יומא ל״ה א

גְּמָ׳ מַאי ״פַּרְוָה״? אָמַר רַב יוֹסֵף: פַּרְוָה אַמְגּוּשָׁא.

פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ. מַאי שְׁנָא שֶׁל בּוּץ? אָמַר רַב כָּהֲנָא: כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר שֶׁעֲבוֹדַת הַיּוֹם בְּבִגְדֵי בוּץ.

בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ פִּלּוּסִין שֶׁל שְׁמוֹנָה עָשָׂר וְכוּ׳. וְתַנָּא מִנְיָינָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן? הָא קָא מַשְׁמַע לַן דִּבְצִיר מֵהָנֵי לָא נֶעְבֵּיד. הָא אִי בָּצֵיר מֵהָנֵי וְטָפֵי אַהֲנִי — לֵית לַן בַּהּ.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת דְּשַׁחַר עֲדִיפִי, מְנָא לַן? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילָּאֵי: אָמַר קְרָא: ״בַּד״ ״בַּד״ ״בַּד״ ״בַּד״, מוּבְחָר בַּבַּד.