שבועות מ״ו ב

וְאָמַר ״לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לִמְכּוֹר כֵּלָיו, אֲבָל בַּעַל הַבַּיִת הֶעָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵּלָיו – נֶאֱמָן. וְשֶׁאֵין עָשׂוּי לִמְכּוֹר אֶת כֵּלָיו נָמֵי – לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַטְמִין – נֶאֱמָן.

וְשֶׁאֵין דַּרְכָּן לְהַטְמִין נָמֵי – לָא אֲמַרַן אֶלָּא אִינִישׁ דְּלָא צְנִיעַ, אֲבָל אִינִישׁ דִּצְנִיעַ – הַיְינוּ אוֹרְחֵיהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא זֶה אוֹמֵר ״שְׁאוּלִין״ וְזֶה אוֹמֵר ״לְקוּחִין״, אֲבָל בִּגְנוּבִין – לָאו כֹּל כְּמִינֵּיהּ; לְאַחְזוֹקֵי אִינִישׁ בְּגַנָּבֵי לָא מַחְזְקִינַן.

וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין עֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר – נֶאֱמָן. דִּשְׁלַח רַב הוּנָא בַּר אָבִין: דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, וְאָמַר ״לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. כִּי הָא דְּרָבָא אַפֵּיק זוּגָא דְּסַרְבָּלָא וְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא מִיַּתְמֵי, בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִן לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר.

אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר נִשְׁבָּע, אֲפִילּוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר נִשְׁבַּעַת. בָּעֵי רַב פָּפָּא: שְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ מַאי? תֵּיקוּ.

אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: טְעָנוֹ בְּכָסָא דְּכַסְפָּא, מַאי? חֲזֵינָא: אִי אִינִישׁ דַּאֲמִיד הוּא, אוֹ אִינִישׁ דִּמְהֵימַן הוּא דְּמַפְקְדִי אִינָשֵׁי גַּבֵּיהּ – מִשְׁתְּבַע וְשָׁקֵיל. וְאִי לָא – לָא.

נֶחְבָּל כֵּיצַד. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְחַבֵּל בְּעַצְמוֹ – נוֹטֵל שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה.

וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא בְּכוֹתֶל נִתְחַכֵּךְ! תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: שֶׁעָלְתָה לוֹ נְשִׁיכָה בְּגַבּוֹ וּבֵין אַצִּילֵי יָדָיו. וְדִלְמָא אַחֵר עָבֵיד לֵיהּ? דְּלֵיכָּא אַחֵר.

וּכְשֶׁנֶּגְדּוֹ חָשׁוּד [וְכוּ׳], וַאֲפִילּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא. מַאי ״אֲפִילּוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא״?

לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא הָנָךְ, דְּאִית בְּהוּ כְּפִירַת מָמוֹן; אֶלָּא אֲפִילּוּ הָא נָמֵי, דִּכְפִירַת דְּבָרִים בְּעָלְמָא הוּא – לָא מְהֵימַן.

וְלִיתְנֵי נָמֵי שְׁבוּעַת בִּטּוּי! כִּי קָתָנֵי, שְׁבוּעָה דְּכִי קָא מִשְׁתְּבַע – בְּשִׁקְרָא קָא מִשְׁתְּבַע; אֲבָל שְׁבוּעַת בִּטּוּי, דְּאִיכָּא לְמֵימַר דִּבְקוּשְׁטָא קָא מִשְׁתְּבַע – לָא קָתָנֵי.

תִּינַח ״אוֹכַל״ וְ״לֹא אוֹכַל״; ״אָכַלְתִּי״ וְ״לֹא אָכַלְתִּי״ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תָּנָא שְׁבוּעַת שָׁוְא