כף החיים על אורח חיים פ״ה:ה׳

ה) שם אפילו להרהר בד"ת אסור וכו' כתב ב"י בשם הר' מנוח בירושלמי אמרינן דמותר להרהר בד"ת בבה"כ ולא פליג אגמרא דידן דכי אמרינן אסור להרהר ה"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בד"ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ"ל וכתב עליו הב"י וז"ל ומבואר היא בגמרא דידן דגרסינן בפ' טביל יום (זבחים ק"ב ע"ב) אמר רבא האי דינא מרבי אלעזר בר"ש גמירנא דאמר בבה"כ והיכי עביד הכי והאמר רבה בב"ח אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובה"כ לאונסו שאני ופירש"י לאונסו שהיתה שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו עכ"ל. וכתב הדרישה אות א' דמשמע מגמרא זו דכיון ששמועה היא כ"כ שגורה בדעתו ותקוע בפיו עד שא"א שיסיח דעתו ממנה אז מותר אפילו לבטא בשפתיו כיון ששמועתו אונסתו יעו"ש. והביאו א"ר שם. אמנם הברכ"י אות א' כתב על דברי הדרישה והא"ר הנז' וז"ל ותמהתי על שני גדולי הדור איך ס"ד ביטוי שפתים וממה נפשך אי לביה אנסיה אשר לא ידע הנה זה עומד בבה"כ או לאו ואגב טירדיה בעא בשפתיו אנוס הוא ומאי דעבד עבד וה' יסלח לו ובכגון זה מה הלשון אומרת מפום רבנן יכול הוא לבטא בשפתיו ואי הכיר ונפשו יודעת שהיא בבה"כ ודאי אסור לדבר ומ"ש בזבחים מר"א בר"ש גמירנא דאמר בבה"כ פי' גמירנא בבית המדרש מה שהרהר ר"א בבה"כ. וכזה ראיתי שפירשו הרב ברכת הזבח והרב צאן קדשים שם ופשוט עכ"ל ועיין מש"ל סי' ע"ו או' ל"ד. ומ"ש עי"ש הדרישה וצ"ע דבש"ע כתיב ג"כ סתם הרהור לאונסו מותר כבר כתב עליו המאמ"ר אות ב' דלא נמצא מזה בש"ע יעו"ש ונלע"ד הטעם דהא דלא העלו דין זה בש"ע לא מרן ולא מור"ם ז"ל משום דס"ל דאם שגורה שמועה בפיו ונאנס והרהר ה' יכפר לו וא"צ לאומרו מאחר שהיה לאונסו ואם אינה שגורה ודאי שצריך לדחוק ההרהור ולפיכך לא הוצרכו לאומרו. ועיין יפ"ל אות ד':