נדרים כ״ז א

וְהָיוּ בָּהּ בְּנוֹת שׁוּחַ, וְאָמַר: ״אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹת שׁוּחַ בְּתוֹכָהּ, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר״ — הַכַּלְכַּלָּה אֲסוּרָה, בְּנוֹת שׁוּחַ מוּתָּרוֹת. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: נֶדֶר שֶׁהוּתַּר מִקְצָתוֹ — הוּתַּר כּוּלּוֹ. מַאי לָאו, דְּאָמַר אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹת שׁוּחַ בְּתוֹכָהּ, הָיִיתִי אוֹמֵר ״תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת אֲסוּרוֹת, בְּנוֹת שׁוּחַ מוּתָּרוֹת״, וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וּפְלִיגִי רַבָּנַן?

לָא, בְּאוֹמֵר: אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹת שׁוּחַ בְּתוֹכָהּ, הָיִיתִי אוֹמֵר: ״כׇּל הַכַּלְכַּלָּה אֲסוּרָה, וּבְנוֹת שׁוּחַ מוּתָּרוֹת״.

מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: נָדַר מֵחֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד, הוּתַּר לְאֶחָד מֵהֶם — הוּתְּרוּ כּוּלָּן. ״חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן״ — הוּא מוּתָּר, וְהֵן אֲסוּרִין.

אִי לְרַבָּה, רֵישָׁא רַבִּי עֲקִיבָא וְסֵיפָא דִּבְרֵי הַכֹּל. אִי לְרָבָא, סֵיפָא רַבָּנַן וְרֵישָׁא דִּבְרֵי הַכֹּל.

מַתְנִי׳ נִדְרֵי אוֹנָסִין, הִדִּירוֹ חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְחָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר — הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אוֹנָסִין.

גְּמָ׳ הָהוּא גַּבְרָא דְּאַתְפֵּיס זָכְווֹתָא בְּבֵי דִינָא, וְאָמַר: אִי לָא אָתֵינָא עַד תְּלָתִין יוֹמִין, לִיבַּטְלוּן הָנֵי זָכְווֹתַאי. אִיתְּנִיס וְלָא אֲתָא. אֲמַר רַב הוּנָא: בְּטִיל זָכְווֹתֵיהּ.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אָנוּס הוּא, וְאָנוּס רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר״.

וְכִי תֵּימָא קְטָלָא שָׁאנֵי, וְהָתְנַן: נִדְרֵי אוֹנָסִין, הִדִּירוֹ חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְחָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ אוֹ שֶׁעִיכְּבוֹ נָהָר — הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אוֹנָסִין!

וּלְרָבָא, מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: ״הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — הֲרֵי זֶה גֵּט. אַמַּאי? וְהָא מֵינָס אִיתְּנִיס! אָמְרִי: דִּלְמָא שָׁאנֵי הָתָם