סנהדרין ל״ה

וּכְתִיב: ״וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר בִּתְחִלַּת קָצִיר״.

וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כׇּל רָאשֵׁי הָעָם״. אִם הָעָם חָטְאוּ, רָאשֵׁי הָעָם מָה חָטְאוּ?

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, חַלֵּק לָהֶם בָּתֵּי דִינִין. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם שֶׁאֵין דָּנִין שְׁנַיִם בְּיוֹם אֶחָד? וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁתֵּי מִיתוֹת, אֲבָל בְּמִיתָה אַחַת דָּנִין!

אֶלָּא, כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב חֲרוֹן אַף מִיִּשְׂרָאֵל.

דִּינֵי מָמוֹנוֹת גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם כּוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי?

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: דְּאָמַר קְרָא, ״מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים״. וְרָבָא אָמַר מֵהָכָא: ״אַשְּׁרוּ חָמוֹץ״ – אַשְּׁרוּ דַּיָּין שֶׁמְּחַמֵּץ אֶת דִּינוֹ.

וְאִידַּךְ: ״אַשְּׁרוּ חָמוֹץ״, וְלֹא חוֹמֵץ. וְאִידַּךְ, הַאי ״מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל תַּעֲנִית שֶׁמְּלִינִין בּוֹ אֶת הַצְּדָקָה – כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק וְגוֹ׳״. וְהָנֵי מִילֵּי – בְּרִיפְתָּא וְתַמְרֵי, אֲבָל בְּזוּזֵי, חִיטֵּי וּשְׂעָרֵי – לֵית לַן בַּהּ.

לְפִיכָךְ אֵין דָּנִין כּוּ׳. מַאי טַעְמָא?

מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הֵיכִי לֶיעְבַּד? לִידַיְּינֵיהּ בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְלִיגְמְרֵיהּ לְדִינֵיהּ בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא? דִּילְמָא חָזוּ טַעַם לְחוֹבָה, וּבָעוּ לְמִיעְבַּד הֲלָנַת דִּין. לְדַיְּינֵיהּ בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְלִיגְמְרֵיהּ בְּשַׁבְּתָא, וְלִיקְטְלֵיהּ בְּשַׁבְּתָא? אֵין רְצִיחָה דּוֹחָה אֶת שַׁבָּת. וְלִיקְטְלֵיהּ לְאוּרְתָּא? נֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ בָּעֵינַן.

וְלִיגְמְרֵיהּ לְדִינֵיהּ בְּשַׁבְּתָא, וְלִיקְטְלֵיהּ בְּחַד בְּשַׁבְּתָא? נִמְצָא אַתָּה מְעַנֶּה אֶת דִּינוֹ. נִידַיְּינֵיהּ בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְנִגְמְרֵיהּ בְּחַד בְּשַׁבְּתָא? מִינְּשׁוּ טַעְמַיְיהוּ. אַף עַל גַּב דִּשְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם, וְכוֹתְבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּיבִין, נְהִי דִּבְפוּמָּא כָּתְבִין, לִיבָּא דְּאִינְּשִׁי אִינְּשִׁי. הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר.

אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: וּתְהֵא קְבוּרַת מֵת מִצְוָה דּוֹחָה שַׁבָּת מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה עֲבוֹדָה שֶׁדּוֹחָה שַׁבָּת – קְבוּרַת מֵת מִצְוָה דּוֹחָה אוֹתָהּ, מִ״וּלְאַחֹתוֹ״.

כִּדְתַנְיָא: ״לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? הֲרֵי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ

וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, יָכוֹל יִטַּמֵּא? אָמַרְתָּ: ״לֹא יִטַּמֵּא״.

יָכוֹל, כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ מִטַּמֵּא לַאֲחוֹתוֹ כָּךְ אֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּלְאַחֹתוֹ״. לַאֲחוֹתוֹ הוּא דְּאֵינוֹ מִטַּמֵּא, אֲבָל מִטַּמֵּא לְמֵת מִצְוָה.

שַׁבָּת שֶׁנִּידְחֵת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא קְבוּרַת מֵת מִצְוָה דּוֹחָה אוֹתָהּ?

אֲמַר לֵיהּ: רְצִיחָה תּוֹכִיחַ, שֶׁדּוֹחָה אֶת הָעֲבוֹדָה וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.

רְצִיחָה גּוּפָהּ תִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת מִקַּל וָחוֹמֶר: מָה עֲבוֹדָה שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת״; שַׁבָּת שֶׁנִּידְחֵת מִפְּנֵי עֲבוֹדָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ?

אָמַר רָבָא: כְּבָר פַּסְקַהּ תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר?

מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִי לְרַבִּי יוֹסֵי – לְלָאו יָצָאת, אִי לְרַבִּי נָתָן – לְחַלֵּק יָצָאת. כִּדְתַנְיָא: הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לְחַלֵּק יָצָאת.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: תְּנָא ״מוֹשָׁבוֹת״ קַשְׁיָא לֵיהּ. ״מוֹשָׁבוֹת״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? מִכְּדֵי שַׁבָּת חוֹבַת הַגּוּף הִיא, וְחוֹבַת הַגּוּף נוֹהֶגֶת בֵּין בְּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ. ״מוֹשָׁבוֹת״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי?

מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד: לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. וְהָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״? בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת, חוּץ מִמִּיתַת בֵּית דִּין. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ מִיתַת בֵּית דִּין? וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהוּמָת״? בְּחוֹל אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״. מָה ״מוֹשָׁבוֹת״ הָאָמוּר לְהַלָּן – בֵּית דִּין, אַף ״מוֹשָׁבוֹת״ הָאָמוּר כָּאן – בֵּית דִּין. וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם״.

אָמַר אַבָּיֵי: הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ אֵין רְצִיחָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵין רְצִיחָה דּוֹחָה אֶת הָעֲבוֹדָה מִקַּל וָחוֹמֶר. וּמָה שַׁבָּת שֶׁנִּידְחֵית מִפְּנֵי הָעֲבוֹדָה – אֵין רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ, עֲבוֹדָה שֶׁהִיא דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תְּהֵא רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתָהּ?

אֶלָּא, הָא דִּכְתִיב: ״מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת״? הָהוּא לְקׇרְבַּן יָחִיד, דְּלָא דָּחֵי שַׁבָּת.

אָמַר רָבָא: אִי הָכִי, לָא תְּהֵא רְצִיחָה דּוֹחָה קׇרְבַּן יָחִיד מִקַּל וָחוֹמֶר: