מאירי על בבא מציעא כ״ד

כל שראינוהו שאינו חס על ממון חברו אע"פ שהוא תלמיד חכם יש לחוש בו לכל דבר שבממון ואין מחזירין לו אבדה בלא סימן ולא עוד אלא שאדם רשאי לחשדו שהרי הוא מביא עצמו לידי כך:

יש כלים ישנים שהם כחדשים לדונם כשלא שבעתן העין על הדרך שבארנו במשנה בפירות וכיוצא בהן כגון מחטין וצנורות והם מזלגות קטנים של טוות זהב ומסמרים וכיוצא באלו ומה שאמר בכאן אלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין פירושו אלו הם הישנים שדינן כחדשים לענין זה ומ"מ בכלן אם מצא שנים או יותר מכריז שהמנין סימן ואע"פ שכתבנו בסוף פרק ראשון שמנין שנים אינו סימן דוקא בשטרות ומעות שהכרזתם בלשון רבים שטרות מצאתי מטבעות מצאתי והילכך אין מנינם פחות משנים הא כל שהוא מכריז שם כלי אף מנין השנים הוא סימן:

המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדליס הרי הוא כזוטו של ים וכשלוליתו של נהר וזכה בה המציל ואפילו בעלים משתדלים להציל:

המוצא דבר במקום שהרבים מצויים שם אפילו יש בו סימן אם רבים אלו המצויים שם מן הגויים הקדומים והם עובדי האלילים הרי אלו שלו אע"פ שיש בה סימן שחזקתה שלהם היא וכן שאף הוא סובר שגוי מצאה ומתיאש ואם רבים ישראל נוטל ומכריז מעתה מצא אבדה בעיר שמחצה גוים ומחצה ישראל נוטל ומכריז רובה גוים אם מצאה במקום העיר שרוב המצויין שם ישראל כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות מכריז ואם במקומות אחרים זוכה בה וכן אם מצא באיסרטיא ופלטיא גדולה שרבים גוים מצויים לשם וכן בכל הדרכים שהשיירות מצויות בהם נתברר שהיא של ישראל כגון שנתן סימן אף בזו זכה בה מצד אחר והוא שכבר נתיאשו הבעלים מצד שחשב גוי מצאה כמו שבארנו ומ"מ צריכים אנו לומר דוקא באבדה שיש הרגש בנפילתה עד שמן הסתם כבר ידעו בעלים חסרונם בשעת מציאה ונמצא יאוש מדעת ואפילו עמד וצוח הרי הוא כצווח על ביתו שנפל ומ"מ דרך חסידות להחזירה ולעולם יעשה אדם לפנים משורת הדין דרשו רבותינו והודעת להם זו תורה את הדרך זו גמילות חסדים אשר ילכו זה בקור חולים בה זו קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זה לפנים משורת הדין:

מצא כלי באשפה על איזה צד מחזיר ועל איזה צד אינו מחזיר יתבאר דינו למטה:

עיר שרובה גוים ומצא ברשות הרבים ובה חבית של יין אסור היין בהנאה מטעם יין נסך וקנקנה מותר מצד מציאה ואם בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה וזכה בה מוצאו מ"מ והיתר שתיה זו יש שפירשו בחותם בתוך חותם אלא ולא היה ניכר מתחלה להיותו של ישראל ויש מפרשים הואיל ואינה מופקדת ביד גוי שרי ליה בחותם אחד ועיקר דבר זה יתבאר במקומו במסכת ע"ז בע"ה:

כבר בארנו למעלה שאבדה ישנה סתמא שנתיאשו הבעלים וזכה המוצא יראה מכאן שכל שנודע שבשעת מציאה הגיעו שנים עשר חדש מזמן אבדתה זכה ומ"מ מתורת גמילות חסד חייב להחזיר והוא שאמר על אחד מן החכמים אשכח חמריה במדברא ואהדרינהו ויש מפרשים שתוך שנים עשר חדש מצאם אלא שלא מצא בעליה עד שנים עשר חדש ושמא תאמר ואיזה חסד יש בזו והלא כך הדין שכל שעושה ואוכל מיטפל בו כל שנים עשר חדש ואעפ"כ חייב להחזיר שהרי קודם יאוש בא לידו מ"מ יכול היה למכרו לאחר שנים עשר חדש ויש מפרשים שבמקום הפקר מצאו וסתמו שנתיאשו וראשון עיקר:

כל שאמרנו בזוטו של ים ובדומה לו שהוא שלו כבר ביארנו שהטעם הוא מפני שאינו מקום הצלה הא כל שהוא מקום הצלה אינו כן מעשה היה באחד שמצא מעות צרורים בנהר בירן והצריכוהו להכריז ואע"פ שקרקע נהר אדם מתיאש ממנו כזוטו של ים אותו נהר היה צריך תקון תמיד מסקול האבנים והשואות חפירתו ואע"פ שעיר שרבה גוים היתה הואיל ואותו נהר היה תקונו על ידי ישראל הרי הוא כעיר שרבה ישראל שאחר אותו מקום בעצמו אנו דנין ולא על העיר כמו שכתבנו למעלה:

עוף שחטף בשר והשליכו בחצר או בשדה או באיזה מקום בדרך שהבעלים מתיאשים בכך כל שאין עוף זה מן הבייתים הרי הוא לענין אבדה כזוטו של ים ואף בעיר שרבה ישראל זכה המוצא בהנאתה סבורים הם בשעת נטילה שיהא העוף מוליכו ברחוק מקום ומתיאש ולענין אכילה מיהא אסור מדין בשר שנתעלם אא"כ נודע למוצא חותמה או שראה אותה משעת נטילה עד שהניחה בחצר או שכל סביבות המחוז ישראלים ויש אוסרים אף בשסביבות המחוז ישראל מפני שהם פוסקין כרב שבשר שנתעלם מן העין אסור ומביאין ראיה על שהקשו ממנה בכאן ואלמלא שהלכה היא היאך היה מקשה ממנה ואין זו ראיה שכמה פעמים הורגלו בתלמוד להקשות ממה שאין הלכה כן כמו שאמרו בשני של כתובות וניזיל בתר רובא אע"פ שהלכה אין הולכין בממון אחר הרוב וכן בהרבה מקומות ועוד שמא לא הקשוה אלא לאביי שהיה מקובל מרבה והיה אומר עליו כל מילי דמר עביד כרב ומ"מ אין הלכה כרב ומעשה של גדי שחוט ופרגיות יוכיחו אלא שהם מפרשים בהם ששחיטת סימנין סימן וכבר כתבנוה במסכת חולין:

מצא גדי שחוט או עוף שחוט בדרך אם ברוב ישראל אסור משום מציאה ומותר משום שחיטה ואם ברוב גוים אסור משום שחיטה ומותר משום מציאה בהנאה רוב גוים ורוב טבחים ישראלים מותר בין משום מציאה בין משום שחיטה ואם משום נתעלם מן העין ולדעת האוסר פרשו בו ששחיטת הסימנין סימן ולמדת מכאן שסימן השחיטה אינו סימן למקום שרובו גוים שמא תאמר מה ענין רוב טבחי ישראל אצל עופות סתם מוכרי עופות לטבחים מוכרים אותם:

מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין התבאר במסכת חולין שאם מצאן בבית מותרים ובאשפה שבשוק אסורין ומטמאין משום נבלה ובשוק שלא באשפה הדבר תלוי ברוב ישראל או רוב גוים על הדרך שכתבנו בגדי שחוט ומגדולי המחברים אסרוה וכן באשפה שבבית יש אוסרין ויש מתירין כמו שכתבבו שם:

המשנה השניה והכונה בה להשלים עניני החלק הראשון ולבאר אלו הן מציאות שהוא חייב להכריז ואמר על זה ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא מעות בכיס או כיס כמות שהוא צבורי פירות וצבורי מעות שלשה מטבעות זו על גב זו כרכות ברשות היחיד וככרות של בעל הבית גיזי צמר הנלקחות מבית האומן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז אמר הר"ם כלי כמות שהוא וכיס מעות כמות שהוא הוא שמצא אותם לבדם מבלי שום דבר בהם לפי שיוכלו הבעלים לתת בהם סימן ושלשה מטבעות זה על גב זה או יותר מהם מורה שהונחו שם ביד ואפשר לבעליו שיתן בהם סימן ויאמר שהיו מונחים זה על זה:

אמר המאירי אלו שחייב להכריז מצא פירות בכלי פי' ותבע אחד את הפירות ואת הכלי ונתן סימן בכלי או כלי כמות שהוא בלא פירות שכל שיש בו סימן אינו מתיאש וכן מעות בכיס או כיס כמות שהוא ציבורי מעות וציבורי פירות שמאחר שהם דרך ציבור ודאי דרך הנחה היו שם ונשכחו ויש בהם סימן מקום ומ"מ דוקא במקום שאין עשוי להתגלגל כגון שדה זרועה וכיוצא בה או שיש לו בה סימן מנין:

שלש מטבעות זה על גב זה ואע"פ שאין כאן ציבור מ"מ הואיל והן זה על גב זה ופירשו בגמ' שעשויין כמגדלים רחב מלמטה ובינוני עליו וקצר על הבינוני הרי זה דרך הנחה ואעפ"י שאין סימן למטבע שמא הוציאם זה וידעו שנפלו לאותו שלקחם הימנו מ"מ יש כאן סימן מקום אחר שדרך הנחה הוא ובמקום שאין עשוי להתגלגל אלא שאף הסדור סימן ושמא תאמר אם דרך הנחה הוא לא יגע בהן אין זה כלום שהונחו ונשכחו ולא נאמר אף בספק הניח שלא יגע בהם אלא במקום שהונח בו בכונה על מנת להשאר שם שהיה המקום משתמר לדעתו:

כריכות ברשות היחיד אע"פ שאין סימן בגופן וכבר ביארנו דוקא בדרך הנחה ובצד שאין הגלגול מצוי שם ומכריזין מטעם סימן מקום שאלו היה בהם סימן אף ברשות הרבים כן כמו שביארנו:

ככרות של בעל הבית שהרי יש בהם סימן וגיזי צמר הלקוחים מבית האמן שמאחר שנכנסו לבית האמן לצבוע קושרם ובקשר הנזכר לו כדי שלא להתחלף וקשרן סימן להם:

כדי יין וכדי שמן שאע"פ שאין בהם סימן מדה שמדה אחת לכלן פירשוה בגמ' במדת הרשום והוא שריקת הטיט העשויה קודם פתוח האוצרות או רשום שהיו עושין כל אחד בשלו על הדרך שביארנו למעלה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ויש חולקין בשלשה מטבעות לפסוק בהם כר' יוחנן שאמר בגמרא שאע"פ שאין עשויין כמגדלים והם מטבע אחד שוה הואיל והם שלשה זה על גב זה יש להם סימן מנין ומ"מ בשנים אינו סימן שהוא מכריז מטבעות בלשון רבים והרי מיעוטן שנים ודברים שנכנסו בגמ' תחת משנה זו אלו הן: