איוב כ״ז:א׳-כ״ח:י״א

ויוסף. עמדו ריעיו מענות כאשר הוכיחם אליהוא כי עמדו ולא ענו עוד (לקמן לב):

חי אל. שבועה היא כי באמת הסיר את משפטי ומכאן דרש ר' יהושע שמאהבה עבד איוב את המקום אין אדם נודר בחיי המלך אלא א"כ אוהב את המלך:

אם אצדיק אתכם. אם אומר הדין עמכם לחייבני:

לא אסיר תומתי. לא אודה לדבריכם לומר שאיני תם:

בצדקתי החזקתי. לומר שאני צדיק:

לא יחרף לבבי. אותי מימי מכל דרך ומדה שנהגתי בימי ועל כרחו יהי כרשע אויבי:

כי מה תקות חנף. כי למה אהיה רשע וגזלן מה סופו של רשע הגוזל ממון:

כי ישל. כי ישליך המקום את נפשו מעליו לשון של נעלך (שמות ג) ונשל הברזל (דברים יט):

אם על שדי יתענג. כפל התמיהה היא ככל התמיהות הכפולות שכן דרך הראשונה בה"א והשנייה באם כמו הירוצון בסלע סוסים אם יחרוש בבקרים (עמוס ו׳:י״ב), היש בלשוני עולה ואם חכי לא יבין הוות (לעיל ו) אף כאן הצעקתו ישמע אל אם על שדי יתענג, שמא או מי שהוא רשע חנף יכול הוא להתענג ולסמוך על ישועת הקב"ה ולקרא אליו בעת צרתו בתמיה:

אורה אתכם. מה המדה שביד אל ודרך אשר עם שדי לא אכחד, כמו כי ידע דרך עמדי (לעיל כג):

כולכם חזיתם. שזה חלק אדם רשע:

ולמה זה הבל תהבלו. להיות רשעים וחניפים:

אם ירבו בניו למו חרב. ירבו וימותו ביסורים ותחלואים עד כי ישמחו אלמנותיו במיתתן ולא תבכינה:

(וכסף נקי. כספו של רשע לנקי יחלקנו הקב"ה):

בנה כעש. כתולע הבונה חור שאינו מתקיים וכסוכה שעשה נוצר התאנה והכרם שאינה של קיימא (ע"א נוצר הכרם שאינו שומרה בכל עת זה שמעתי סא"א):

עשיר ישכב. ימות בעשרו ופעמים שלא יאסף לקבורה:

בלהות. שדים:

גנבתו סופה. ותשליכהו לדראונים:

וישלך עליו. המשליך עליו רעה ולא יחמול:

מידו. של רשע ומכחו וממקומו:

ברוח יברח. בן עצתו שהיה מסייעו בתחלה יברח מעזור ידו בשעת כשלונו כמו שעשה חרבונה להמן (מגילה טז א):

ישפוק עלימו כפימו. היודעים (אותו) לפנים ועתה רואים בשברו:

כי יש לכסף מוצא. גם זה טעם אחר לדברו הראשון שאמר בצדקתי החזקתי כי למה אהיה רשע אם בשביל כסף וזהב לכל יש מוצא וסוף אבל החכמה מאין תבוא זה סוף הפרשה היא יקרה מכל, על כן כל ימי נתתי לבי עליה ללמוד:

ומקום. יש לזהב שמשם יזוקו ויתכו אותו:

ואבן יצוק נחושה. מן ההר יצק האומן את הנחושה הרי תחילה וסוף יש לכל דבר שכל העולם יכלה וכל אשר בו:

קץ שם. המקום מתי תהיה החושך שהשמים נמלחו והארץ תבלה ולכל תכלית דבר הוא חוקר לו:

אבן. אשר משם יצא לו חשך וצלמות אבן מקום מוצא פורענו' לכן נקרא אבן במקום פורענות כאדם הנוגף את רגליו באבן שיש לו צער, כ"ש, כמו קו תוהו ואבני בוהו, (ישעיהו ל״ד:י״א) דמן טורא אתגזרת אבן וגומר (דניאל ד):

פרץ נחל. על סדום ועמורה נחלי אש וגפרית:

מעם גר. ממקום שהוא נובע ונוגר:

הנשכחים מני רגל. אלו אנשי סדום ששיכחו תורת רגלי אורחים מארצם שהיו משכיבים האורח במטה אם היה ארוך יותר מקטעין רגליו ואם היה קצר מאריכין אותו כך מפורש באגדה:

דלו. ע"י פריצת נחל זה ומאנוש נעו:

ארץ. אשר ממנה יצא לחם נהפך מקומה כמו אש:

מקום ספיר. היו אבניה:

לא ידעו עיט. לא עבר עליהן חיל של ליסטין:

ולא שזפתו עין איה. לפי שהיא רואה יותר משאר עופות ולכך נקראה ראה שהיא עומדת בבבל ורואה נבילות בארץ ישראל כך מפורש באגדת (חולין סג ע"א) כלומר לא חפרוה מרגלים:

לא עדה עליו. עבר כדמתרגמינן אשר עבר בין הבתרים (בראשית טו) (צ"ל הגזרים וע' בתרגום) דעדא:

שחץ ושחל. משבעה שמות האריה הם (בסנהדרין צה) ששה שמות יש לאריה, והקב"ה מה עשה:

בחלמיש שלח ידו. והפך שרשי ההרים מלמעלה למטה:

בצורות יאורים בקע. חוזר לתחילת ענינו שאמר כי לכל דבר יש מוצא, ובצורות בקע למוצא היאורים וכן כל יקר ראתה עינו. מהיכן יצא לבריות (כמו שעשה לישראל הך סלע ויזובו מימיו):

מבכי נהרות חבש. בבריאת העולם כשבכו מים התחתונים, בכי כמו נבכי ים (איוב לט):

חבש. כמו ויחבש את חמורו (בראשית כ״ב:ג׳) כ"ש, (ס"א מבכי וגו' מפני בכייתן של ישראל שהיו בוכין לאמר מה נשתה חבש ותיקן להם נהרי מים מן הסלע ויחבש להם מתרגם ואתקין):

ותעלומה יוציא אור. חלון יש ברקיע ושמו תעלומה משם תולדות השמש לתקופתו (בפרקי ר' אליעזר) כלומר לכל דבר יש מוצא וסוף רק לחכמה לא מוצא לה אלא מפיו ולא סוף עולמות: