מאירי על בבא מציעא מ״ד

הזהב קונה את הכסף וכבר בארנו בתחילת המסכתא של זה הפרק שיסוד ענינו אמנם הוא בא על שני ענינים האחד בעניני הקנאות שמטלטלין על הכלל הידוע שמשיכת דבר הנקנה מחייבת את הקונה במעות ולא המעות קונות את הדבר הקנוי אם החליף איזה דבר בדבר אחר ולא לקח מעות איזה מהם נקרא מטבע אצל חברתה שתהא קנויה במשיכת חברתה והשני בדיני הונאה שבמקח וממכר וענין האונאה אמנם יחלק לארבעה חלקים ועל זה הצד יחלקו רב עניני הפרק לחמישה חלקים הראשון בעניני בעניני הסחורות איזו נקראת מטבע אצל חברתה השני בשיעור האונאה אם בשיעור הכמות רוצה לומר עד כמה נקרא אונאה ואם בשיעור הזמן רוצה לומר עד מתי הוא חוזר השלישי מי הוא שיש לו דין אונאה ואם יצא שום אדם מכלל זה הרביעי בדברים שאין בהם אונאה החמישי בדין אונאה הנעשית בידים כגון עירוב פירות בפירות וכיוצא בזה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים מענין מעשרות הקדושות ושאר דברים על ידי גלגול דברים שהזכרנו כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם.

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הזהב קונה את הכסף הכסף אינו קונה את הזהב הנחשת קונה את הכסף הכסף אינו קונה את הזהב מעות הרעות קונות את היפות היפות אינן קונות את הרעות אסימון קונה את המטבע מטבע אינו קונה את האסימון מטלטלין קונין את המטבע מטבע אינו קונה את המטלטלין וכל המטלטלין קונין זה את זה כיצד משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ר' שמעון אומר כל מי שהכסף בידו ידו על העליונה אמר הר"ם העיקר בכל זה מה שקדם לך פירושו בפרק ראשון מקדושין כי קנית המטלטלין תהיה במשיכת הסחורה לא בנתינת הדמים והזהב והנחשת והמעות שאינן עוברין באותו מקום ובאותו הזמן והם נקראים מעות הרעות וכמו כן חתכות כסף שאינן מצויירות והם הנקראים אסימון כלם הם סחורות כנגד המעות המצויירות שהם מטבע שלוקחין ומוכרין בהם ודע כי דינרי זהב הדינרים המצויירים העוברים לסחורה באותו זמן ובאותו מקום גם הם דמים ואין הפרש ביניהם ובין המעות אלא הכל הם דמים לא פירות כיצד וכו' עיקר הדין והראוי שהמעות קונות אבל אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר מוכר ללקוח נשרפו חטיך בעליה באונס שאין המוכר חייב לשלם ללקוח ולפיכך תעמוד הסחורה ברשות המוכר ובאחריותו עד שימשך אותה הלוקח ור' שמעון אומר כי כשקיבל המוכר דמים ולא משך הלוקח סחורתו אלא שהם בבית הלוקח ואותו בית מושכר למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ולומר למוכר תן לי דמים שנתתי לך כי חזרתי בי מן המקח אלא המוכר שהדמים תחת ידו אם ירצה יקיים המכר לפי שהבית שלו מעיקרו ודברי תורה מעות קונות ונסתלק מה שנאמר גזרה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה לפי שהסחורה היא בביתו ואם רצה לא יקיים המכר ויחזיר לו הדמים לפי שהסחורה בבית המושכר לו וכמו כן אם מכר זה השוכר למשכיר סחורה והיא בזה הבית שעקרו ללוקח אם רצה גם הוא יתקיים בידו המכר לפי שהסחורה בביתו ואם רצה חוזר בו לפי שהסחורה בשכירות המוכר וזהו טעם ר' שמעון כל שהכסף בידו ידו על העליונה ואין הלכה כר' שמעון אבל הדין שכל זמן שיכול המוכר לחזור בו יכול הלקוח גם הוא לחזור וכל עוד שלא ימשך הסחורה יכול כל אחד מהם לחזור בחברו הן שיחזיר המוכר הדמים ויקבל עליו מי שפרע או יתבע הלוקח הדמים ויקח אותם אחר שיקבל עליו מי שפרע והוא ענין מה שאמרו כדרך שתקנו משיכה במוכרים כך תקנו משיכה בלקוחות וכשהבית מעיקרו ללוקח והוא בשכירות המוכר אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא שתתקיים המכירה בהיות הסחורה באותו הבית כמו שבארנו ואמרו מי שפרע הוא צעקה על אותו האיש אשר חזר בדבורו והוא דין מדיני אותו אותו שלא קיים מה שפסק עמו כי יש לו לצעוק עליו הצעקה במעמד האיש ההוא שהוא טעון ובאיזה מקום שירצה וזה לשון אותה צעקה מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו.

אמר המאירי הזהב קונה את הכסף וכו' והוא שכבר ידעת שהלוקח סחורה או חפץ בדמים ואין שם לא נתינת מעות ולא משיכת חפץ אין זה אלא דברים בעלמא ומותר לחזור אלא שבקצת דברים יש בו משום חסרון אמנה כמו שיתבאר ואם פרע איש הדמים את דמיו ולא משך את החפץ או את הסחורה כל אחד מהם רשאי לחזור כמו שיתבאר במשנה זו שאין המעות קונות ואם חזר אחד מהם מחזיר הלה את המעות אלא שבזו החוזר מקבל עליו מי שפרע כמו שיתבאר ואם משך בעל הדמים את החפץ אע"פ שלא פרע מעותיו קנה ואין אחד מהם יכול לחזור והרי המעות חוב אצלן ואם לא היתה הקנאה במעות אלא חפץ בחפץ אף זו משמשך אחד את החפץ קנה האחר את שכנגדו ואם הקניה דמים בדמים ממין מתכת אחד כגון כסף טבוע בכסף טבוע הרי שתיהן מעות ולא קנה האחד עד שימשכו שניהם את מעותיהם אבל כשאינו לוקח במעות ולא מחליף חפץ בחפץ אלא אלא שמחליף דבר בדבר במטבעות חלוקות במינים חלוקים של מתכת אלא שכלם טבועים יש דברים שהאחד מהם קרוי מטבע אצל חברו ליתן למשיכתו דין משיכת מעות והדבר האחר הוא פרי אצלו והוא נקרא דבר הקנוי ומשיכתו קונה את הדבר האחר והוא שאמרו בתוספתא כל הנקנה קונה ועל דבר זה באה משנה זו לבאר שהזהב קונה את הכסף וכבר למדת ממה שהקדמנו שענין זה אמור במטבע של זהב וכן של כסף לא בחתכות ואמר שהמטבע של זהב נעשה פרי וסחורה אצל הכסף והכסף הוא מטבע אצלו ומתוך כך אם היו ביד פלני דינרי זהב ומחליפם בדינרי כסף אם משך בעל הכסף את הזהב נגמר הקנין ונקנה הכסף לבעל הזהב בכל מקום שהוא ואין אחד מהם יכול לחזור אבל משיכת הכסף אינה קונה את הזהב אלא רשאי לחזור ומקבל עליו מי שפרע והטעם שאע"פ שהזהב חשוב יותר מ"מ אין מקבעות שבו יוצאות כל כך בכל מסחר כמטבעות של כסף.

הנחשת קונה את הכסף גם זו ביאורה במטבע ולא בחתכות ופירושו שהפרוטות של נחשת שאם בא להחליפם במטבע של כסף נעשו הפרוטות סחורה אצל הכסף והכסף מטבע אצלם ולא מצד חשיבות הכסף לבד אלא מצד שמטבע הכסף שווה להיותו יוצא ברוב מקומות אבל פרוטות של נחשת אע"פ שבמקום שיוצאות יוצאות הרבה ובחריפות גדול מ"מ אינם יוצאות ברוב מקומות.

מעות הרעות קונות את היפות וכו' מעות הרעות הוא שפסלתן מלכות או מדינה או שנפסלו מאליהם מצד שנמחקה צורתן לרוב ישנן או לסבה אחרת או שלא נתרעעו מחמת עצמן אלא שאין יוצאין במדינה זו ובעלים צריכים לשנותן למטבע אחר היוצא במדינה זו כל אלו נעשין סחורה אצל היפות והיפות נעשין מטבע אצלן.

אסימון קונה את המטבע וכו' אסימון הוא חתיכת כסף שאין בו צורת מטבע אלא צורה אחרת או שאין בו צורה כלל ומתוך שאין שם צורה או שאין צורתו כשאר צורות שבמטבע הוא כחתכת כסף שאין בו צורה והוא נקרא סחורה אצל כסף הטבוע בצורה היוצאת או שאר מטבעות היוצאין והמטבע איזה מטבע שיהיה נקרא מטבע אצלו ואינו קונה את האסימון ויש מפרשים באסימון דפוס העשוי לעשות המטבע עליו וצורתו שוקעת כדי להיותה בולטת במטבע.

מטלטלין כגון פרה וטלית ופירות וכל מיני סחורות כגון חתכות כסף וזהב ושאר מרגליות ושאר הדברים כלן משיכתן קונה את המטבע והמטבע אינה קונה אותם כל המטלטלין קונין זה את זה ר"ל כל המטלטלין האחרים שאין לומר באחד מהם שיהא מטבע אצל חבירו כגון מחליף פרה בטלית או טלית בטבעת או חתיכת כסף בחתכת זהב או חתכת נחשת בחתכת כסף או ברזל או כל דבר באיזה דבר שלא יהא באחד מהם צורת מטבע כלם אם בא להחליפם זו בזו נקנית האחת במשיכת חברתה ולא סוף דבר בתורת חליפין אלא אפילו בתורת דמים כגון שמכרן זה בזה ולא סוף דבר בשלא היה שם שומת דמים כגון שהחליפו אחד בחברו בלא שום עילוי אלא אף אם היתה שם שומת דמים והוצרך האחד לעלות בחליפיו כגון שהיתה טליתו של זה שוה חמש סלעים ופרתו של זה ששה שנמצא הטלית צריך להחזיר סלע בדמים מכיוון שמשך האחד נתחייב האחר במה שהתנה ולא נאמר שתהא סחורה אחת מטבע אצל חברתה אלא בדברים שיש עליהם צורת מטבע על הדרכים שבארנו ויש חולקין לומר שבתורת דמים כגון אני מוכר לך זה בזה צריכים הם למשיכת שניהם ולא יראה כן כמו שיתבאר למטה.

כיצד משך הימנו פירות וכו' בא לבאר איזה דין יוצא לנו במה שנקרא זה מטבע אצל חברו והביא מה שכבר בארנו בתחילת המשנה והוא שאם משך ממנו פירות או הדבר שהנחנו עליו שם פרי או סחורה אצל חברו ולא נתן הלה מעות או הדבר שהנחנו עליו שם מטבע אין אחד מהם יכול לחזור אבל אם נתן זה מעות או הדבר שהנחנו עליו שם מטבע ולא משך ממנו הפירות או הדבר שהנחנו עליו שם פרי או סחורה אצל חברו כל אחד מהם יכול לחזור אלא שהחוזר ולא נסכם חברו בחזרתו מקבל עליו קללת מי שפרע והוא שחברו קובל עליו בבית דין ובית דין מביאין אותו ומודיעין לו שאין זה מעשה הראוי ואם לא רצה בכך מקללין אותו ואומרים מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה ומאנשי סדום ומן המצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו ואח"כ חוזרים הדמים והולכים להם.

ור' שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה בא לחלוק על דעת חכמים ולומר שכל שקבל המוכר את המעות ולא משך הלוקח את החפץ אין הלוקח יכול לחזור אלא המוכר ומ"מ הלכה כחכמים שאף הלוקח חוזר ומ"מ כל שלא חזרו בהם והעמידו את ממכרם קנאו לוקח משעה ראשונה ואם הקדישו או נתנו או מכרו בין נתינת מעות למשיכה לכשימשוך מיהא קנה הקדש או לוקח או מקבל מתנה שהרי משעה ראשונה קנאו ושלו הוא מקדיש או מוכר או נותן וכן כתבוה גדולי המפרשים במסכת עירובין בסוף פרק חלון.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שצריך להוסיף בענינים אלו ביאור ודברים שבאו בגמרא להשלמת ביאור דברים אילו עם שאר דינין ודברים שנתגלגלו בה אלו הן.

הזהב אצל הכסף כבר ביארנו שהוא נקרא סחורה אבל הזהב אצל עצמו ר"ל זהב בזהב ששניהם בצורת מטבע יראה שדינו כדמים בדמים והרי הוא מטבע ולא נקנה אחד במשיכת חברו ואפילו היה האחד יוצא בחריפות יותר מן השני כגון שהיה אחד גס ואחד דק וכן יראה מסוגיית השמועה בענין תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אין מחללין ואע"פ שהלואת דינר בדינר אסורה בו כפירות לא אמרוה אלא מחומרת רבית הואיל ולענין מקח וממכר עשאוהו כפרי הזהב אצל פרוטות של נחשת יראה שהנחשת נקרא מטבע מתוך שהוא חריף ביותר שאף אצל הכסף היה בהם פקפוק לומר כן עד שהוצרך ללמד שהכסף מטבע אצלם הזהב אצל מעות הרעות אם מעות הרעות אלו נפסלו לגמרי יראה שהזהב נקרא' מטבע ר"ל זהב הטבוע ואם לא נפסלו לגמרי יראה שהזהב סחורה אצלם שאע"פ שאין יוצאין כל כך בריוח יוצאים הם יותר מן הזהב הזהב אצל אסימון הואיל והאסימון אינו אלא כחתכה של כסף יראה שהזהב כמטבע אצלו הנחשת אצל עצמו אין ספק שהוא מטבע וכן אצל כלם חוץ מן הכסף או מעות הרעות שלא נפסלו מכל וכל הכסף אצל עצמו אין ספק שהוא מטבע ודמים בדמים אע"פ שקצת מטבעותיו יוצאות בחריפות יותר מקצתם מעות הרעות אצל עצמן ואצל אסימון אם לא נפסלו מכל וכל אלא שיוצאין על ידי הדחק הרי הן מטבע וכמעות במעות ואם נפסלו לגמרי הרי הם כמטלטלין שקונין זה את זה אסימון הן אצל עצמו הן אצל כל שאר דברים הרי הוא סחורה ואם במעות שלא נפסלו מכל וכל או בדינרי זהב וכסף או פרוטות של נחשת הרי כלן מטבע אצלו ואם במעות שנפסלו לגמרי או בחתכות זהב וכסף ונחשת הרי הן כמטלטלין שקונין זה את זה שהרי בחלול מעשר שני אמרו שאין מחללין עליו מפני שאינו מטבע ויש חולקין בקצת דברים אלו אלא שסוגיית השמועות מוכחת כדברים אלו:

ממה שכתבנו למדת שהזהב אצל המטלטלין ושאר פירות מטבע הוא והוא שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית:

גאוני הראשונים שבספרד כתבו שהזהב אפילו הטבוע פרי הוא אצל כל דבר ונקנה בהחלפת כל דבר כשאר מטלטלין ואף דינר זהב קונה טלית ואין הדברים נראין:

מאחר שביארנו שהזהב הטבוע פרי הוא אצל הכסף אע"פ שלדעתנו הוא מטבע אצל שאר דברים לענין רבית הרי הוא כפרי ואסור ללות דינר בדינר כאיסור סאה בסאה הא כל שהוא מטבע אצל הכל כגון כסף מותר ללות דמים בדמים ודינר בדינר וסלע בסלע וכן בכל המטבעות וכן יראה שמותר ללות פרוטות בפרוטות הואיל ובמקום שיוצאות יוצאות הרבה על נקל לענין הלואה מטבע הם זהו דעת רוב הפוסקים ואיני כדאי לחלוק ומ"מ דעתי נוטה שמאחר שלענין עצמו מיהא נקרא מטבע מותר ללות דינר בדינר במקום שיוצאין שם:

יש שואלים אחר שאסרת הלואת דינר זהב בדינר זהב מצד שהוא פרי אצל הכסף אע"פ שהוא מטבע אצל שאר דברים נמצא שלדעת מי שהיה אומר שהכסף פרי אצל הזהב והוא דעת ילדותו של רבי היית אוסר הלואת דינר כסף בדינר כסף ואיסור זה מעולם לא היה ולא נברא ובפירוש אמרו למטה דינר של כסף בדינר של כסף מי איכא למאן דאמר דלאו טיבעא הוא עד שמפני קושיא זו פסקו כדעת הראשונים לומר שהזהב פרי הוא אצל כל דבר ואלו היה מטבע אצל שום דבר היה מותר בו ללות דינר בדינר כמו שאמרת בכסף ומ"מ אין אנו צריכין לכך שהכסף הכתוב עשאו מטבע שהרי צוה לפדות בו הקדשות ומעשר שני והוא הוא שהוזכר לענין הלואה ובאיסור רבית וכדכתוב אם כסף תלוה ואומר נשך כסף וכו' ולא היה בו צד להפקיע שם הלואה ממנו:

גדולי הפוסקים כתבו שלא אמרו שהזהב הטבוע מטבע אצל פירות ומטלטלין אלא בדינרין היוצאין באותה מדינה אבל אם לא היו יוצאין בכאן כלל אם מצד שנפסלו מחמת מלכות או מחמת מדינה אם מחמת פסול עצמן אם שאין מטבע זה יוצא בכאן כלל והוא צריך להביאם אצל שלחני ולהחליפם הרי הם כפירות וכן הדין במעות הרעות של כסף הרי הם פרי אצל כל דבר ומ"מ יש מי שאומר דוקא שאין השלחנים קונים אותם אלא כשיעור הכסף שבה ואין צורתם מועלת כלל אבל מטבע היוצא במדינות שאין רחוקות כל כך או שהסוחרים מצויים לילך שם הואיל וכל כיוצא בזה קונין אותם יותר מחשבון כסף שבהן בודאי הרי הם מטבע אצל הפירות אלא שהם פרי אצל מטבע היוצא ולענין הלואת דמים בדמים והדברים נראין אע"פ שמלשון גדולי הפוסקים והמחברים לא נראה כן:

ממה שזכרנו למדת שאסור ללות סאה בסאה וכן הדין בכל שהוא נקרא פרי או סחורה ואינו נקרא מטבע ועל הדרך שאסרנו הלואת דינר זהב בדינר זהב ומ"מ אם היה ללוה זה דינר זהב בביתו ואינו פנוי עכשו לילך לביתו או שהיו ביד בנו או שנסגר ביתו ולא יכול ליכנס וכן כל כיוצא בזה הרי זה מותר הרי זה כמי שהקנה לו זה שבביתו בזה וקנאו מלוה מעכשו וברשותו הוקר וכן הדין בהלואת סאה בסאה שהלואה כזו אינה אלא מאיסור סופרים ובזו לא גזרו ואפילו לא פרעו מאותה שבביתו אלא מאותה שבשוק שהרי בידו לעשות כן הואיל ואין זה קנין גמור ומ"מ סאה בסאה ועוד אף ביש לו אסור שהרי איסור תורה הוא ואם תשיבנו מה שאמרו למטה הרי שהיו חמריו ופועליו תובעין אותו ואמר לשלחני תן לי בדינר מעות ואפרנסם ואני אתן לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בבית יש לו מותר שנעשה כאומר הלוני עד שיבא בני וכו' ההיא בדרך מקח וממכר הוא ואין בו אלא איסור סופרים ויש לו מותר אבל דרך הלואה שיש שם איסור תורה אף ביש לו אסור וענין איסור סאה בסאה יתבאר בפרק איזהו נשך בע"ה:

אין האשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי וכל שנתן לה אחד משמנה באיסר מקודשת ובפחות מאחד משמנה אפילו הוזלו פרוטות אינה מקודשת שאין העקר אלא אחר המטבע הגדול וכן איסר זה עשרים וארבעה מהם בדינר של כסף ואם נתחייב לחברו כ"ד איסרין במקחו ואין לו איסרין נותן לו דינר כסף ואפילו הוקרו האיסרין שהכל הולך אחר המטבע הגדול וכן דינר זה עשרים וחמשה מהם בדינר של זהב ואם פדה את בנו ואין לו חמש סלעים כסף נותן לו דינר זהב ומחזיר לו חומשו ואפילו הוקרו סלעי הכסף שהכל הולך אחר המטבע הגדיל ואע"פ שאמרו על הזהב שהוא פרי אצל הכסף שמ"מ המטבע הגדול הוא העומד במקומו וסוף הכונה אינו אלא בו ויש חולקים בדברים אלו כלם לענין פסק אע"פ שמפרשים את השמועה בכך:

מי שיש בידו פירות מעשר שני וחללם על מעות ורוצה לחללם על כסף אחר עושה ואין אומרים כסף ראשון ולא כסף שני הן שהיה בידו מטבע קטן ורוצה להחליפו בגדול להקל משאו הן שהיה בידו גדול ורוצה להחליפו בקטן הימנו לעשות ממנו הוצאותיו הן זהב על הכסף הן כסף על זהב ואע"פ שהזהב נקרא פרי אצל הכסף ואין מחללין מטבע על הפרי מ"מ בענין זה הקלו שסוף הכונה לא היתה אלא להקל המשא ויש מפרשים ממה שאמרו התקינו שיהו כל המטבעות יוצאות בירושלם מפני כך וכל שהמטבעות כלם יוצאים שם ודאי ראוי לומר שיהא החשוב נקרא טיבעא ואין צריך לומר שמחללין דינרי זהב על כסף או פירות עצמן בזהב ומ"מ אין מחללין מטבע על פירות אחרות במה דברים אמורים בדברים שאין ראויים לאכילה והוא צריך לחללם פעם אחרת בירושלם כגון בגדים ושאר מיני סחורות אבל בדברים הראויים לאכילה ושדעתו לאכלם בירושלם מחללין כמו שאמרו בפרק הגוזל דזבין מיניהו בהמה ומסיק לה וכן מחללין פירות על פירות אחרות אם נהנה באלו השניות יותר מן הראשונות אלא שיש בזו קצת תנאים אלא שלכתחלה לא יחלל על שאינו מינו ולא מן היפה על הרעה ואם עשה עשוי:

גדולי המחברים חולקים בהרבה דברים מאלו שכתבנו והוא שהם פסקו שאין מחללין לכתחלה מעות על מעות אחרות הן כסף בכסף או נחשת בנחשת הן כסף בנחשת או נחשת בכסף כמו שיתבאר בפרק זה אלא שאם עשה עשוי וכבר כתבנו למעלה שלדעתנו לא נאמרו דברים אלו אלא במי שאין עושה כן לצורך הוצאת ירושלם ולא להקל משאו להביאו לירושלם כמו שיתבאר למטה וכן פסקו שאין מחללין לכתחלה מעות על פירות חוץ לירושלם ואם עשה כן יאכלם בירושלם ולא יחללם על בהמה חיה ועוף חיים ואם עשה כן לא קנה מעשר שמא יגדל מהם עדרים כמו שיתבאר במסכת סכה פרק לולב הגזול אבל השחוטים הרי הם כשאר פירות ואע"פ שאותה שבפרק הגוזל יראה שבחיה הוא אומר כן אפשר שמפני הדחק התירו שלא היה יכול להעלות המעות מפני שהמלכויות מקפידות זו על זו כמו שנאמר שם וכן פסקו שאין פודין פירות מעשר אלא בכסף אבל מעשר שני של דמאי מ"מ לכתחלה מחללין כסף על כסף ונחשת על נחשת וכסף על נחשת ונחשת על כסף ונחשת על פירות כמו שיתבאר בפרק זה: