יבמות ט״ז ב

קָפָסֵיק וְתָנֵי: מִבֵּין הַגּוֹיִם, וַאֲפִילּוּ מִן תַּרְמוֹד. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֹאת אוֹמֶרֶת מְקַבְּלִין גֵּרִים מִתַּרְמוֹד.

וְכִי תֵּימָא ״זֹאת״, וְלָא סְבִירָא לֵיהּ — וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה! אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

מִתַּרְמוֹד מַאי טַעְמָא לָא? פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְסָבַיָּא, חַד אָמַר: מִשּׁוּם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה, וְחַד אָמַר: מִשּׁוּם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה, קָסָבַר: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד מַמְזֵר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, מַאי הִיא? פְּלִיגִי בַּהּ רַב יוֹסֵף וְרַבָּנַן, וְתַרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה.

חַד אָמַר: תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי וְשִׁיתָּא אַלְפֵי קַשְׁתּוֹיֵי, וְחַד אָמַר: תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי, וּמִנַּיְיהוּ שִׁיתָּא אַלְפֵי קַשְׁתּוֹיֵי, בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל, הַכֹּל נִפְנוּ עַל כֶּסֶף וְזָהָב, וְהֵם נִפְנוּ עַל בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתוּלוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה״.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, פָּסוּק זֶה שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ: ״נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי״. מַאן אַמְרֵיהּ? אִילֵּימָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא — מִי אִיכָּא זִקְנָה קַמֵּיהּ? וְאֶלָּא דָּוִד אַמְרֵיהּ — מִי קַשִּׁישׁ כּוּלֵּי הַאי? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ.

וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב: ״יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כׇּל מַחֲמַדֶּיהָ״ — זֶה עַמּוֹן וּמוֹאָב. בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לַהֵיכָל, הַכֹּל נִפְנוּ עַל כֶּסֶף וְזָהָב, וְהֵם נִפְנוּ עַל סִפְרֵי תוֹרָה, אָמְרוּ: זֶה שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳״ — יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ!

״צִוָּה ה׳ לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו״, אָמַר רַב: כְּגוֹן הוּמַנְיָא לְפוּם נַהֲרָא.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: גּוֹי שֶׁקִּידֵּשׁ בִּזְמַן הַזֶּה — חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין, שֶׁמָּא מֵעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים הוּא. וְהָא כֹּל דְּפָרֵישׁ — מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ!

בְּדוּכְתָּא דִּקְבִיעִי. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: ״וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי״, חֲלַח — זֶה חִלָּזוֹן, וְחָבוֹר —