מאירי על בבא מציעא ל״א

היו רועים בין הכרמים אין זו אבדה ומ"מ אם היה הכרם מבעלי דת ואמונה מחזירין אותה מצד אבדת הכרם היתה מעובדי האלילים שאין אנו מצווים בהחזרתה אם הוא במקום שהניזק יכול להרוג המזיק הנמצא ברשותו מחזיר מצד אבדת גופה שמא יבא בעל הכרם ויהרוג את הבהמה ואם הוא במקום שאין רשאי להרוג אלא בהתראה אינו זקוק להחזיר שאם תמצא לומר שמא התרה הרי בעל הבהמה מפסיד על עצמו ואבדה מדעת היא:

היתה ברשות הרבים ואינה רועה ולא רצה יתבאר למטה שאם חוץ לתחום נוטל ומכריז בתוך התחום אין זקוק לה:

מצא טלית או קרדום באיסטרטיא וכיוצא בה נוטל ומכריז בצד הגדר אין זה אבדה לא סוף דבר במה שנמצא בדרך מצד נפילה ותעייה שאדם חייב להציל ולהחזיר אלא אף כל צד שרואה נכסי חברו באין לידי הפסד והוא יכול להצילן חייב ראה מים שוטפין ובאים הרי זה גודר בפניהם שלא יכנסו לקרקע של חברו הן שהיו שם עמרים הן שלא היו שם שאף לפחיתת הקרקע יש לו לחוש ולהציל לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע וכל כיוצא בזה בדין:

המשנה השלש עשרה והוא מענין החלק החמישי החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו חמשה פעמים חייב שנא' השב תשיבם היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל אם יש שם בית דין מתנה עמו בפני בית דין ואם אין בפני מי מתנה שלו קודם אמר הר"ם כפועל בטל ר"ל כפועל שבטל ממלאכתו שבטל ממנה והשב מקור וידוע אצל כל בעלי הלשון כי המקור נופל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני שמור ותאמר שמרתי פלוני ופלוני שמור ולפיכך מורה השב שחייב להחזיר פעמים רבות וכמו כן הקם תקים שלח תשלח ועזוב תעזוב וזולתם מן המקורות:

אמר המאירי החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים והוא הדין לכמה חייב להחזיר שנא' השב תשיבם ופי' בגמרא השב אפילו מאה פעמים במשמע:

היה בטל מסלע ר"ל שראה אבדת חברו שוה כמה סלעים ולא חס על בטול מלאכתו והחזירה ונמצא בטולו עולה לסלע אינו נותן לו סלע אלא שכרו כפועל ופירשו בגמרא כפועל בטל ר"ל שאם היתה מלאכה שלו כבדה ובעלת עמל גדול שמין כמה אדם רוצה להפחית משכרו במלאכה כזו למלאכה קלה כהליכה עם האבדה ממקום שהיא לבית בעליה ומנכה משכר בטולו כשיעור זה ואם הוא טוען שאינו רוצה בכך שכל המלאכות קלות בעיניו ורוצה בזו ששכרה גדול ואע"פ שטרחה מרובה אינו נאמן בטלה דעתו אצל כל אדם ואע"פ שבזה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש והציל בעל היין את דבשו של חברו ושפך את יינו אין לו אלא שכרו ולא דמי יינו טעם הדבר מפני שלא נתחייב בכך ולא עוד אלא שהיה לו להתנות ויש מפרשים כפועל בטל של אותה מלאכה כגון שיש זמנים בשנה שבעלי מלאכה זו טרודים ויש להם בתפירת בגד זה סלע ויש זמן בשנה שאין טרדא לאומנות זו ואין לו בתפירת בגד זה אלא שקל ואמר שאף אם הוא עכשו בזמן הטירדא אינו נותן לו אלא כזמן הפנוי הואיל ומ"מ לא התעמל כל כך:

ואם יש שם בית דין כלומר שמגלה דעתו קודם שילך אחריה שאינו רוצה להתבטל ממלאכתו אא"כ מעלין לו שכר הראוי להעלות ממלאכתו ואין שם בעל האבדה שיתנה עמו ויש שם שלשה שהם בית דין בכל מקום ורשאין לגמור את הדין עד שאין בעל האבדה יכול אחר כן לסרב בדבריהם הרי זה מתנה בפניהם ודבריהם קיימין הא שנים אין דבריהם קיימין ובעל אבדה יכול לסרב הא אם התנה עם בעל האבדה דבריו קיימין ואם אין שם בית דין ולא בעל האבדה או שבעל האבדה לשם ואין שם עדים שיהו מעידין לו ואינו מאמינו שלו קודם ואין מטריחין אותו לבטל ממלאכתו על הספק:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו על מלת השב שפירושה אפילו מאה פעמים אם כן למה נאמר תשיבם ללמד על המוצא אבדה שאע"פ שלא החזירה בביתו של זה הואיל והחזירה לרשות הבעלים ובמקום המשתמר יצא ידי חובו הן ביתו הן גינתו הן חורבתו כל שהוא מקום המשתמר וכל שהחזירה למקום המשתמר שלו אע"פ שלא הודיע לבעלים נפטר ואם נגנבה או נאבדה אח"כ אינו חייב בה שאין החזרת אבדה צריכה דעת בעלים כגנב וגזלן או אחד מארבעה שומרין שאם השיבו ולא הודיעו ומתה או נגנבה שהן חייבים באחריותה החזירה למקום שהבעלים נכנסין ויוצאין שם תמיד אם בשחרית שדרכן של בעלים להיות בבתיהם ולצאת לשם ורואין אינו צריך להטפל בה עוד הא בצהרים לא הועיל ודבר זה רבותי פירשוה אף בבעלי חיים וגדולי המחברים חולקין בה וכבר כתבנוה בפרק הכונס:

כשם שבארנו במלת השב שמשמעה אפילו מאה פעמים כך מה שנאמר בשלוח הקן שלח תשלח פירשו בו שלח אפילו מאה פעמים ואם שלחה והחזירה אפילו מאה פעמים חייב בה ואם כן למה נאמר תשלח ללמד שאפי' היה צריך בה לדבר מצוה כגון לטהר בה את המצורע אין שלוחה נדחה בשום פנים וכבר בארנוה במקומו:

אף מה שנאמר הוכח תוכיח הוכח אפילו מאה פעמים ר"ל שאם הוכיח ולא קבל אפילו מאה פעמים חייב לחזור ולהוכיחו אם כן למה נאמר תוכיח ללמד שאפילו תלמיד שראה ברבו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו:

במסכת שבת התבאר שכל שיש בידו להוכיח ולא הוכיח הרי הוא נתפס על עונותיו של אותו החוטא אם בידו למחות על אנשי ביתו ולא מיחה נתפש על אנשי ביתו באנשי עירו ולא מיחה נתפש על אנשי עירו בכל העולם כולו ולא מיחה נתפש על כל העולם כלו והרי הוא חייב להוכיח ולא יתירא אע"פ שיארעהו איזו סבה או היזק על זה מוטב שיאמרו שהוא שנוי להם על שהוא מוכיחם משיאמרו שהוא אהוב להם על שסובל להם מעשיהם הרעים דרך הערה אמרו במסכת כתבות ק"ה ב' האי צורבא מרבנן דרחמי עליה בני מאתיה משום דלא מוכח להו במילי דשמיא ומ"מ ראוי לו להוכיח בינו לבין עצמו על צד שלא יתבייש זה בדבריו וראוי לנוכח שלא ישנא את מוכיחיו אלא שיהא מוסיף אהבה עמו בכך דרך הערה אמרו במסכת ערכין ט"ז ב' אמר ר' יוחנן מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה לקה עקיבא בן יוסף על ידי [שהייתי] קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוסיף בי אהבה:

ראה תלמיד זה שאין דבריו מקבלין בעירו אף לאחד מהם יניח להם ויקיים בהם משל הנאמר ליזלו בתר שבקייהו בפי' אמרו במסכת יבמות ס"ה ב' כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כך מצוה עליו שלא לומר דבר שאינו נשמע שנא' אל תוכח לץ פן ישנאך היה מוכיח והיו הנוכחים מעיזים להכותו הרי זה מניחם ויעשו מה שלבם חפץ ולא סוף דבר הכאה אלא עד קללה ר"ל מכיון שמקילין אותו ומקללין על תוכחותיו הרי זה מניחם ויש אומרים אף בנזיפה ואמרו שם ושלשתן מקרא אחד דרשו ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות ויטל שאול את החנית עליו להכותו מאן דאמר עד הכאה דכתוב להכותו מאן דאמר עד קללה דכתוב לבשתך ולבשת ערות אמך ומאן דאמר עד נזיפה דכתוב ויחר אף שאול ואע"פ שנאמרה שם הכאה וקללה מתוך חבתו של יונתן לדוד מסר עצמו ביתר מדאי ואין זו מדת כל אדם וכן הדברים נראין:

אף לענין פריקה נאמר עזוב תעזוב עזב אפילו מאה פעמים ר"ל שאם פרק עמו וחזר וטען וחזרה הבהמה ונפלה תחת משאה חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת אפילו מאה פעמים תעזוב למה נאמר ללמד שאפילו אין הבעלים עמו חייב לפרוק וכן הדין בטעינה אלא שהפריקה בחנם והטעינה בשכר כמו שיתבאר:

מות יומת המכה הנאמר ברוצח אין לי אלא במיתה הכתובה בו והוא סיף מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל שיכול להמיתו ת"ל יומת מ"מ וכן בעיר הנדחת שנא' שם הכה תכה ללמד שאם אי אתה יכול להמיתן במיתה הכתובה בהם תהא ממיתם בכל שאתה יכול:

השב תשיב לו את העבוט אין לי אלא משכנו ברשות בית דין שקבל עליו בבית דין ושלחו שם למשכנו שהרי מקרא זה ר"ל והאיש אשר אתה נושה בו התבאר במקומו שענינו בשליח בית דין וכן הדין שמכיון שבית דין משכנוהו אין כאן חשש שמעכבה הוא אצלו אלמלא מקרא כתוב או שדעת בית דין כך הוא ר"ל שיהא מחזירה בכל יום אבל משכנו שלא ברשות מנין ת"ל תשיב מ"מ בין בכסות יום בין בכסות לילה:

פתוח תפתח את ידך אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מנין ת"ל תפתח מ"מ:

נתון תתן לי אין לי אלא מתנה מרבה כגון שהיה עשיר אבל מי שאינו עשיר ואין בידו ליתן אלא מתנה מועטת מנין ת"ל תתן מ"מ פרשו במקום אחר שאף המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות ממנה צדקה לאחר:

עני שלא רצה לקבל מתנות מערימין עליו ונותנין לו דרך הלואה ומ"מ דוקא שאין לו ואינו רוצה ליטול אבל יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו:

הענק תעניק לו האמור בעבד עברי אין לי אלא נתברך הבית בגללו לא נתברך בגללו מנין ת"ל תעניק מ"מ אם כן למה נאמר אשר ברכך לפי הברכה תן לו כמו שיתבאר במקומו:

שתפין שיש להם עסק בשתוף או פירות או כל דבר שצריך שומא בחלוקתו ובא האחד לחלוק שלא מדעת חברו חולק בפני שלשה ואפילו הדיוטות ומ"מ צריך שיהו בקיאים בשומא ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום ומ"מ יתבאר במסכתא זו שאם הוא דבר שאין צריך שומא כגון מעות הרי הם כחלוקים וחולק שלא בבית דין ומניח חלק חברו בבית דין ובלבד שיהו כלם מטבע אחד וכלם חדשים או ישנים הא אם היו מקצתן מטבע אחד ומקצתן מטבע אחר או מקצתם חדשים ומקצתם ישנים ואין צריך לומר מקצתן יפות ומקצתן רעות הרי הן כפירות ודברים הצריכים שומא: