מאירי על בבא בתרא קנ״א

מאחר שביארנו שהמוכר את נכסיו נמכרו התפלין בכלל אין צריך לומר במקדיש שכן והוא שאמרו המקדיש את נכסיו מעלין לו תפליו כלומר שמסלקין אותם הימנו מפני שהם של הקדש:

יש שואלין מה ענין שבארעתא ודיקלי אמרו בפרק המוכר את הבית ס"א ב' מיעוט ארעתא שנים ובמטלטלין ונכסים אנו מרבין הכל עד שפירשו אף בזו שאינו נותן אלא שנים מאותם שירצה ואין זה כלום אלא שארעתא ודיקלי הם דברים פרטיים ואין דבר נכלל תחתיהם אבל מטלטלי ונכסי הם דברים כלליים והפרטים נכנסים תחתיהם:

המקדיש את נכסיו והיו בהם בהמות אם זכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותם עולות ואם נקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבום שלמים והדמים לבדק הבית היו בהם יינות שמנים וסלתות ועופות ימכרו לצרכי אותו המין והדמים ילקח בהם זכרים ליקרב עולות שמאחר שהיין והשמן והסלת והעופות שנפסלו אין להם פדיון צריך כל שיש שם מדברים הראויים ליקרב להעלות על גבי מזבח הוא והיוצא מהם אבל בהמה הואיל ואם הוממה יש לה פדיון צריך שתקרב היא עצמה אבל לא דמיה כך כתבו טעם חלוק זה גדולי המחברים וגדולי המגיהים כתבוה בדרך אחרת ועיקר דבר זה במסכת שקלים:

כבר ביארנו בכותבת נכסיה בכונה שתבריחם מבעלה שאם מת בעלה או נתגרשה חוזרת במתנתה דבר זה לא סוף דבר במגלה את דעתה שמפני הנשואין היא עושה כן אלא אף מן הסתם אנו דנין כן ומ"מ כתבו גאוני ספרד שאם כתוב בשטר המתנה דברים המוכיחים שמתנה מוחלטת היא כגון מתנת עלמין וכיוצא בזה יצאה לה מדין הברחה אא"כ גלתה דעתה בפירוש מתחלה שעל דעת כן היא נותנת וכן אם היתה סבורה לינשא ולא נשאת מתנתה מתנה אם לא גלתה דעתה על כך הא כל שגלתה דעתה חוזרת כמו שאמרו במוכר וגלה דעתו שהוא רוצה לילך לארץ ישראל שהוא מוכר ביתו מטעם זה אע"פ שלא התנה שאם ישאר תהא מכירתו בטלה חוזר שגלוי הדעת בדבר זה כתנאי הא כל שלא גלה דעתו אע"פ שיש שם דברים המראים כך אינן חוזר שדברים שבלב אינם דברים כמו שיתבאר במקומו:

כל מתנה שהיא נידונת במתנת שכ"מ כגון שכ"מ שכתב כל נכסיו בלא שיור או מחלק במקצת ובמצוה מחמת מיתה כבר ביארנו שאם עמד חוזר לא סוף דבר שאם עמד חוזר הא בתוך חליו מיהא לא יהא יכול לחזור ותהא המתנה תלויה ועומדת שאם ימות תהא שלו אלא אף אם רצה לחזור בתוך חליו הן לשייר לעצמו הן לחלק לאחר רשאי כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו אף בתוך חליו וזכה האחרון:

מתנת שכ"מ מועלת אף בדברים שאינן ברשותו כגון אם אמר הלואה שיש לי אצל פלני תהא לפלני דבריו קיימין ואין צריך לומר בפקדון אף השטרות נקנין במתנת שכ"מ וכל שאמר שטרות אלו לפלני אע"פ שלא כתב ומסר זכה בכל זכות השטר ולא עוד אלא שאף היורש אינו יכול למחול כמו שהתבאר:

שכ"מ שכתב כל נכסיו מעכשו ובקנין הרי זו מתנת בריא לגמרי וכל שהגיע השטר ליד המקבל או קנו מידו זכה וכל שלא היה שם קנין או הגעת שטר לא קנה אף לאחר מיתה שאין זו אלא מתנת בריא ואין דין מחמת מיתה במי שמקנה מעכשו אפילו בכל נכסיו הואיל ולא פירש שמחמת מיתה הוא מצוה וכן אם כתב מתנת מקצת וקנו ממנו אף בלא מעכשו הרי זו כמתנת בריא וכל שלא פירש מחמת מיתה אינו חוזר צוה מחמת מיתה חוזר ולא סוף דבר שאמר בפירוש שמחמת מיתה הוא מצוה אלא אף כשהדברים מוכיחים כן כגון שהיה אומר אוי לו שהוא הולך למות וכיוצא בדברים אלו מעשה היה באשה אחת שהיתה לה כרם אחד והיתה חולה תמיד וכל זמן שהיתה חולה היתה מצוה להיותו אותו כרם לאחיה וכל שמתרפאת חוזרת פעם אחת חלתה ושלחה בעד אחיה שיבא אצלה ותורישנו מאותו הכרם ומתוך שהיתה מוחזקת אצלו להתרפא לא רצה לילך ושלחה לו שיבא ותקנהו לו ככל רצונו הלך אצלה והשתדל עמה לשייר בצואתה עד שתהא מתנת מקצת וקנו ממנה ולא הזכירה שמחמת מיתה היא מצוה והיה סבור להחזיק בה כמתנת בריא וכשנתרפאת וחזרה בה יצאו עדים ששמעו שהיתה אומרת ואי לה דקא מיתא ובא מעשה לפני חכמים ודנוה כמצוה מחמת מיתה:

למטה יתבאר במתנה שכ"מ שכתוב בה בחיים ובמות בין בכל בין במקצת דינה כמתנת שכ"מ לא אמר ובמות אלא לומר שלא יקנה אלא לאחר מיתה וזה שכתב בחיים אינו אלא דרך סימן טוב להעלות על דעתו שיחיה מאותו חולי וכן אפילו כתוב בה מחיים:

מתנת שכ"מ במקצת הואיל ואינו מחלק כל נכסיו והדברים מוכיחים שלבו חס על השיור כדי לסמוך עליו הרי היא כמתנת בריא הואיל ואינו פורט בה שמחמת מיתה הוא מצוה או שלא אמר דברים המוכיחים על כך והילכך אם יש בה קנין קנה מחיים ואם עמד אינו חוזר ואם אין שם קנין לא קנה אף לאחר מיתה והגעת השטר ליד המקבל אין עושה בזו כלום על כל פנים לקנין הוא צריך וכל שפורט שבמתנת שכ"מ הוא נותן הרי הוא כמפרש שמחמת מיתה הוא מצוה ואפילו במקצת ובקנין אם עמד חוזר ואין צריך לומר בכל:

נתן מקצת הנכסים במתנת שכ"מ או שצוה בפירוש מחמת מיתה או שנתן כל נכסיו שדינו כמתנת שכ"מ אף בסתם אינו צריך קנין כלל שדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים הם ולא עוד אלא שאם קנו מידו יש לפקפק בה שמא לא גמר להקנות אלא בשטר והואיל ומתנה זו אינה קונה אלא לאחר מיתה אין שטר לאחר מיתה ומתוך כך מבטלין צואה זו ואין תפיסה מועלת בו שכבר זכו בה יורשים וכן כתבוה גדולי הגאונים אלא שגדולי המפרשים נוטים לומר שאם תפש אין היורשים מוציאים מידם ואין זוכה בה מדין מצוה לקיים דברי המת שאין דין זה נאמר אלא על הדרכים שכתבנו למעלה ואם פירש בקנין זה שליפות את כחו הוא מכוין כגון שיכתוב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא או שיאמר בפירוש וקנינא ממנו ליפוי כחו הרי זה קנה ואין הקנין מעכב ובכל אלו אע"פ שקנו מידו ליפוי כח אם עמד חוזר שאין קנין העשוי ליפוי כח מפקיע תורת שכ"מ כלל:

שכ"מ שאמר תנו גט שחרור זה לעבדי ומת קודם שיתנוהו לו לא יתנו לאחר מיתה ומ"מ אם לא מת אינו יכול לחזור אע"פ שלא הגיע ליד העבד וכשיגיע לידיו יצא לחירות אמר תנו גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה ואף קודם מיתה אם רצה חוזר אמר תנו מנה לפלני ומת יתנו לאחר מיתה שדבריו ככתובים וכמסורים אמר כתבו ותנו מנה לפלני ומת קודם שיכתבו ויתנו לו אין כותבין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואם צוה בכתיבה זו ליפוי כח כגון שאמר תנו מנה לפלני וכתבו לו בהן שטר כדי ליפות כחו וכיוצא בדברים אלו כותבין ונותנין אף לאחר מיתה: