָצִים – לוֹקֶה עָלָיו בִּכְזַיִת. מַאי טַעְמָא? ׳אֲכִילָה׳ כְּתִיב בְּהוּ.

וְהָתָנֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: ״וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא״ – פָּתַח הַכָּתוּב בַּאֲכִילָה, וְסִיֵּים בְּטוּמְאָה.

מָה טוּמְאָה בְּכַעֲדָשָׁה, אַף אֲכִילָה בְּכַעֲדָשָׁה. וְקַלְּסֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן, וְקַשְׁיָא לִדְרַב!

לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּמִיתָתָן, כָּאן – בְּחַיֵּיהֶן.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא רַב אַמַּתְנִיתִין קָאֵי, וּמַתְנִיתִין ״כׇּל הַשְּׁרָצִים״ קָתָנֵי, אֲפִילּוּ בְּמִיתָתָן. לָאו דְּאִיכָּא פּוּרְתָּא מֵהַאי וּפוּרְתָּא מֵהַאי? אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: הָהִיא דִּיּוּקָא דִּילָךְ הוּא. רַב – שְׁמַעְתָּא בְּעָלְמָא קָאָמַר.

וְקַלְּסֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן. מֵיתִיבִי: הָאֵיבָרִין – אֵין לָהֶן שִׁיעוּר, אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּזַיִת נְבֵלָה וּפָחוֹת מִכַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ – מְטַמְּאִין. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא בִּכְזַיִת!

אָמַר רָבָא: בְּמוּבְדָּלִין דִּבֵּר הַכָּתוּב.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּהֵמָה נָמֵי, לִיפְלְגִי בֵּין מוּבְדֶּלֶת לְשֶׁאֵינָהּ מוּבְדֶּלֶת.