סוטה כ״ד ב

שַׁעֲמוּם. וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה, הַאי ״תַּחַת אִישָׁהּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַקִּישׁ אִישׁ לְאִשָּׁה וְאִשָּׁה לְאִישׁ.

אֶלָּא, טַעְמָא דִּכְתִיבִי הָנֵי קְרָאֵי, הָא לָאו הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא אֲרוּסָה שָׁתְיָא? וְהָא כִּי אֲתָא רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא מִדָּרוֹמָא, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: ״מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ״, מִשֶּׁקָּדְמָה שְׁכִיבַת בַּעַל לַבּוֹעֵל, וְלֹא שֶׁקָּדְמָה שְׁכִיבַת בּוֹעֵל לַבַּעַל.

אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ — כְּגוֹן שֶׁבָּא עָלֶיהָ אָרוּס בְּבֵית אָבִיהָ.

דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי שׁוֹמֶרֶת יָבָם — כְּגוֹן שֶׁבָּא עָלֶיהָ יָבָם בְּבֵית חָמִיהָ. הָא שׁוֹמֶרֶת יָבָם קָרֵית לַהּ? אִשְׁתּוֹ מְעַלַּיְיתָא הִיא, דְּהָאָמַר רַב: קָנָה לַכֹּל!

כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: לֹא קָנָה אֶלָּא לִדְבָרִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה.

אִי הָכִי, לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹנָתָן? אָמַר לָךְ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי — אֲפִילּוּ לְרַבִּי יוֹנָתָן. מִדְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטַהּ — מִכְּלַל דְּאִשְׁתּוֹ מְעַלַּיְיתָא הִיא.