מאירי על בבא קמא כ״ג

מי שהדליק בחצרו והרחיק בכדי שאין הדלקה ראויה לעבור לתוך של חברו ועברה פטור מכה בידי שמים היא וכן אם היה גדר הראוי לעכב את האש בנתים ונפל הגדר שלא מחמת הדלקה אם היה יכול לגדור קודם שתעבור הדלקה חייב שאע"פ שאין כאן חציו כל שאין חיוב מצד חציו יש בו חיוב מצד ממונו ומכיון שהיה לו לגדור ולא גדר שורו הוא ולא נעל בפניו ואם לא היה יכול פטור:

כבר ידעת שחיוב דלקה אינה בכלים הטמונים בתוך הגדיש אלא שיש בדבר הזה תנאים ומתבארים בקצת פרקים של מסכתא זו:

כבר בארנו שחיוב אשו לא מצד חציו הוא לבד אלא אף מצד ממונו אם כן כל זמן שאין שם חיוב מצד חציו שהיה גדר בנתים ונפל שלא מחמת הדלקה אלא שהיה בידו לגדרו ולא גדר שאין כאן חיוב חציו שהרי כבר כלו בשהגיע לגדר חייב מ"מ משום ממונו ובזו הוא שפטרו בו את הכלים הטמונים הא כל שחייב בו משום חציו חייב הוא על הכלים כמזיק בידים וכשאין חיוב משום ממונו והוא לדעת קצת כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו ושלא ברשותו שלא נעשית הגחלת שלו מצד רשותו חייב משום חציו וכן אע"פ שבנזקי ממונו אין אדם מתחייב אלא בגוף הנזק באשו חייב בנזק וצער ושבת ורפוי כל שנשרף איזה אבר של חברו באשו ולא היה יכול לברוח ומ"מ בבשת מיהא פטור עד שיתכוין לו כמו שיתבאר וארבעה דברים אלו שנתחייב בהם יש אומרים דוקא בכפות הא בשאינו כפות פטור מכל וכל שהיה לו לברוח ויש אומרים שלא נאמר היה לו לברוח אלא לענין מיתה הא לענין נזקין חייב וכן יש מפרשים שכל זמן שאין חייב משום ממונו כגון נכסי הקדש ומטעם רעהו חייב משום חציו ואדם אין בו ספק שחייב בנכסי הקדש כבנכסי הדיוט ויש אומרין שאף משום ממונו חייב בנכסי הקדש לא נתמעט מרעהו אלא נזקי השור ואין זה נראה:

שמא ממה שכתבנו אתה למד שלדעת האומר אשו משום ממונו לבד לא יהא חייב אלא במדליק בגחלת שלו או שמדליק בשלו שנעשית שלו מצד רשותו ואף גדולי הרבנים וראשוני הגאונים כתבוה כן אלא שבתוספות כתבו שאף מדליק באש של אחרים ואף בשלו חייב ואף הכופף קמתו של חברו בפני הדלקה כמו שיתבאר בפרק הכונס אלא פירושו שחייב בו כנזקי שורו ושאר ממונו ואף באש של אחרים ושהוא מדליק בשלו ממונו הוא שאם הוא מדליק בגדיש של אחרים אין צריך בה לממונו שנזקי גופו הם ולדעתם קשה למצוא צד שלא יהא נאמר עליו חיוב ממונו ולענין פסק אין לנו שהרי הלכה שחיובו משום חציו וכל שאין שם חציו חייב משום ממונו:

כבר כתבנו הרבה פעמים שהשן חיובו בחצר הנזק ולא בחצר אחרת כל שכן בחצר המזיק למדת שפי פרה האוכלת ברשות הנזק חייבת נזק שלם ואין אומרין שפי פרה רשות המזיק אף בביתו של נזק שאם כן אין לך שן גמורה חייבת ואם מפני נתחככה בכותל וטנפה פירות להנאתה אין אלו אלא תולדות שהרי אין כאן ביעור לגמרי ועיקר השן נאמר בה כאשר יבער הגלל עד תמו ואע"פ שאפשר לפרש בשבירה או במחיקת החקוי מכל וכל מ"מ אין זה אב אלא תולדה:

מי ששסה כלבו של חברו בחברו פטור המשסה מדיני אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב בניזקין חייב חצי נזק ואם הרג אין הכלב נסקל אחר שעל ידי שסוי הרג וכן הדין אם גירה בו את הדוב או שאר בהמה וחיה אבל נחש אם שסהו בחברו פטור המשסה אפילו הרג ואפילו השיך בו ר"ל שהגיע בידו פיו של נחש לבשר חברו פטור שארס נחש מעצמו הוא מקיאו ומ"מ הנחש נסקל ולפיכך נחש שהמית בדרך זה בסקילה ומכיש פטור:

הנכנס בחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית השור בסקילה שלענין מיתה אין אומרים שיהא זה יכול לומר מה לך אצל רשותי אבל הבעלים מ"מ פטורין מן הכופר אם היה מועד כמו שיתבאר:

בהמות שנכנסו לחצר הניזק ואכלו שאנו מחייבים אותם משום שן לא סוף דבר בבית הנזק שהוא מוקף בכותלים ושננעל הדלת אלא שחתרו או נפל בלילה אלא אף בבית הפתוח ואף בשדה שאין שם גדר חייב ואין אומרים שעל בעל השדה לגדור את שדהו וגאוני הראשונים פסקו שבשדה הואיל והבהמות רגילות לילך בצד השדה ברשות פטורות אלא שבבתים חייבות אע"פ שאין נעולות וכמו שאמרו למעלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ואין אומרין שהיה לו לנעול אלא שמ"מ הדברים נראין כדעת ראשון שהרי משנת הכלב שנטל את החררה והדליק את הגדיש סתמה בשדה או בבקעה היא שנויה:

בהמות העומדות לשחיטה ומזיקות מתרים בבעליהם שנים ושלשה פעמים ואם הזיקו אחר כן שוחטין אותן ומודיעים אותו שיבא למכור ואע"פ שאין זה ביומא דשוקא הא בבהמות שאינן עומדות לשחיטה אין לנו רשות בכך אלא יזיקו ויזיקו והוא משלם כראוי וגדולי המחברים פירשוה אף בשלא הזיקה כל שנכנסה בשדות וכרמים ומתיראין בה שלא תזיק ואין הדברים נראין וכן יש מפרשים שאע"פ שלא נכנסה לרשות הניזק אלא שהזיקה בשיניה ברשות הרבים שהיא פטורה הרשות בידם לעשות כן הואיל ולשחיטה הן עומדות:

המשנה הששית והכונה לבאר בה שור המועד שבארנו בפרק האחר שהוא מחמשה מועדין כיצד הוא דינו ואמר על זה איזהו תם ואיזהו מועד מועד שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ותם שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח אמר הר"ם ממשמשין ר"ל שמושכין אותו ומשחקים בו ואינם מנגחים והלכה כר' יהודה בפירוש שור המועד והלכה כר' מאיר בפירוש שור תם וכל זמן שהועד השור לנגיחה לא יחזור לתמותו עד שישחקו בו הנערים ולא יזיקם בנגיחה:

אמר המאירי איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ר"ל שהתרו בו בבעליו שלשה ימים על שלש נגיחות והוא שנגח ביום ראשון והודיעוהו והתרוהו לשמרו וחזר ונגח ביום שני והודיעוהו והתרוהו לשמרו וחזר ונגח בשלישי והתרוהו לשמרו הרי זה עושה מועד מכאן ואילך לחייבו נזק שלם בנגיחה רביעית וכופר הא אם נגח שלשה פעמים ביום אחד אפילו הודיעוהו על כל אחת בשעתה והתרוהו אין זה מועד הואיל ולא התמיד כן בימים שזה שהתמיד ביום אחד סבה היא שארעה לו ותם וכו' ר"ל אחר שנעשה מועד אם הוא חוזר מטבעו הרע חוזר הוא לדין תמותו ומאימתי משיחזור בו שלשה ימים שבכל יום מהם יהיו חבריו עוברים לפניו ואינו נוגחם דברי ר' יהודה ור' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים אפילו ביום אחד ותם ר"ל וחוזר לתמותו משיהו אפילו תינוקות עוברים וממשמשין בו דרך הכעסה ושסוי ואינו נוגח ובברייתא אמרו ממשמשין בו בין קרניו:

והלכה כר' יהודה בהעדה וכר' מאיר בחזרה לתמותו ויש פוסקין בהעדה שבשלישית חייב וסוברים שזהו דעת רבא בגמ' ונסח הדברים מאי טעמא דר' יהודה אמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלת ולא ישמרנו ברביעית רבא אמר תמול מתמול חד הוא והכי קאמר אם מתמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא חייב ומפרשים האידנא בשלישית שאם לא כן במה נחלקו ומ"מ קשה לפירוש זה שהרי רבא עצמו אמר וסתות ושור המועד כרשב"ג דאמר לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא אלא עיקר הפירוש שלא נחלקו אביי ורבא אלא במשמעות דורשין ודברי רבא פירושם מתמול חד שלשום תרי אם מתמול שלשום הוא ולא ישמרנו בשלישית האידנא חייב במה שיגח מכאן ואילך ואף לדעת מפרשים שחולקין הם בין שלישית לרביעית מ"מ הלכה ברביעית ואם מפני שקשה להם שכל מחלוקת אביי ורבא הלכה כרבא אין אנו חוששין לכך שאין עיקר מחלוקת זה שלהם שהרי נחלקו בה גדולים מהם כמו שאמרו וסתות ושור המועד הלכה כרשב"ג כמו שכתבנו וכל שאין עקר המחלוקת שלהם אינו בכלל הדברים הנזכרים על שמם וכבר העירונו בדבר זה במסכת חולין:

והתראה זו שבארנו צריך שתהא בפני בעלים ובפני בית דין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: