מאירי על עבודה זרה ס״ו

כבר ביארנו שהיין נסך שנתערב במינו שעורו במשהו ובשאינו מינו בנותן טעם ובארנו שהיין אצל הענבים והחרצנים והזגים מין בשאינו מינו הוא ואפילו ביין חדש ואע"פ שהטעם שוה הואיל והשמות משתנים ואינו אוסר אלא בנתינת טעם ואפילו היה שם במקום שנתערב יין נמשך מעורב עם החרצנים יש התר ממקום אחר והוא שרואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו הואיל ואין כאן בכדי נתינת טעם בענבים המבוקעים שאלו היה שם כך אינו ניתר בטעם זה שאין אחר טעם לשבח כלום:

חומץ של גוים שנפל בחומץ של שכר של ישראל ולא נתן בו טעם אסרו מין במינו הוא שהרי אחר השם אנו דנין והכל נקרא חומץ ואפילו היה מים בתוך השכר אין אומרין בזו רואין את מינו וכו' שאין השכר שכר אלא בדרך זה ר"ל תערובת מים ומיץ הפרי שממנו נעשה השכר ושאר התערובות ואלו בטלת את שאינו מינו לא היה נקרא חומץ שכר שתערובת כל אותן הדברים עושתו שכר והן הן סבה שהוא חומץ שכר ושהוא נעשה מינו של חומץ יין ואין אומרין רואין אלא באותו דבר שנתערב שאינו מינו אינה צריכה לעיקר מה שנתערב בה ואינה סבה מסבות הויתו כגון מים שנתערב ביין ואח"כ נתערב שם יין נסך בלא שיעור נתינת טעם:

אף הטבל שוה ליין נסך בזו שבמינו במשהו הואיל ובידו לתקנו בשאינו מינו בנותן טעם מעתה אחר שביארנו שהדברים נדונין אחר השם ולא אחר הטעם חמץ או עיסה של חטים של טבל שנתערב עם של שעור המתוקן או בהפך הואיל ולשניהם שם חמץ או עיסה מין במינו הוא ואסור הכל במשהו עד שיפריש מה שראוי להפריש מן התערובת:

אע"פ שבארנו ששווי השמות עושה את הדברים מין אחד להקרא תערובת שלהם מין במינו לענין צרופם ר"ל שאם אין באחת כשיעור לאיסור ונצטרף בו האחר והשלים את השעור אינו כן אלא אע"פ שהדברים חלוקין בשמות מצטרפין לאסור את תערובתן ואפילו היו חלוקין בשם ובטעם ובמין ובשעור איסור כיצד תבלין של אסור שאין בהם כדי לתבל את הקדרה ונצטרפו עמהם תבלין אחרים של איסור גם כן ותבלו את הקדרה בין שהיו שוות בשם ובמין וחלוקים בטעם כגון פלפל לבן פלפל ארוך פלפל שחור בין שהיו חלוקות בשם ובמין ובטעם כגון פלפל וזנגביל וכמון אע"פ שאין כלם באים למתק את הקדרה אלא זה בא למתק ולהטעים את התבשיל בערבות וזה בא להטעימו בחריפות הואיל ומ"מ בין כלם נמצא התבשיל מתובל הכל אסור וכן שאור של חטים ושל שעורים של איסור שנצטרפו וחמצו וכן הדין בשני תבלין משני איסורין כגון של ערלה ושל תרומה אע"פ שאין שיעורן שוה ואם היו תבלין אלו אחד של איסור ואחד של התר מותר מעתה אם היו תבלין אלו של תרומה ושל כלאי הכרם וכן שאור זה של תרומה וזה של כלאי הכרם הואיל ואין באחד מהם לתבל ולחמץ מותרת לכהנים ואסורה לישראל ולגדולי המחברים בענין זה שטה אחרת שהם מצריכים בזו שם אחד או מין אחד וכן מצריכים בשאור שיהא לשניהם טעם אחד ואין זה נראה כן היתה העיסה מחומצת או התבשיל מתובל ונפלו שם אח"כ שאור או תבלין של איסור אם יש בהם בכדי לחמץ או לתבל אלו לא היתה עיסה זו מתחמצת ולא תבשיל זה מתובל הכל אסור ואם לאו בטלים בשיעורם תרומה באחד ומאה ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים כמו שיתבאר במקומו מגדולי המפרשים פי' בענין זה שכל שאין שעורן שוה אין מצטרפין לאסור אף כקל שבשניהם הא אם היה שעורם שוה אם הוא מין אחד או שם אחד או טעם אחד מצטרפין אע"פ שהם שני איסורין כגון ערלה וכלאי הכרם היה איסור אחד כגון ערלה או כלאי הכרם אע"פ שהם שני שמות ושני מינים ושני טעמים מצטרפים:

כל שאנו מזכירין בתלמוד תבלין לא סוף דבר הסמים אלא כל שאדם מתבל בו את הקדרה ומטעימה אפילו בצל או שומין או מלח וכן כל כיוצא בהם:

אע"פ שהאיסורין מצטרפין לאסור את תערובתם בכל איסורין שבתורה על הדרכים שביארנו לפי שטתנו לענין מלקות מ"מ אין האיסורין מצטרפין אלא איסורי נזיר וכן נבלה וטרפה ר"ל שאם צירף מעט חלב ומעט דם ומעט נבלה והרבה כיוצא באלו עד שקבץ בין כלם כזית ואכלו אינו לוקה אלא שעומד באיסור חצי שעור אבל כל הנבלות מצטרפות וכן כל עופות טמאים וכן כל דגים טמאים וכן כל בהמות טמאות שכל הנכלל בלאו אחד מצטרפין אבל הנכללים בשני לאוין אין מצטרפין חוץ מנבלה וטרפה שהרי הנבלה תחלתה טרפה:

חמשת מיני התבואה יתבאר במקומו שהם מצטרפין לאיסור חמץ וחדש ומגדולי המחברים סוברים שכל החייב בתרומות מצטרף לכזית לענין טבל שהטבל אע"פ שאוסר תערבתו במשהו אוכלו מיהא אינו לוקה אלא בכזית ואינו דומה בזו ליין נסך שודאי לוקה במשהו שהיין משום ע"ז הוא ביין נסך ודאי וכל שהוא משום ע"ז נאמר בו ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:

יש מי שאומר שבתבלין הואיל ומצטרפין לאיסור מצטרף למלקות שהרי אמרו כאן תבלין שלשה שמות וכו' אסור ומצטרפין ומפרשים אסור לאסור תערובתן ומצטרפין למלקות ולענין פסק אין נראה כן אע"פ שלענין פירוש יראה לפרש כן וגדולי המחברים סוברים שערלה וכלאים מצטרפין אף למלקות וכן יראה ממסכת מעילה ולשטת גדולי המפרשים איני יודע אם אלו ר"ל כזית המצטרף בין חלב ונבלה ודם ודומיהם מצטרפין לאסור את תערובתן הואיל ואינם איסור אחד ולא שם אחד ולא מין אחד ולא טעם אחד וכל שכן בפחות מכזית שכל אלו שהושלם בפחות מכעדשה מכשרץ שנסתלק השווי אף בשעור הואיל וכל אחד מהם מתבטל בו אע"פ שכשתצטרף את כלם אין כאן ששים ואף לשטתנו יש אומרים שלא נאמר צרוף בלא שום שווי אלא בתבלין ויראה לי הטעם מפני שהתבלין מ"מ כלם מתבלין ואע"פ שזה למתק וזה ליתן חריפות מ"מ התבול אחד הוא אבל זית זה אינו מצטרף לטעם אחד וכן נראה לי ברור ובתלמוד המערב שבמסכת ערלה אמרו שסאה המצורפת בין חלה ובכורים ותרומה גדולה ותרומת מעשר שנפלה לתשעים ותשעה סאין נעשה הכל מדומע וכן רביעית יין הבא מערלה וכלאי הכרם שנפל לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה וזה פשוט:

ולענין ביאור הסוגיא גדולי הרבנים פי' שנים ושלשה שמות ממין אחד כגון פלפל לבן ופלפל שחור ופלפל ארוך או שנים ושלשה מינין והם שלשה שמות כגון בצל ופלפל ושום וקשה לפירושם מה שאמרו בסופה בשני של ערלה ר' שמעון אומר שני שמות ממין אחד או שני מינים משם אחד אין מצטרפין ולשטה זו היאך נפרש שני מינין משם אחד וכל שכן שקשה למי שגורס או שלשה מינין והם שם אחד אלא שהם אין גורסין אלא או משלשה מינים ומפרשים אותה אף בחלוק שמות ומ"מ י"מ שנים ושלשה שמות שלשה איסורין והם ממין אחד כגון בצל של שביעית ושל ערלה ושל כלאי הכרם או משלשה מינין והם שם אחד זנגביל ופלפל וקנמון וכלם של ערלה ואף בזו קשה לפרש היאך לא אמר בהדיא תבלין של ערלה ושל כלאי הכרם וכמו ששנו שם שאור של תרומה ושל כלאי הכרם ועוד היאך חזרו וחלקו בשאור של תרומה ושל כלאי הכרם והיינו הך ומתוך כך פי' גדולי המפרשים שני שמות במין אחד כעין שאתה אומר חטין וזונין ושם אחד בשני מינין כגון דלעת מצרית ודלעת יונית שהם שם אחד של דלעת וחלוקה במין מצרית ויונית וכל שדוגמתן כך בתבלין מצטרפין:

חומץ ויין שני מינים הם ואף לדעת גדולי המחברים שפסקו לענין התורם מזה על זה ששניהם מין אחד הם בזו מיהא שני מינים הם שהרי אין השם שוה בהם ולא הטעם מעתה חומץ של יין שנפל לתוך יין כשר שיעורו בנותן טעם ואם נתן בו טעם ימכר כלו חוץ מדמי איסור שבו ובתוך חומץ הכשר במשהו ונמצא החומץ חמור בזו מן היין שמא תאמר חומץ שנפל לתוך היין אף בנותן טעם מפני מה אסרו והלא ודאי פגמו אין זה פגם שהרי שני מינין הם וזה מופלג לענינו ומתבקש לקצת דברים יותר מן האחר וכמו שאמרו למטה הואיל וראויה לחמץ בו וכו' ועוד שהרי אמרו במקום אחר איכא דניחא ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא:

יין שנפל לתוך חבית גדולה של חומץ והרי יין זה למעוטו עם הפלגת חוזק ריח החומץ קודם שנפל לתוכו נקלט בו ריח החומץ ונעשה ריחו חומץ וטעמו יין אעפ"כ הואיל וטעמו יין נדון כיין והרי הוא מין בשאינו מינו ושיעורו בנותן טעם:

ריח של יין נסך נחלקו בו אביי ורבא שלדעת אביי אסור ואע"פ שהוא בעצמו אמר במסכת פסח ראשון כ"ה ב' ריחא לאו מילתא היא פירושו לדעת חכמי האחרונים בשאינו מכוין להריח או לבלוע את הריח אבל כל שמכוין להריח או שפותח פיו כנגד קלוחו של ריח הרי הוא כטועם את האיסור ומ"מ לדעת רבא אע"פ שטעם יין נסך נאסר ריחו אינו נאסר שאין הריח כלום ואע"פ שבהרבה דברים אסרנו בריח בפרק ראשון בענין ורד והדס וכן שרבא בעצמו שהוא בעל שמועה זו אסרה במסכת פסח ראשון בפרק כל שעה דוקא בדברים שעיקר ענינם להריח אבל כל שיש לו עיקר אצל אכילה ושתיה אין ריחו כלום ולא סוף דבר ריח דרך האף אלא אף בפותח את פיו כנגד קלוחו של ריח כדרך בקיאים שמבחינין בזו ענין היין כאלו טעמוהו והוא הנקרא כאן בת תיהא שטעם היין מורגש לבקיאים בדרך זה יותר מבריח האף מותר וכן אם עשה כן גוי בשל ישראל אע"פ שנמשך ריח היין בפיו אין שם בית מיחוש וגאוני הראשונים פי' בבת תיהא שהוא קנה של זכוכית ארוך ובאמצעיתו דד אחד וכשבאין לבדוק היין נותנין ראשו אחד בתוך יין החבית וראשו אחד בפיו של בודק ושואף ברוחו והיין עולה בקנה וכשמגיע לאותו דד מקלח משם ואינו מגיע לפיו של שואף ואמר דגוי בדישראל מותר כל שהישראל אוחז את הקנה שאין שאיפתו ממגעו או כחו ואע"פ שהוא מריק את היין מכחו הואיל ולא באבר מאבריו הוא מריק אלא ברוחו אין זה אלא צרורות בעלמא כסוס שצנף וחמור שנער ואין זה אוסר ואע"פ שדברים אלו לענין פסק כך הם לענין פירוש מיהא אין נראה כן שזו אין בה צורך אלא למי שבודק בטעם ועכשו אין אנו עסוקים אלא בבא לבדוק בריח לבד ואין צורך בה להרקת היין ומתוך כך נראה כפירוש ראשון אלא שי"מ שמתוך צרות הקנה אינו נבדק יפה בריח האף ועושין זה כדי שיצא היין דרך הקלוח ויריח שם בנחיריו:

תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת שאין בו טעם כמון אלא ריח כמון וכבר ביארנו שאין הריח כלום ואע"פ שהוסק בעצי אסור הרי אין לתרומה איסור הנאה וכן לא נאמר יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה ומתוך כך יראה לי שאף באבוקה כנגדו כן:

הרודה פת חמה מן התנור ובעוד שהיא חמה נתנה על פי חבית יין של תרומה אף בחבית פתוחה אם היתה פת חטים מותרת שאין הריח הנקלט כלום אבל בפת שעורים אסורה מפני שהשעורים שואבות ומושכות טעם ויש מי שאומר שבפת חמה וחבית פתוחה אף בפת חטים אסורה וראייתם ממה שאמרו עליה בגמרא פת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה והם סוברים שאף רבא מודה בה ולא פסקו להתר אלא בחבית פתוחה ופת צוננת או בפת חמה וחבית מגופה ואין הדברים נראין כן שהרי תנור שהסיקו בכמון של תרומה כפת חמה וחבית פתוחה והתרנוה לדעת רבא שהלכה כמותו:

יראה לי שאם היתה חבית של יין רותחת ונתנו עליה אפילו פת חטים ואפילו צוננת שהיא אסורה שהרתיחה מעלה ממשות יין והפת שואבת ומ"מ אם היה ההפך שהיין של חולין והפת של תרומה היין מותר שהרתיחה מעלה ואינה מורדת מעתה תבשיל של בשר רותח שכסוהו בכלי של גבנה יראה לאסור את הכלי שכסוהו בו ולהתיר את התבשיל והכלי שנתבשל בו בשהייה מועטת וכן כל כיוצא בזה:

ענין זה של פת חמה וחבית פתוחה ומה שחלקו בפסק שבו ענין אחר תלוי בו והוא נזכר בפסח שני והוא שבשר הכשר שצלאו בתוך התנור עם בשר אסור ולא נגעו זה בזה אם שניהם כחושים הרי הוא כפת צוננת וחבית מגופה ואין בו שום איסור היה אחד מהם כחוש ואחד שמן בין שהמותר כחוש ומתפטם מריח השמן בין שהמותר שמן והאסור מתפטם הימנו וחוזר הוא ומקבל מריחו הרבה פוסקים אסרו אף בדיעבד מפני שהוא כפת חמה וחבית פתוחה והם סוברים שאף רבא מודה בה כמו שבארנו ויש מתירין אף לכתחלה שהם סוברים שחלוק היה רבא להתיר אף בפת חמה וחבית פתוחה והלכה כמותו ואף תלמוד המערב מעיד על לוי שהוא המתיר בזו במסכת פסח שני שאף לכתחלה אמרה ועיקר הדברים לאסור לכתחלה ולהתיר בדיעבד מ"מ פת שאפאה עם הצלי ודג שצלאו עם בשר אסור לאכלם בכותח של חלב כמו שהתבאר במסכת פסח שני ואף לדעת המתיר לכתחלה בשאר הדברים וטעם איסורם י"מ אותו מתוך חומר בשר בחלב ויש אומרים מתוך שאפשר לאכלו בלא חלב ואין שם פסידא והוא כעין דבר שיש לו מתירין ולא דבר שיש לו מתירין לגמרי שהרי חומר זה אינו אלא במינו כמו שבארנו במקומו אלא כעין דבר שיש לו מתירין מ"מ אף לאוסר בדיעבד ואף לאכול פת שנאפה עם הצלי בגבנה אם היה תנור רחב או שנתבשלו בקדרות זו לעצמו וזו לעצמו ואין הבשר או הגבנה יוצאים חוץ לחרסים או על דרך זה במרחשת אפילו היו החרסים נוגעים זה בזה ואפילו פיות הקדרות מגולים או כל שיש לו מגין בפני הריח כגון דפנות של עיסה והדומים לזה או כל שיש לו מחיצה בנתים מותר:

יש שואלים לדעת האוסרים בדיעבד והלא בגוף האיסור מין במינו בטל ברוב ולמה הוא נאסר בריח ומתרצים שהריח מתוך בשומו נותן טעם אלו היה בשאינו מינו ואין אחר הטעם כלום וכבר כתבנו מענין זה במסכת חולין: