מאירי על בבא קמא פ״ט

אשה שנתגרשה ובאו עדים והעידו שנפרעה כתבתה והוזמו הרי אלו משלמין כל כתבתה שהרי כלה היו מפסידין אותה אבל אם לא נתגרשה ובאו עדים והעידו שנתגרשה ונפרעה והוזמו אין אלו משלמין כל הכתובה שמא אינה עתידה ליטול כתבתה מעולם שהרי עומדת בספק שתמות ויירשנה בעלה לפיכך אין משלמין אלא טובת הנאת כתבה:

וכיצד משערין טובת הנאת כתבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתבתה של זו שאם נתארמלה או נתגרשה יטול הוא כתבתה ואם מתה יירשנה בעלה והוא יפסיד ושמין דבר זה והוא פורע כמה ששמין:

טובת הנאה זו אם מכרה האשה את כתבתה בדמי טובת הנאה זו הרי אותם הדמים לאשה ואין הבעל אוכל בהם פירות חד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה ומה שאמרו במסכת כתובות שהבעל אוכל פירי פירות פירושו שאם כתב לה שלא יהא לו דין ודברים בפירות נכסיה ולקחה קרקע מאותן הפירות שהוא אוכל פירות קרקע זו אבל מכרה בטובת הנאה אינו אוכל בה פירות כלל:

זה שבארנו במשנה שהאשה שחבלה באחרים פטורה מצד שאין לה במה לשלם דוקא בשאין לה נכסי מלוג שאם יש לה נכסי מלוג כופין אותו למכרם בטובת הנאה ר"ל שאם מתה בחייו יפסיד הלוקח ואם מת הוא בחייה יטלו את הנכסים וישלם דמי אותו הנזק לנחבל:

שמא תאמר אף בשאין לה נכסי מלוג נאמר כן בכתבתה ואפילו היתה כתבתה מועטת וצריכה למכור את כלה שהרי אין כאן טענה מצד שאסור לשהות עם אשתו בלא כתבה שהרי אם יוציאה בא הלוקח ומוציאה ממנו תדע שאין כופין אותה למכור כתבתה ואפילו בכתבה מרובה מפני שחוששין שמא תמחול כתבתה לבעלה ונמצינו מפסידים את הלוקח בידים ושמא תאמר תמכרנה לנחבל עצמו מ"מ כל לגבי בעלה ודאי מוחלת ואין בית דין טורחים בכדי וללא כלום שמא תאמר היאך מוחלת מה שמכרה כבר ידעת שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואין כח ביד הלוקח לגבות מן הלווה שמכירה זו לא היתה מכירה גמורה שאין מטבע נקנה בחליפין אפילו היה בעין וכל שכן בהלואה שאינה בעין ואע"פ שקנאו במסירה וכתיבה לא הועיל אלא לענין שיכול לתבוע את שמעון בדין שיפרענו ולא יהא רשאי לומר לו לאו בעל דברים דידי את אבל מ"מ אם רצה למחול מוחל אלא שמ"מ לוקח גובה מן המוחל כשיעור כל החוב לדעת רבותי אלא שיש חולקים בזו כמו שיתבאר בראשון של מציעא ולא סוף דבר שמוכר בעצמו רשאי למחול אלא אף היורש מפני שהיורש זכה בשטר זה מדין ירושת התורה והלוקח אינו זוכה בה זכיה גמורה כמו שבארנו:

מ"מ מי שהקנה לחברו חוב שחברו חייב לו במעמד שלשתן אינו יכול למחול הואיל ושלשתם היו לשם ונקנה לו במעמד שלשתן והרבה שואלין בה אם כן באשה שחבלה תמכור כתבתה במעמד שלשתן שאין כאן עוד תשש מחילה ופרשו בה שאין כופין את הבעל להיות באותו מעמד וכן פרשו בכל לוה ומלוה שרצה המלוה למכור שאין כופין את הלוה להיות באותו מעמד וחכמי הדורות שלפנינו כותבין שכופין ומביאין ראיה ממה שאמרו בפרק מי שמת ב"ב קמ"ח א' האומר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ופרשו שם משום דאיתיה בבריא ואם אין כופין את הלוה בכך אינו בבריא אלא שמ"מ הם מפרשים שאין דין מעמד שלשתן אלא במלוה או פקדון שעומד לגבות בודאי אבל כתבה שאפשר שלא יתחייב לה בעל ואין כאן תנהו לפלוני בודאי אין דין מעמד שלשתן מועיל כלום וכעין מה שאמרו בהמחהו אצל חנוני בפרק המקבל ב"מ קי"ב א' שאין דין מעמד שלשתם מועיל בו הואיל ואין חייב לו כלום כמו שיתבאר במקומו וכן הדברים נראין וראיה לדבר שהרי במסכת גיטין י"ג ב' נחלקו בה אם דוקא בפקדון שהוא בעין או אפילו במלוה ואע"פ שמ"מ העלו שם שאף במלוה נאמר כן מ"מ מאחר שהיו מפקפקים בה מפני שאינה בעין הדברים מוכיחים שפשוט היה להם שבדבר שגוביינתו בספק אינו בדין זה וכן נראה לי ברור:

האשה שחבלה בבעלה אם אין לה בכתבתה אלא מנה או מאתים אין כופין אותה למחול כתבתה לבעלה בשביל חבלתה שהרי אסור לשהות עם אשתו בלא כתבה ומ"מ אם רצה לגרשה מגרשה ונותן כתבה וחוזר ונפרע ממנה או שתכתוב לו שטר בדמי חבלו ולמדת מכאן שכל שיש לה כתבה אע"פ שיש לו תביעה עליה בכדי כתבתה מותר לשהות עמה ואע"פ שבידו לעכב הואיל והוא צריך בכך לטענות ולדעת בית דין כך יראה לדעת גדולי המחברים ואע"פ שלא אמרוה בפירוש שהרי מ"מ כתבו שאם אין לה אלא כתבת מנה מאתים אינו כופה למכור או למחול לו אלא שתכתוב לו שטר בדמי חבלו ואם מגרשה נוטל מכתבתה הראוי לו אלמא שכל שאינו מגרשה מיהא מותרת לשהות עמו וחייב במזונותיה ופרנסתה כדין כל הנשים וכמו שאמרו וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתבתה:

אלא שמ"מ יש חולקים בזה מכח סוגיא זו לומר שכל שאין לה אלא עיקר כתבה וחבלה כשיעור כתבתה או סמוך לה אסור לשהות עמה מפני שקלה בעיניו להוציאה וכן הדין אם כתבה לו שטר על דמי חבלתה אלא שכל שלא יצטרך בדמי חבלתה אלא חלק אחד מעשרים וחמשה מוחלת לו כשיעור זה שאין רוצה לגרש ולהפסיד כל הכתבה כדי לגבות חלק אחד מעשרים וחמשה שבה ומביאים ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו במה שהקשה אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתבתה תזבין לה לבעל דאי מחלה ליה ליכא פסידא ואוקימנא משום דאסור לשהות עם אשתו בלא כתבה והקשה מידי הוא טעמא אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא השתא נמי מגרש לה וגבי מינה ומוקי לה דנפישא כתבה ומשום פורתא לא מפסיד כתבה והקשה ואי נפישא וכו' לוקמה אכתבה דאורייתא ואידך תזבין ניהליה ומוקי לה דלית לה אלא כתבת מנה ומאתים אלא שאין חבלה אלא סלע ומשום סלע לא מפסיד חמשה ועשרין סלעין שהם מנה של אלמנה ופחותה שבכתובות נקט ולמדין מכאן שאם היתה חבלתה ביתר מזה אינה יכולה לעמוד עמו ויש אומרים כן כל שישאר מן הכתבה יותר מן החצי ואף לשטתם אין נראה כן ממה שאמרו בגמרא דאפורתא כלה כתבתה לא מפסדא ומלת פורתא תורה על חלק מועט ואחר שפרשוהו בגמ' בחלק אחד מעשרים וחמשה אין לנו לדון בו שומא אחרת:

ומכל מקום לעיקר הדין אין דבריהם כלום שאלו כן אף בחבלה מועטת כן שהרי כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אינו כלום אפילו כתבה לו התקבלתי במקצת או מחלה לו כמו שביארנו ברביעי של כתובות אלא סוגיא זו כך פירושה שהוא שואל לר' מאיר דקאמר דאין כופין אותה למכור או למחול בחבלתה ומפני שאסור לשהות וכו' מה הועיל והרי מכל מקום אם רוצה לגרשה מעכבה בשביל חבלתו והרי היא עכשו קלה בעיניו להוציאה ותירץ אלא שהועיל מיהא בזמן שהחבלה מועטת ומכל מקום אף בשהחבלה מרובה אין כופין אותה למכור או למחול שאין עושין תקנות לשיעורין אפילו היתה בכדי עקר כתובה אחר שאין לה נדוניא או תוספת וכל שאינו מגרשה מותר לשהות וחייב במזונותיה ובפרנסתה אלא שכשיגרשנה גובה ממנה וזהו ענין שהפוסקים לא הביאו זו של ארבע זוזי כלל ומ"מ אם היתה לה תוספת או נדוניא מחייבין אותה למכרה בטובת הנאה ולפרוע או למחול לו בכדי חבלתו:

המוכרת כתבתה לאחרים בטובת הנאה על הדרך שבארנו ומתה היא בחייו ונמצאו הלוקחים מפסידים שהרי נשאר הבעל בירושתו אין בניה של זו נפקעים אחר מיתת הבעל מדין כתבת בנין דיכרין ואין בני האחרת רשאין לומר היאך אתם נוטלים כתובת אמכם והרי אלו אמכם קיימת הפסידה הכתבה ובאה לה ביד הלוקחים שהרי הם אומרים מכל מקום הואיל ומתה בחייו לא הועילו מעשיה ואף היא לא להפסידנו נתכוונה אלא לצורך מעות וכן הדין במוכרת כתבתה לבעלה הא אם מחלה אין להם כתבת בנין דכרין שהרי אף אם מת בחייה אין לה כלום:

עבדים שהכניסה אותם האשה והם של נכסי מלוג אינם יוצאין בשן ועין ושאר אברים לא על יד האיש ולא על יד האשה לא על יד האיש שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא על יד האשה שאינם מיוחדים לה הא של נכסי צאן ברזל יוצאים בראשי אברים על ידי הבעל: