מאירי על בבא מציעא ק״ג

פועל שנשכר לבעל הבית בעדים ותבע שוכר זה את שכרו בזמנו ואמר בעל הבית נתתי נשבע שכיר שבועת המשנה בנקיטת חפץ ונוטל מפני שבעל הבית טרוד בפועליו ואומר בדעתו שפרע את זה ושמא טעה ופרע אחר במקומו ואם נשכר שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתי נשבע היסת שנתן ונפטר ואם הודה במקצת נשבע שבועת התורה תבעו אחר זמנו אפילו נשכר בעדים נשבע בעל הבית היסת ונפטר ויתבאר במקומו שאם הביא ראיה שתבעו והודה לו נשבע ונוטל כל אותו יום של תביעה:

מי שהשכיר בית לחברו לעשר שנים וכתב לו משכיר שטר על שכירות זה ר"ל שהוא משכירו לעשר שנים ולא יהא רשאי להוציאו משם כל אותם עשר שנים ושיפרע הלה שכירותו שנה בשנה ואין בשטר זה זמן ולא נתברר על פי עדים אימתי נכתבה עד שנדע מתי התחילו עשר שנים אלו ולקץ ימים אמר לו המשכיר כבר עמדת שם חמש שנים או כל עשר שנים על השוכר להביא ראיה ששטר זה אינו שטר של גובינא עד שנאמר שכל שעמד שם שנה היה לו לתבוע שטר הודאה שכך וכך עמד שם כך פירשו שמועה זו גדולי הפוסקים וכן הלכה ומ"מ יש מפרשים בה שאינן חלוקים בזמן השכירות אלא בפירעון והוא שהשוכר כתב למשכיר שטר ששכרו לעשר שנים ושלא יהא רשאי להניחו כל עשר שנים ולפרוע שכירותו בכל שנה ושנה ואמר לו כבר פרעתיך בחמש שנים נאמן ואין אומרים שכל עשר שנים תוך זמן הם ואף מפני השטר אין לחוש בה ששטר זה אינו כשטר אחר שלא יהא נאמן בו בפרעתי שאינו עשוי לגוביינא אלא לתורת הודעה שבשכירות באה לידו של זה ולא בתורת מקח ולענין נאמנות ודאי כך הלכה אבל לענין פירוש מה שאמרו בגמרא האי דכתבי לך שטרא כי היכי דלא תחזיק עלאי אינו נופל יפה ואף הלשון בעצמו מבולבל שזה שאמר האי דכתבי לך יראה שהמשכיר עשאה לשוכר וזה שאמר דלא תחזיק עלואי מורה שהשטר ביד המשכיר שאם ביד שוכר היאך הוא נשמר מזה אלא שהם מציירים הענין לפירוש ראשון שהמשכיר עושה השטר לשוכר כמו שביארנו והוא ביד השוכר וזה שאמר דלא תחזיק עלאי כלומר כתבתי לך שטר שכירות מצד שמעשה שטר יש לו קול ואע"פ שהוא בידך הקול יוצא מ"מ שבתורת שכירות באה לידך ואפילו תהא כובש השטר מתוך פרסום הקול יזכרו העדים את הדבר ולא תהא נאמן עוד בלקוח הוא בידי ולפירוש שני איני יכול לישב כי היכי דלא תחזיק עלאי והיה לו לומר כי היכי דלא אחזיק עלך ומ"מ יש גורסין אבל הכא האי דכתב ליה שטרא כי היכי דלא ליחזיק עליה:

וגדולי המפרשים פרשוה שהשוכר כתב למשכיר שטר חוב בשכירות הבית מעשר שנים אלא שזמן הפרעון משנה לשנה ואף בזו נאמן בפרעון כל מה שהגיע זמנו ולא יראה לי כן שכל שהוא עושה על עצמו שטר חוב ודאי אינו נאמן בפרעתי ואפילו הגיע הזמן ואיני יודע אם זה טוען פרעתיך בחמש וזה אומר לא פרעת אלא בארבע מפני מה אין כאן מודה מקצת ונראה מסוגית לשון המפרשים שכל שאינו תובע ממון אלא שתובע פטור לעצמו וזה חולק לו שלא ליפטר אלא במקצת אין זה בדין מודה מקצת שאין זה תובע ממון אלא שתובע לפטור עצמו מממון ומ"מ אם הלה תובע שכירות עשר וזה מודה לו שכירות חמש יש כאן הודאת מקצת:

ממה שכתבנו למדת שהיורד לקרקע בתורת שכירות ושנתברר שכן אינו נאמן עוד לומר לקוח הוא בידי ודבר זה יש מפרשים דוקא בתוך זמן השכירות והדברים מתקבלים ומ"מ יש מפרשים שאף בתוך זמן השכירות נאמן ומה שאמר כאן כי היכי דלא תחזיק עלאי פירושו שמאחר שאתה יודע שמעשה שטר קול יש לו והכל מרגישים מצד השטר שבתורת שכירות בא לידך אתה בוש לומר לקוח הוא בידי אע"פ שאלו היית אומר כן היית נאמן בכך וכבר הארכנו בדבר זה בכדי היכולת בשלישי של בתרא:

שטר חוב אין אדם נאמן בה בפרעתי בין בכלה בין במקצתה שכל שפרע צריך לכתוב אגבה מה שפרע או לכתוב שובר ומ"מ יתבאר במסכת שבועות שיכול הוא לומר אשתבע לי דלא פריעת והודאת מקצת אין לגלגל בה כמו שכתבנו ועוד שהרי השטר שעבוד קרקעות הוא:

השואל את הכלי או את הפרה בסתם ולא פירט בה זמן וכן לא פורש לאיזה דבר הוא שואל עד שנאמר שיהא זמן השאלה עד שתשלם המלאכה אלא ששאל בסתם אין לשאלה זו זמן אלא כל שעה שהמשאיל רוצה בה חייב השואל להחזירה ואין אומרים סתם שאלה שלשים יום אע"פ שבהלואה אמרו סתם הלואה שלשים יום כמו שהתבאר בראשון של מכות בשאלת כלים שחוזר בעינו אינו ואם שאלה לזמן קצוב כיון שמשך השואל וזכה בו אין השואל חייב להחזיר עד סוף ימי השאלה וכן אם שאל למלאכה ידועה אינו מחזירה עד שישלים בו אותה מלאכה כמו שיתבאר למטה ואין באלו חלוק בין שקנו מידו בין שלא קנו מידו ומ"מ אם אמר השאילני כלי זה בטובו הרי זה כמי שאמר השאילני כלי זה כל עוד שהוא ראוי למלאכה והרי זה אינו חייב להחזירו בעוד שהוא ראוי ואפילו לא קנו מידו ומ"מ אם החזירו מוחזר ואינו יכול לחזור וליטלו מכח שאלה ראשונה ואם קנו מידו תחלה אפילו החזיר לו שואל למשאיל חוזר ונוטלו להשתמש בו מכח משיכה ראשונה כך פירשו שמועה זו גדולי הרבנים וגאוני ספרד פירשוה שאמר לו השאילני דבר פלוני בטובתך כלומר במדת נדיבות ולא כדרך שאר המשאילים שמקפידים על אריכות הזמן ואמר שהשואל משתמש בו לעולם והוא שקנו מידו ויש מפרשים כשטה ראשונה אלא שחולקין שאף בלא החזרת השואל למשאיל צריך קנין ואם הוחזר אפילו קנו מידו אין כאן עוד שאלה והדברים נראין כן:

שאלה זו כל אחד לפי שטתו אינה פוסקת עד שיבטל הכלי מהיותו ראוי למלאכה זו ומ"מ כשנתבטל מחזירו ואינו יכול לתקנו עוד על ידי אמן כדי להשתמש בו עוד ויש מפרשים שאפילו נשבר חוזר ומתקנו עד שיכלה כל הברזל ומחזיר לו הבית יד וכן יראה מלשון זה האמור כאן ומהדר ליה קתיה ומלת קתא נאמרת על הבית יד ולשטה ראשונה אתה צריך לפרשו מלשון שברים:

כבר התחלנו לבאר שכל השואל כלי לעשות בו מלאכה פלונית אין המשאיל כופהו להחזיר עד שישלים בו אותה מלאכה וכן בבהמה לחרוש בה שדה פלני או לילך בה למקום פלני מעתה מי שאמר לחברו השאילני קרדום לעדור בו פרדס זה עודר בו אותו פרדס ואין המשאיל כופהו להחזירו עד שיעדור את כלו ואין השואל רשאי לעדור בו פרדס אחר ואם עדר בו פרדס אחר ונשבר הקרדום חייב לשלמו ואין זה נקרא מחמת מלאכה שמא אותו פרדס קשה מן האחר ועוד שהרי לא לאותו פרדס שאלו אמר לו לעדור פרדס סתם עודר בו איזה פרדס שירצה ובלבד שלא יעדור בו אלא אחד אמר לו לעדור בו פרדסים עודר בו כל הפרדסים שלו עד שלא יהא ראוי למלאכה ויחזיר או אף עד שיכלה כל הברזל לשטה האחרת על הדרך שביארנו למעלה ואין זה צריך קנין ויש גורסין כאן שהוא צריך קנין ולא יראה כן ויש מכריעין לומר שאין צריך קנין אלא לזו האחרונה ר"ל כשאמר לו פרדסים שאלו לא קנו מידו אינו עודר בו אלא שנים כמיעוט מלת פרדסים ואם קנו מידו עודר כל אותם שלו:

מי שאמר לחברו השאילני שוקת זה והוא הנקרא בלשון תלמוד גרגותא וענין שאלתה להשקאת השדות אם נהרסה בתוך ימי שאלתה אין השואל יכול לבנותה כדי להעמידה בידו עד שיכלו ימי השאלה אלא כלה הבנין כלתה השאלה אמר לו השאילני שוקת בסתם ונהרסה יכול הוא לבנותה אמר לו השאילני מקום שוקת הרי השאילו מקום לתפור מקום שוקת וצריך קנין ומשקנו מידו הרי השואל חופר ובונה עד שתבא לידו שוקת הראויה להשקות שדותיו או בהמותיו כמו שהתנה:

המשנה התשיעית והיא גם כן מענין משניות שלפניה המשכיר בית לחברו ונפל חייב להעמיד לו בית אם היה קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו אחד ולא יפחות מן החלונות ולא יוסף עליהם אלא מדעת שניהם אמר הר"ם זה הדין הוא כשהראה לו בית ידוע ואמר לו בית כזה אני משכיר לך ולפיכך חייב להעמיד לו בית שהיה מדת ארכו ומדת רחבו כמו הבית שהראה לו אבל אם אמר לו בית זה אני משכיר לך ונפל אינו חייב לבנותו ואם אמר לו בית סתם יעמיד לו מקום שיקרא בית בין שיהיה גדול ממנו בין שיהיה קטן ממנו:

אמר המאירי השכיר בית לחברו ונפל חייב להעמיד לו בית וכו' משנה זו פירשו בגמרא שאינה שנויה כהלכה ונתישבה בגמרא על דרך זה לענין פסק שאם השכיר לו בית ואמר לו בית זה אני משכיר לך אם נפל אינו חייב לו לבנותו ולהעמיד לו בית אלא מחשב עמו על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות ומ"מ אם הוא גרם כגון שסתרו הוא או מכרו לאנס שהוציאו משם ביד חזקה ושלא בדין אף הוא חייב להעמיד לו כמותו אמר בית סתם אני משכיר לך ומסר לו ונפל חייב לבנותו או להעמיד לו אחר ואינו חייב להעמיד לו בית שכמותו אלא אף קטן ממנו או גדול ממנו או חלוק בדיורים קטנים כל שהוא ראוי לו לדירה מ"מ אמר לו בית כזה אני משכיר לך ונפל על זה באה משנה זו לומר שאם נפל חייב להעמיד לו בית כמותו:

היה גדול לא יעשנו קטן קטן לא יעשנו גדול אחד לא יעשנו שנים שנים לא יעשנו אחד ולא יפחות מן החלונות ולא יוסיף עליהם אלא מדעת שניהם וכן לא ישנה בארך וברחב ואפי' היה בית זה סמוך לשפת הנהר או לבית המרחץ או למקום שלב הדר בו שמח בכך אין אומרין לא נתכון זה במה שאמר בית כזה אלא לבית הסמוך למקום פלוני הא למדת ארכו ורחבו לא כיון אלא אומרים שאף על אלו כיון ומ"מ אף הוא חייב להעמידו במקום כמהו גם כן ויש חולקין שאין כוללין בבית כזה אלא מדת ארך ורחב על הדרך שבארנו:

ונשלם הפרק ת"ל:

המקבל שדה מחברו וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק הרביעי שבזאת המסכתא היותו אמנם בא לבאר ענין קבלנות ואריסות ודיני המצרנות ודין פרעון שכר שכיר ואיסור הבא אל בית חברו לעבוט עבוטו ושזה החלק אמנם יתבאר בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק שלשה חלקים הראשון בדין מקבל שדה מחברו מה יש עליו לעשות ובמה הוא זוכה בו ואם אירעו בה אונס או פשע בה היאך הדין ויתגלגל בזה החלק ענין דיני המצרנות השני בענין שכר שכיר על איזה צד עובר באחורו השלישי בדין הבא בתוך ביתו של חברו למשכנו על איזה צד הוא עובר זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיאת התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר קצת דברים המוטלות על המקבל לעשותם וקצת דברים שהוא חולק בהם עם בעל הקרקע יתר על התבואה והוא שאמר המקבל שדה מחברו מקום שנהגו לקצור יקצור לעקור יעקור לחרוש אחריו יחרוש הכל כמנהג המדינה כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים ושניהם מספקין את הקנים אמר הר"ם הקנים ששניהם חייבים לספק בהם הם שסומכין בהם הגפנים וחולקין אותם בסוף הזמן וכאלו אמר מדוע חולקין בקנים מפני ששניהם מספקין את הקנים:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו פירוש מקבל הוא בתורת אריסות אלא שהאריסות סתמו למחצה והמקבל למחצה לשליש ולרביע ומ"מ כל שאינו נותן דבר קצוב אלא לפי שהקרקע מוציא הן מחצה הן שליש הן רביע נקרא מקבל והנותן דבר ידוע בדמים נקרא שוכר והנותן דבר ידוע בפירות נקרא חוכר ואמר על המקבל שדה מחברו לעבדה בסתם ר"ל שלא התנה עמו בדברים אלו כלום הכל הולך אחר המנהג מקום שנהגו לקצור יקצור פי' שדברים אלו חלוקים לפי הדעות של בני אדם פעמים שבעל הבית רוצה שיעקר משרש מפני שתהיה ארצו מנוקה ושאינו רוצה בזבולה ופעמים שהוא רוצה בקצירה כדי שישארו השרשים ויזדבל הקרקע וכן פעמים שהאריס רוצה בקצירה כדי שלא ירבה בטרח ופעמים שהוא רוצה בעקורה כדי להרבות בתבן ובקש שהוא חולק בה עמו ומאחר שכן אם שניהם חולקין זה עם זה הולכין בה אחר המנהג לחרוש אחריו יחרוש פירוש אחר הקצירה או העקירה כדי להפך שרשי עשבים רעים שבה וימותו ולא ישחיתו בצמיחתם זריעות העתידות לבא וכשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן וקש אלא אם כן מעכב על זה תנאי או מנהג וכן כשם שחולקין ביין כך חולקים בזמורות ובאותם קנים המעמידים הגפנים שלא להתלכלך בעפר הארץ ושניהם מספקין את הקנים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו שמקום שנהגו לחרוש אחריו יחרוש אפילו נכש בעשבים רעים שבה בעוד שהיתה התבואה מחוברת חייב לחרוש ואינו יכול לנצל עצמו מן החרישה מפני הנכוש אלא אם כן פירש לו כן בשעת הנכוש ונתרצה לו:

המקבל או השוכר את הקרקע אין האילנות בכלל ואע"פ שלענין מקח קנה כמו שיתבאר בקבלנות ושכירות אינו כן מפני שאין צריכין עבודה ואינו טורח בהם ואפילו שכרו ביותר מן הראוי אין יכול לומר שמצד הפירות רבה במחיר ומ"מ מקום שנהגו לכלול שכירות אילנות על גב קרקע הושכרו ואפילו נכה לו בשכירות אינו יכול לומר לו שלא נכה לו אלא בשביל שלא יטול חלק בפירות:

זה שאמרנו במשנה שהאריס חולק בתבן לא נאמר אלא בסתם ובמקום שאין שם מנהג ידוע אבל מקום שנהגו בו שלא ליתן תבן לאריס אינו נותן וכל שלא נהגו בו רוב העיר אע"פ שיש יחידים נוהגים בכך מתוך עין יפה שלהם אין לו ללמוד מהם וכן הדין בשאר הדברים:

המקבל או השוכר את הקרקע בעל הקרקע חייב לעשות הדברים שהם עיקר שמירת הקרקע כגון החריץ שעושין סביבות השדה והוא הנקרא בוכרא ונתינת עפר החריץ על שפת השדה להגביהו והוא הנקרא טופייתא והבאת עפר ממקום אחר להרכיבה על זאת עד שיספיק בהגבהתה והוא הנקרא ארכבתא וכן הקנים שדרכן לנעוץ לשם כדי שיהו כל הסביבות נעולים ומ"מ מה שהוא עשוי לשמירה יתרה כגון הקוצים שאדם אורג בין הקנים אין חיובן על בעל הקרקע שלא עשאן המקבל אלא להקל עליו שלא יצטרך לטרוח בשמירתה:

המעדר שחופרין בו את הקרקע והרחת שמרים בה את העפר ממקום למקום והדלי והנאד הצריכין להשקאת השדה כל אלו בעל הקרקע חייב בהן אבל המקבל חייב בתפירת הגומא שמכנסין המים בתוכה:

דברים אלו שכתבנו אע"פ שלא כתבנום אלא במקבל יש דברים שאף השוכר והחוכר שוים בהם עם המקבל ויש דברים שלא נאמרו אלא במקבל כמו שתאמר במשנתנו שמנהג העקירה והקצירה והחרישה אף בחוכר ושוכר נאמר וענין חלוקת הזמורות והתבן לא נאמרו בחוכר שהרי הכל שלו ונותן דבר ידוע וכן יש חלוק ביניהם בהרבה דברים ואע"פ שאי אפשר להזכיר את כלן הדברים פשוטים למי שמאזניו מעוינות ואעפ"כ נבאר בכל אחת ואחת מה שיאמר בכלן ומה שלא יאמר אלא באחת מהן:

המשנה השניה וענינה במקבל או חוכר שאירע אונס הגורם פסידא בעניני הקרקע כיצד הוא הדין ואמר על זה המקבל שדה מחברו והוא בית השלחין או בית האילן יבש המעין או נקצץ האילן אינו מנכה לו מן החכירות אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זה או שדה בית האילן זה יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן החכירות אמר הר"ם צריך אתה לידע אלו השלשה שמות על איזה ענין הם נופלים והם שוכר וחוכר ומקבל וזה כי השוכר הוא שוכר הקרקע שיחרוש אותו בדמים קצובים בכך וכך דינר ומקבל הוא ששוכר אותו קרקע בחלק ידוע מן הפירות שיעשה כגון שיפסוק עמו בחצי הפירות שיוציא השדה או בשליש וחוכר הוא ששוכר את הקרקע בשיעור ידוע מחטים או משאר זרעים הנזרעים והוא שיפסוק עם בעל השדה שיתן לו כך וכך מדה ממין פלוני מן הזרעים בין שתעשה הארץ הרבה או מעט ועוד כי מקבל נופל דרך כלל על השוכר ועל החוכר שכן הוא אומר במשנה מקבל ור"ל חוכר או שוכר וכאלו אומר המקבל שדה בחכירות או בשכירות ומה שאמר בזו המשנה וההלכה שלפניה מקבל זה הדין בעצמו בשוכר גם כן לטעם שפירש ואמרו השכיר לו בית השלחין או הודיענו שכונתו שיהיה כמו שהוא עכשו כל זמן שהוא ברשותו ולפיכך יפחות לו משכירותו ופי' מנכה יפחות:

אמר המאירי המקבל שדה מחברו והוא בית השלחין ואין מי הגשמים מספיקין לה ויש בה מעין שמשקין אותה ממנו ויבש המעין ופרשו בגמ' שמ"מ לא פסק הנהר שבעיר והיה אפשר לו לטרוח ולהביא על ידי כליו אינו מנכה לו מן השכירות וכן אם היו בקרקע זה אילנות ובמקום שמשכירין אילנות על גב קרקע ונקצצו אע"פ שאין ספק שהקרקע חביב בעיני האריס מצד האילנות אינו מנכה לו ומ"מ פירשו בגמרא במעין שאם יבש הנהר שבעיר הואיל ומכת מדינה הוא מנכה לו כפי מה שישומו הבית דין ואם אמר לו בית השלחין זה או בית האילן זה סתם הדברים שלא הקפיד על זה אלא מפני המעין והאילן ומנכה לו על כל פנים ואין הפרש בין עומד בתוכה לאין עומד בתוכה ומה שאמרו בגמרא דקאי בגוה לאו דוקא אלא כל שהוא מראה באצבע ואין חלוק בכל אלו בין שאמר בעל הקרקע כן למקבל בין שאמר המקבל לבעל הקרקע ואם אמר בית השלחין שיש לי במקום פלני יראה מסוגית הגמרא שאין מנכה לו שהרי פירשוה דוקא שעומד בתוכה או שמראה באצבע ומאחר שלא היה צריך להזכיר זה והזכירו ודאי לא נתכון אלא להעמידה כמות שהיא:

זהו ביאור המשנה ועניני אף בשכירות וחכירות ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן: