קריאה: המקור · עברית פשוטההמקור · עברית פשוטההמקור בלבדהמקור · עברית פשוטההמקור · עברית פשוטההמקור בלבדעברית פשוטה בלבדעברית פשוטה בלבדמתחיליםממשיכיםזה לצד זה

ללמוד עם:

הקישו על כפתור כדי לפתוח.

מ״א:א׳

עַל לֶחֶם גָּמוּר שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן מְבָרְכִין לְפָנָיו הַמּוֹצִיא, וּלְאַחֲרָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. (דִּין פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין יְבוֹאַר בְּסִימָן מ"ח) (קס"ז ר"ח).

על לחם גמור, העשוי מחמשת מיני דגן, מברכים לפניו המוציא ולאחריו ברכת המזון. דין פת הבאה בכסנין יבואר בסימן מ״ח.

על לחם גמור, העשוי מחמשת מיני דגן, מברכים לפניו המוציא ולאחריו ברכת המזון. דין פת הבאה בכסנין יבואר בסימן מ״ח.

מ״א:ב׳

יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק בֵּין נְטִילַת יָדַיִם לְהַמּוֹצִיא, אֲבָל מֻתָּר לוֹ לַעֲנוֹת אָמֵן עַל אֵיזֶה בְּרָכָה שֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ. וּשְׁהִיָּה כְּדֵי הִלּוּךְ כ"ב אַמּוֹת, אוֹ מִבַּיִת לְבַיִת, אֲפִלּוּ הִלּוּךְ מְעַט, וְכֵן אִם דִבֵּר מַה שֶּׁאֵינוֹ לְצָרְכֵי הַסְּעוּדָּה מִקְרֵי הֶפְסֵק. וּבְדִיעֲבַד אִם הִפְסִיק לֵית לָן בָּהּ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָשָׂה אֵיזֶה מַעֲשֶׂה בֵּינְתַיִם, אוֹ שֶׁהִפְלִיג בִּדְבָרִים, דְּאָז הֲוֵי הֶסַּח הַדַּעַת וְצָרִיךְ נְטִילָה שֵׁנִית.

צריך להיזהר לא להפסיק בין נטילת ידיים לברכת המוציא. אבל מותר לו לענות אמן לכל ברכה שהוא שומע. שהייה כדי הליכת עשרים ושתיים אמות, או מעבר מבית לבית אפילו הליכה קצרה, וכן דיבור בדברים שאינם לצורך הסעודה — נחשבים הפסק. ובדיעבד, אם הפסיק, אין זה מזיק, ובלבד שלא עשה מעשה בינתיים ולא האריך בדיבורים, שאז נחשב הסח הדעת וצריך נטילה שנייה.

צריך להיזהר לא להפסיק בין נטילת ידיים לברכת המוציא. אבל מותר לו לענות אמן לכל ברכה שהוא שומע. שהייה כדי הליכת עשרים ושתיים אמות, או מעבר מבית לבית אפילו הליכה קצרה, וכן דיבור בדברים שאינם לצורך הסעודה — נחשבים הפסק. ובדיעבד, אם הפסיק, אין זה מזיק, ובלבד שלא עשה מעשה בינתיים ולא האריך בדיבורים, שאז נחשב הסח הדעת וצריך נטילה שנייה.

מ״א:ג׳

בּוֹצֵעַ הַפַּת בְמָּקוֹם הַמֻּבְחָר שֶׁבּוֹ, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַבְּרָכָה. וְהַמֻּבְחָר הוּא מָקוֹם הַקָּשֶׁה, שֶׁשָּׁם נֶאֱפָה הֵיטֵב, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁכְּנֶגֶד הַמִּתְבַּקֵּעַ, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁמַּתְחִיל לֶאֱפוֹת נִדְחֶקֶת הָעִסָּה עַד שֶׁמִּתְבַּקֵּעַ הַצַּד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ. אַךְ זָקֵן שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לֶאֱכֹל פַּת קָשָׁה, יִבְצַע בְּמָּקוֹם הָרַךְ. וּמִהְיוֹת כִּי אֵין לְהַפְסִיק בִּשְׁהִיַּת הַחִתּוּךְ בֵּין בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא לַאֲכִילָה, עַל כֵּן חוֹתֵךְ מְעַט סְבִיב הַפַּת כְּעֵין טַבַּעַת, בְּעִנְיָן שֶׁאִם יֶאֱחוֹז בַּפְּרוּסָה, תַּעֲלֶה כָּל הַכִּכָּר עמּן. שֶׁאִם לֹא כֵּן חָשִׁיב כִּפְרוּסָה, ואֲנַן בָּעֵינָן שֶׁיְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא בְּעוֹד שֶׁהַפַּת שָׁלֵמָה, וִינִיחֶנָּהּ מְחֻבֶּרֶת לַפַּת וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, וְאַחַר שֶׁסִּיֵּם הַבְּרָכָה יַפְרִידֶנָּה, כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה הַבְּרָכָה בְּעוֹד שֶׁהַפַּת שָׁלֵם. וְכֵן כְּשֶׁבּוֹצֵעַ מִכִּכָּר שֶׁאֵינָהּ שָׁלֵמָה, לֹא יַחְתֹּךְ לְגַמְרֵי קֹדֶם הַבְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה יוֹתֵר גָּדוֹלָה. וּבְשַׁבָּת לֹא יַחְתֹּךְ כְּלָל בַּכִּכָּר עַד אַחַר הַבְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַכִּכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת מַמָּשׁ (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן ע"ז סָעִיף י"ז) וְגַם בַּחֹל אִם היִא עֻגָה דַּקָּה, יְבָרֵךְ קֹדֶם הַבְּצִיעָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין שְׁהִיָּה בִּשְׁבִירָה.

בוצעים את הלחם במקום המובחר שבו, מפני כבוד הברכה. המקום המובחר הוא המקום הקשה, ששם נאפה היטב, והוא המקום שכנגד המתבקע, כי במקום שמתחיל לאפות נדחקת העיסה עד שמתבקע הצד שכנגדו. אבל זקן שקשה לו לאכול פת קשה בוצע במקום הרך. ומכיוון שאין לגרום שהייה של החיתוך בין ברכת המוציא לאכילה, על כן חותך מעט סביב הפת כעין טבעת, באופן שאם יאחז בפרוסה תעלה כל הכיכר עמה. שאם לא כן, נחשבת כפרוסה, ואנו צריכים שיברך ברכת המוציא בעוד שהפת שלמה: מניחה מחוברת לפת ומברך ברכת המוציא, ואחר שסיים הברכה מפריד אותה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם. וכן כשבוצע מכיכר שאינה שלמה, לא יחתוך לגמרי קודם הברכה, כדי שתהא בשעת הברכה יותר גדולה. ובשבת לא יחתוך כלל בכיכר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הכיכרות שלמות ממש. וגם בחול אם היא עוגה דקה, יברך קודם הבציעה, כיוון שאין שהייה בשבירה.

בוצעים את הלחם במקום המובחר שבו, מפני כבוד הברכה. המקום המובחר הוא המקום הקשה, ששם נאפה היטב, והוא המקום שכנגד המתבקע, כי במקום שמתחיל לאפות נדחקת העיסה עד שמתבקע הצד שכנגדו. אבל זקן שקשה לו לאכול פת קשה בוצע במקום הרך. ומכיוון שאין לגרום שהייה של החיתוך בין ברכת המוציא לאכילה, על כן חותך מעט סביב הפת כעין טבעת, באופן שאם יאחז בפרוסה תעלה כל הכיכר עמה. שאם לא כן, נחשבת כפרוסה, ואנו צריכים שיברך ברכת המוציא בעוד שהפת שלמה: מניחה מחוברת לפת ומברך ברכת המוציא, ואחר שסיים הברכה מפריד אותה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם. וכן כשבוצע מכיכר שאינה שלמה, לא יחתוך לגמרי קודם הברכה, כדי שתהא בשעת הברכה יותר גדולה. ובשבת לא יחתוך כלל בכיכר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הכיכרות שלמות ממש. וגם בחול אם היא עוגה דקה, יברך קודם הבציעה, כיוון שאין שהייה בשבירה.

מ״א:ד׳

לֹא יִבְצַע פְּרוּסָה קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּצַר עַיִן. וְלֹא פְּרוּסָה יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה כְּרַעַבְתָן. וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹכֵל לְבַדּוֹ. אֲבָל אִם אוֹכֵל עִם הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם וְצָרִיךְ לִתֵּן מִן הַפְּרוּסָה לְכָל אֶחָד כַּזַּיִת, מֻתָּר לִבְצוֹעַ כְּפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ. וּבְשַׁבָּת אֲפִלּוּ אִם אוֹכֵל לְבַדּוֹ, מֻתָּר לִבְצוֹעַ כְּפִי מַה שֶׁצָּרִיךְ לְכָל הַסְּעוּדָּה, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַׁבָּת, לְהַרְאוֹת חֲבִיבַת סְעוּדַּת שַׁבָּת שֶׁחָפֵץ לֶאֱכֹל בָּהּ הַרְבֵּה. יֵשׁ לֶאֱכֹל אֶת הַפְּרוּסָה שֶׁבָּצַע עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל פַּת אַחֶרֶת, וְהוּא מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה, כֵּיוָן שֶׁבֵּרַךְ עָלֶיהָ. וְטוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתֵּן מִמֶּנָּהּ לְנָכְרִי אוֹ לִבְהֵמָה וָעוֹף.

לא יבצע פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין. ולא פרוסה גדולה יותר מביצה, לפי שנראה כרעבתן. וזה דוקא כשאוכל לבדו. אבל אם אוכל עם הרבה בני אדם וצריך לתת מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. ובשבת אפילו אוכל לבדו, מותר לבצוע כפי מה שצריך לכל הסעודה, מפני כבוד השבת, להראות חביבת סעודת שבת שהוא חפץ לאכול בה הרבה. יש לאכול את הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחרת, משום חיבוב מצוה, כיוון שבירך עליה. וטוב להיזהר שלא יתן ממנה לנכרי או לבהמה ועוף.

לא יבצע פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין. ולא פרוסה גדולה יותר מביצה, לפי שנראה כרעבתן. וזה דוקא כשאוכל לבדו. אבל אם אוכל עם הרבה בני אדם וצריך לתת מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. ובשבת אפילו אוכל לבדו, מותר לבצוע כפי מה שצריך לכל הסעודה, מפני כבוד השבת, להראות חביבת סעודת שבת שהוא חפץ לאכול בה הרבה. יש לאכול את הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחרת, משום חיבוב מצוה, כיוון שבירך עליה. וטוב להיזהר שלא יתן ממנה לנכרי או לבהמה ועוף.

מ״א:ה׳

קֹדֶם שֶׁיְבָרֵךְ יִתֵּן שְׁתֵּי יָדָיו עַל הַפַּת, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן י' אֶצְבָּעוֹת כְּנֶגֶד י' מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בַּפַּת: לֹא תחֲרוֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, כִּלְאַיִם, לֶקֶט, שִׁכְחָה, פֵּאָה לֹא תַחְסוֹם, תְּרוּמָה, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, חַלָּה. וְלָכֵן יֵשׁ י' תֵּבוֹת בְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק עֵינֵי כֹּל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ, וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה, וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק וְיִתֵּן לְךָ. וּכְשֶׁיֹּאמַר אֶת הַשֵּׁם, יַגְבִּיהַּ אֶת הַלָּחֶם. וּבְשַׁבָּת יַגְבִּיהַּ שְׁתֵּיהֶן. וִיבָרֵךְ בְּכַוָּנָה, וִידַקְדֵּק לְהוֹצִיא הֵיטֵב אֶת הַה"א שֶׁל הַמּוֹצִיא. וְיִתֵּן רֶוַח קְצָת בֵּין תֵּבַת לֶחֶם לְתֵבַת מִן, שֶׁלֹּא לְהַבְלִיעַ אֵת הַמֵּ"ם. וּלְאַחַר הַבְּרָכָה יֹאכַל מִיָּד כִּי אָסוּר לְהַפְסִיק בֵּין הַבְּרָכָה לִתְחִלַּת הָאֲכִילָה אֲפִלּוּ לַעֲנִיַּת אָמֵן. וְיֵשׁ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בְּלִי הֶפְסֵק (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן נ' סָעִיף ה).

לפני הברכה מניח אדם את שתי ידיו על הלחם. מפני שעשר האצבעות כנגד עשר המצוות הקשורות בלחם: לא לחרוש בשור ובחמור יחד; כלאים; לקט; שכחה; פאה; לא לחסום; תרומה; מעשר ראשון; מעשר שני; וחלה. לכן יש עשר תיבות בברכת המוציא; עשר תיבות בפסוק ״עיני כל אליך ישברו״; עשר תיבות בפסוק ״ארץ חטה ושעורה״; ועשר תיבות בפסוק ״ויתן לך״. כשמזכיר את ה׳ מגביה את הלחם. בשבת מגביה את שתי הכיכרות. מברך בכוונה ומבטא היטב את האות ה״א של המוציא. נותן ריוח קטן בין תיבת לחם לתיבת מן, כדי שלא לבלוע את המ״ם. לאחר הברכה אוכל מיד, כי אסור להפסיק בין הברכה לתחילת האכילה, אפילו לעניית אמן. ויש לאכול כזית בלי הפסק. הסעיף מוסיף: עיין להלן סימן נ׳ סעיף ה׳.

לפני הברכה מניח אדם את שתי ידיו על הלחם. מפני שעשר האצבעות כנגד עשר המצוות הקשורות בלחם: לא לחרוש בשור ובחמור יחד; כלאים; לקט; שכחה; פאה; לא לחסום; תרומה; מעשר ראשון; מעשר שני; וחלה. לכן יש עשר תיבות בברכת המוציא; עשר תיבות בפסוק ״עיני כל אליך ישברו״; עשר תיבות בפסוק ״ארץ חטה ושעורה״; ועשר תיבות בפסוק ״ויתן לך״. כשמזכיר את ה׳ מגביה את הלחם. בשבת מגביה את שתי הכיכרות. מברך בכוונה ומבטא היטב את האות ה״א של המוציא. נותן ריוח קטן בין תיבת לחם לתיבת מן, כדי שלא לבלוע את המ״ם. לאחר הברכה אוכל מיד, כי אסור להפסיק בין הברכה לתחילת האכילה, אפילו לעניית אמן. ויש לאכול כזית בלי הפסק. הסעיף מוסיף: עיין להלן סימן נ׳ סעיף ה׳.

מ״א:ו׳

מִצְוָה לְהָבִיא עַל הַשֻּׁלְחָן מֶלַח קֹדֶם שֶׁיִּבְצַע, וְיִטְבֹּל פְּרוּסַת הַמּוֹצִיא בְּמֶלַח, לְפִי שֶׁהַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ (עַיֵן לְקַמָּן סִימָן מ"ד סָעִיף ד'), וְהָאֲכִילָה לְקָרְבָּן, וְנֶאֱמַר, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח. וּלְפִי שֶׁהַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה לְמִזְבֵּחַ, טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַהֲרוֹג עָלָיו כִּנָּה.

מצוה להביא מלח על השולחן לפני בציעת הפת, ולטבול במלח את פרוסת הַמּוֹצִיא. הטעם: השולחן דומה למזבח, והאכילה לקרבן, ונאמר ״עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח״. ומפני שהשולחן דומה למזבח, טוב להיזהר שלא להרוג כינה עליו.

מצוה להביא מלח על השולחן לפני בציעת הפת, ולטבול במלח את פרוסת הַמּוֹצִיא. הטעם: השולחן דומה למזבח, והאכילה לקרבן, ונאמר ״עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח״. ומפני שהשולחן דומה למזבח, טוב להיזהר שלא להרוג כינה עליו.

מ״א:ז׳

אִם מְחַלֵּק פְּרוּסוֹת הַמּוֹצִיא לְהַמְסֻבִּין, לֹא יִזְרְקֵן, דְּאָסוּר לִזְרוֹק אֶת הַפַּת, וְגַם לֹא יִתְּנֶנָּהּ לְתוֹךְ יָדוֹ, אֶלָּא יַנִּיחֶנָּהּ לְפָנָיו (קס"ז).

אם מחלק פרוסות המוציא למסובים, לא יזרוק אותן, שאסור לזרוק את הפת. וגם לא ייתן אותה לתוך ידו, אלא יניח אותה לפניו.

אם מחלק פרוסות המוציא למסובים, לא יזרוק אותן, שאסור לזרוק את הפת. וגם לא ייתן אותה לתוך ידו, אלא יניח אותה לפניו.

מ״א:ח׳

מִצְוָה לִבְצֹעַ עַל הַפַּת הַחֲשׁוּבָה יוֹתֵר. וְלָכֵן אִם יֵשׁ לְפָנָיו חֲתִיכַת פַּת וּפַת שְׁלֵמָה, וְדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל תּוֹךְ הַסְּעוּדָּה מִשְּׁתֵּיהֶן, וּשְׁתֵּיהֶן מִמִּין אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהַפַּת הַשְׁלֵמָה הִיא קְטַנָה יוֹתֵר מִן הַחֲתִיכָה, וְגַם אֵינָהּ נְקִיָה כְּמוֹ הַחֲתִיכָה, מִכָּל מָקוֹם יִבְצַע עַל הַשְׁלֵמָה שֶׁהיִא חַשׁוּבָה יוֹתֵר. אֲבָל אִם אֵינָן מִמִּין אֶחָד, אֶלָּא שֶׁהַשְׁלֵמָה מִמִּין גָּרוּעַ, כְּגוֹן, שֶׁהַשְׁלֵמָה היִא פַּת כֻּסְמִין, וְהַחֲתִיכָה הִיא פַּת חִטִּים, אֲפִלּוּ הִיא קְטַנָּה, מְבָרֵךְ עַל שֶׁל חִטִּים. וְאִם הַשְׁלֵמָה הִיא שֶׁל שְׂעוֹרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גָּרוּעָה מֵחִטִּין, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁגַּם שְׂעוֹרָה נִזְכְּרָה בְּפֵרוּשׁ בַּפָּסוּק, וְגַם הִיא שְׁלֵמָה, לָכֵן יְרֵא שָׁמַיִם יֵשׁ לַחֲלוֹק כָּבוֹד גַּם לָזוֹ שֶׁל שְׂעוֹרִים וּשְׁלֵמָה. וְכֵיצַד עוֹשֶׂה, מַנִּיחַ אֶת הַחֲתִיכָה תַּחַת הַשְּׁלֵמָה וּבוֹצֵעַ מִשְּׁתֵּיהֶן יָחַד. אִם שְׁתֵּיהֶן שְׁלֵמוֹת אוֹ שְׁתֵּיהֶן חֲתוּכוֹת וּשְׁתֵּיהֶן מִמִּין אֶחָד, יְבָרֵךְ עַל הַנָּקִי יוֹתֵר. וְאִם שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת בִּנְקִיּוּת יְבָרֵךְ עַל הַיּוֹתֵר גָּדוֹלָה.

מצוה לבצוע על הלחם החשוב יותר. לכן אם יש לפניו פרוסה ולחם שלם, ודעתו לאכול מהשניים בתוך הסעודה, ושניהם מאותו מין — אף על פי שהלחם השלם קטן מן הפרוסה ואינו נקי כמוה — בכל זאת בוצע על השלם, שהוא חשוב יותר. אבל אם אינם מאותו מין, והשלם הוא מן המין הגרוע — כגון שהשלם הוא פת כוסמין והפרוסה היא פת חיטים — אף שהיא קטנה, מברך על של חיטים. ואם השלם הוא של שעורים, אף שהוא גרוע מן החיטים, כיוון שגם שעורה נזכרת בפירוש בפסוק, וגם הוא שלם, ירא שמים יש לו לחלוק כבוד גם לזו של שעורים. וכיצד עושה? מניח את הפרוסה תחת השלם ובוצע משתיהן יחד. אם שתיהן שלמות או שתיהן חתוכות ושתיהן ממין אחד, מברך על הנקי יותר. ואם שתיהן שוות בנקיות, מברך על הגדולה יותר.

מצוה לבצוע על הלחם החשוב יותר. לכן אם יש לפניו פרוסה ולחם שלם, ודעתו לאכול מהשניים בתוך הסעודה, ושניהם מאותו מין — אף על פי שהלחם השלם קטן מן הפרוסה ואינו נקי כמוה — בכל זאת בוצע על השלם, שהוא חשוב יותר. אבל אם אינם מאותו מין, והשלם הוא מן המין הגרוע — כגון שהשלם הוא פת כוסמין והפרוסה היא פת חיטים — אף שהיא קטנה, מברך על של חיטים. ואם השלם הוא של שעורים, אף שהוא גרוע מן החיטים, כיוון שגם שעורה נזכרת בפירוש בפסוק, וגם הוא שלם, ירא שמים יש לו לחלוק כבוד גם לזו של שעורים. וכיצד עושה? מניח את הפרוסה תחת השלם ובוצע משתיהן יחד. אם שתיהן שלמות או שתיהן חתוכות ושתיהן ממין אחד, מברך על הנקי יותר. ואם שתיהן שוות בנקיות, מברך על הגדולה יותר.

מ״א:ט׳

אִם יֵשׁ לְפָנָיו פַּת יִשְֹרָאֵל וּפַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְאֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אִם שְׁתֵּיהֶן שְׁלֵמוֹת אוֹ שְׁתֵּיהֶן פְּרוּסוֹת וְגַם שָׁווֹת בְּגַדְלוּת וְהֵם מִמִּין אֶחָד, יְבָרֵךְ עַל פַּת יִשְֹרָאֵל. וְאִם זוֹ שֶׁל יִשְֹרָאֵל אֵינָהּ נָקִי כְּמוֹ שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, יְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם בַּעַל הַבַּיִת נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, אֶלָּא שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִיל אוֹרֵחַ, יֵשׁ לְסַלְּקָּהּ מִן הַשֻּׁלְחָן עַד לְאַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא.

זה המקרה: אדם שיש לפניו פת של ישראל ופת של גוי, ואינו נזהר מפת גוי. אם שתיהן שלמות או שתיהן פרוסות, וגם שוות בגודלן והן ממין אחד – מברך על פת ישראל. ואם זו של ישראל אינה נקייה כמו של גוי, מברך על איזו מהן שרוצה. ואם בעל הבית נזהר מפת גוי, אלא שהיא הובאה בשביל אורח, יש לסלקה מן השולחן עד לאחר ברכת המוציא.

זה המקרה: אדם שיש לפניו פת של ישראל ופת של גוי, ואינו נזהר מפת גוי. אם שתיהן שלמות או שתיהן פרוסות, וגם שוות בגודלן והן ממין אחד – מברך על פת ישראל. ואם זו של ישראל אינה נקייה כמו של גוי, מברך על איזו מהן שרוצה. ואם בעל הבית נזהר מפת גוי, אלא שהיא הובאה בשביל אורח, יש לסלקה מן השולחן עד לאחר ברכת המוציא.

מ״א:י׳

כָּל דִּין קְדִימַת הֶחָשׁוּב, אֵינוֹ אֶלָּא אִם בְּדַעְתּוֹ לֶאֱכוֹל בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה מִשְּׁתֵּיהֶן. אֲבָל אִם אֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה רַק מִפַּת אַחַת, יִבְצַע עַל זוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה לֶאֱכוֹל, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בָּזֶה עַל הַחֲשִׁיבוּת.

כל דיני הקדימה של החשוב חלים רק אם בדעתו לאכול משתיהן בתוך הסעודה. אבל אם אין בדעתו לאכול בתוך הסעודה אלא מפת אחת, הוא בוצע על זו שהוא רוצה לאכול, ואין משגיחים בזה על החשיבות.

כל דיני הקדימה של החשוב חלים רק אם בדעתו לאכול משתיהן בתוך הסעודה. אבל אם אין בדעתו לאכול בתוך הסעודה אלא מפת אחת, הוא בוצע על זו שהוא רוצה לאכול, ואין משגיחים בזה על החשיבות.

טקסטים

  • עברית: Torat Emet 357 · רישיון: PD

לאן עכשיו

להמשיך לקרוא