מאירי על חולין ו׳

משומד לקצת עבירות ואפי' לחלל שבת הואיל ואינו מחללו בפרהסיא הרי הוא כישראל לענין מבוי ואם לא עירב עם האחרים הדרים עמו בחצר שנמצא אוסר להם הוצאתם מבטל להם רשותו או נותנו ודיו וכיצד הוא עושה אומר לכל אחד מהם רשותי נתונה לך או רשותי מבוטלת לך ודיו ומותרין בהוצאה הוא והם הם מפני שבטל זה רשותו להם והוא מפני שנעשה אצלם האורח ובלבד כשיבטל רשות ביתו וחצרו הא רשותו סתם לא נתבטל בכך אלא רשות חצרו והילכך מבטל בפירוש רשות ביתו וחצרו ואין צריך לזכות באחד ממיני הקניות כגון חליפין או אחד מן הקנינים אבל אם היה מחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי ואוסר להם עד שישכיר להם את רשותו והוא שאמר רשותי קנויה לך בכך או מושכרת לך ונותן לו איזה דבר ושכירות זה מותר אף בשבת כמו שהתבאר במסכת עירובין וצדוקי וביתוסי הכופרים בתורה שבעל פה מגדולי המחברים פסקו שמבטל רשותו ודיו וגדולי המפרשים חולקים בביתוסים וכבר ביארנו עקרי דברים אלו וטעם שלהם במסכת עירובין פרק הדר:

בימי יוחנן כהן גדול בדקו בגבולות ישראל ומצאו על עמי הארץ שלא היו זהירים להפריש מתבואותיהם אלא תרומה גדולה של כהן אבל לא במעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני והתקינו שלא יאכל אדם מדברים הראויים להתעשר של עם הארץ עד שיפרישו ממנו תרומת מעשר ומעשר שני אבל לא חייבו להפריש ממנו מעשר ראשון ולא מעשר עני הואיל ומותרין לזרים אומרין ללוי ולעני הבא ראיה וטול כמו שהתבאר במסכת יומא שמא תאמר היאך אפשר ליטול תרומת מעשר עד שיפרישו מעשר ראשון תחלה תדע שכך הוא עושה היו שם עשרה סאין מפריש אחד ממאה שהוא שיעור תרומת מעשר ומניחה בצד הפירות ואומר זה מעשר ומה שחסר ממה שהפרשתי שאין בו שיעור מעשר יהא במה שסמוך לו ואחר כך אומר מה שאמרתי עליו תחלה שיהא מעשר הרי הוא תרומת מעשר על שאר המעשר הסמוך לו ונותנו לכהן ומפריש מעשר שני ואוכל את השאר ותבואה זו הצריכה לכך היא הנקראת דמאי בכל מקום וכל שהוא אוכל מעם הארץ או לוקח ממנו חייב לעשות בדרך זה:

לקח ממנו דבר שאין בו חיוב מעשרות אלא שנתערב בו דבר שיש בו חיוב דמאי כגון שלקח מורייס שנתערב בו יין והרי אלו היה היין בפני עצמו היתה בו תורת דמאי וכן כל כיוצא בזה מותר שלא גזרו על תערובת דמאי אפי' היה מה שיש בו תורת דמאי נותן טעם בכלו ואם היה תערובת זה עיקר גדול בתערובתו ותקון מחשיב כל האוכל כגון שאור ותבלין הרי כל התערובת חייב משום דמאי ומ"מ לקח היין בעין מעם הארץ אע"פ שלקחו על דעת שיערבנו במורייס הואיל ומ"מ בא מידו של עם הארץ לידו בעין חייב משום דמאי קודם שיערבנו ואין צריך לומר משום ודאי כגון אם אמר לו עם הארץ שאינן מעשרין עבר ועירבן יראה שהוא אסור שהרי אמרו כאן בפירוש כיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי למדנו שאם עירב הוא אף בדיעבד אסור:

הנותן לשכנתו אשת עם הארץ עיסה לאפות ותבשיל לבשל ומסר לה שאור ותבלין אינו חושש שמא החליפה לו שאינה חשודה להחליף ואם אמר לה להניח שאור ותבלין משלה חושש עליהם משום דמאי ואפי' אמרה מעושר הוא אינה נאמנת שאין עם הארץ מעיד על הדמאי שהרי חשוד הוא בו ותבלין שאמרו כאן שחייבות במעשר פירושו ברטיבאתא שיש עליהם שם אוכל אבל יבישאתא לאו אוכלא נינהו וכמו שאמרו בפרק רוטב שאינן מיטמאות טומאת אוכלין והיתר על ידי תערובת אין כאן שהרי שאור ותבלין אין נתרין בתערובת כמו שביארנו ועוד שהרי מכיון שכמצותו היא עושה הרי הוא כמו שעירב הוא בידים וכמו שביארנו:

היתה שנת שמטה יש מי שאומר שיש לו לחוש אף משום שביעית וכמו שאמרוה בבריתא זו ויש חולקין בה שאם כן כשאמרו בשמועת חמותו מעשר את שהוא נותן לה וכו' משביעית מיהא היאך יעשר ואם תאמר קודם הביעור הרי סתם היא שנויה אלא מעולם לא מצינו שיהו סתם עמי הארץ חשודים על השביעית ובריתא זו ענינה בשהיתה חשודה בפרט על השביעית ומה שאמרו הנותן חטיו לטחון כותי או לטחון עם הארץ הרי הם בחזקתם למעשר ולשביעית דאלמא דוקא מה שהופקד אצלו אבל בשלו חשוד הוא עיקר הדברים בה דלצדדין קתני שביעית לכותי ומעשר לעם הארץ וכן אתה מתרץ בדרך זה כמה שמועות שקצתם מוכיחות שעם הארץ חשוד על השביעית וקצתם מוכיחות בהפך וקצת רבנים מתרצים בהם שבקרוב לשביעית חשודים אבל ברחוק לא ומפרשים קרוב ראשונה שניה ושלישית שמא נשתיירו להם מפירות שביעית ומשם ואילך הם קורין רחוק ומביאים ראיה לדבריהם ממסכת מכשירין ממשנת המוצא פירות בשוק ואינה ראיה כלל שלא נשנית אלא לענין מעשרות וודאי אף לדעת האומרים שעם הארץ חשוד על שביעית דוקא עד שלא באו פירות שאחר שנת שביעית מכאן אתה למד בחשוד על גבינת הגוים שמותר ליתן לו גבינה לבשל לו אבל אם אמר לו בשל לי משלך אסור אפי' נתארח אצלו הואיל והוא חשוד אסור לאכול משלו לא אמרו במס' ע"ז וכלן שנתארח בעל הבית אצלן מותר אלא בחשוד למכור אבל לא לאכול לעצמו וכגון זה מותר במתארח או ששלחו לו:

הנותן לחמותו והיא אשת עם הארץ עיסה לאפות ותבשיל לבשל הרי היא חשודה להחליף לו אם נתקלקל התבשיל מפני שהיא רוצה בתקנת בתה ובושה מחתנה והילכך צריך לו שיעשר מה שהוא נותן לה שמא תחליף ותעכב לעצמה את שלו ונמצא הוא נותן מכשול לפניה שמא תאמר והרי אף שלה אינו מעושר וכל שבידה מאותו דבר בעצמו אין בו משום נתינת מכשול כמו שביארנו בראשון של עבודה זרה שמא היא היתה רגילה לעשר וכן צריך לעשר את שנטל הימנה שמא החליפה ושלה אינו מעושר ומגדולי המחברים פסקו בה שאינה חשודה להחליף והדברים נראין הואיל ואין החשד שבה אלא בשנתקלקל רוב נשים פקחות הן לענין זה וחזקה עליהן שאין תבשיל מקולקל יוצא מתחת ידן:

ומ"מ הנותן לפונדקית מעשר מה שהוא נותן לה ומה שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף מזה לזה תמיד לפי מה שרואה ענין האכסניים מה שצריך להם ואף את שלה מחלפת לפעמים לכבוד התלמידים כשהכינה להם המאכל ונמשכו במשנתם ונתאחרו עד שנתקרר נותנת להם מה שהכינה לעצמה באחרונה והם סבורים לאכול את שלהם ואין גורסין בשמועה זו ומחלפת המתקלקל שאף בלא קלקול היא מחלפת ומ"מ אם הוא דבר החוזר בעין כגון גבנה וכיוצא בה אינה חשודה להחליף:

אשת חבר בזמן שהיא טהורה לא תטחון בבית אחד עם אשת עם הארץ שמא תגע בטהרותיו של חבר ותטמאם אבל אם היתה אשת חבר טמאה הרי טהרותיה טמאות ואין לחוש למגעה של אשת עם הארץ ולענין ביאור זה שאמר ר' שמעון בן אלעזר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת הוא מפני חששא אחרת ופירושה שמא חברתה אשת עם הארץ נותנת לה ואחר שהיא טמאה אינה חוששת והרי יש שם חשש טבל שאין היא מרגשת בו והלכה כתנא קמא ומ"מ יש מוחים בפירוש זה שאין הדבר מוכיח שתהא היא שוכחת חשש טבל ואוכלת ומפרשים בה שאם היתה אשת חבר טהורה ואשת עם הארץ טמאה טומאה המפורסמת כגון שהיא נדה טוחנת עמה בבית אחד שאין לחוש למגעה הואיל והיא טמאה מפורסמת נזהרת היא שלא ליגע בשל אשת החבר אבל בזמן שאשת עם הארץ טהורה בעיניה לא תטחון עמה מתוך שמחזקת עצמה בטהורה נוגעת בשל חברתה ומטמאתן ולר' שמעון אף בזמן שאשת עם הארץ טמאה בעיניה לא מפני שמן הסתם יש שם אצלה שפחה אשת עם הארץ אחר טהורה בעיניה ונותנת לה מפירות החבר ואוכלת ונמצאת מטמאתם בנגיעתה שכך הוא דרכן כל שטהורות בעיניהן נוגעות זו בשל זו ומאכילות זו את זו ולפי' זה מה שאמר מיגנב גנבא פירושו משל חבר ומוריא ואמרה וכו' פירושו מפני שסתם הדברים רחיים של אשת עם הארץ הם שלא בחנם הלכה אשת חבר אצלה אלא מפני שהרחיים שלה והיא משכירתן וגדולי הרבנים פרשוה שאשת חבר מסייעת לאשת עם הארץ בזמן שאשת חבר טמאה שאינה רגילה ליגע בפירות מחשש שלא תטמאם ואינה באה לידי מכשול אכילה אבל טהורה שמא מתוך נגיעתה שוכחת ואוכלת ולר' שמעון אף בטמאה שאע"פ שאינה נוגעת חברתה אשת עם הארץ נותנת לה ואוכלת והרבה מוחים בפי' זה מכמה טעמים ואחד מהם שלדעתם לעולם אין אשת חבר מסייעת לאשת עם הארץ להנהיג הרחיים עמה מפני שהיא מסייעת ידי עוברי עבירה וכבר הארכנו בביאור שמועה זו יפה בסוף חמישי של גיטין:

יראה מפרק שלישי של דמאי וממסכת גיטין שכל שהוא חשוד בדבר שהרבים רגילים להקל בו כגון דבר שאין המקילין מחזיקין עצמם בפושעים כגון גבנת הגוים לחשודים עליה ודמאי לעמי הארץ מפקידין אצלם בלא שום חותם ואין חוששין לחלוף אפי' אותם הדברים שהוא חשוד עליהם אלא אם כן יש חשש הוראה בחליפין כאלו שהזכרנו בכאן והוא שאמרו שם שהמוליך חטיו לטחון עם הארץ הרי הן בחזקתם למעשר ולשביעית אבל אם היה חשוד במה שאין רבים רגילים להקל אין מפקידין אצלו אלא איסורי תורה בשני חותמות ואיסורי סופרים בחותם אחד כמו שיתבאר במסכת ע"ז ואם היה חשוד על הגזל חשוד על החליפין בכל דבר וכמו שאמרו כאן השתא מגזל גזלא חלופי מבעיא פירשו במסכת דמאי שהאומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממה שהוא מעושר ואמר לו שכך עשה אינו נאמן מאיש פלוני מומחה נאמן שהרי עשוי הוא להגלות ומתירא שלא לשקר ואם אמר הלכתי לו ולא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא מומחה אינו נאמן ומכאן אתה למד כן בענין גבנת הגויים לחשוד עליה ומי שהביא מנחה מהם בשם מומחה אע"פ שהמביא חשוד נאמן שאינו חשוד להחליף בדברים אלו כמו שביארנו ואם תאמר שמשלו הוא נותן אין אדם עשוי ליתן את שלו בשם אחר ואם היה חשוד על הגזל הרי זה חשוד על החליפין בכל דבר:

תרומות ומעשרות בדגן תירוש ויצהר היו נוהגות בארץ מן התורה אף שלא בקיום הבית וחוצה לארץ ר"ל בסביבות ארץ ישראל כגון מצרים ובבל ועמון ומואב תרומות ומעשרות נוהגות בהן בין בטבל בין בדמאי מדברי סופרים ושאר ארצות אין נוהגות בהן כלל:

מעשר ירק ומעשר פירות לא היו נוהגות אף בארץ אלא מדברי סופרים ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו וכל תבואת זרעך לרבות שאר פירות וכן שאמרו בספרי מעשר דגנך תירושך ויצהרך מה אלו מיוחדים שהם אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ וחייבים במעשרות אף כל וכו' אסמכתא בעלמא הוא וגדולי המחברים שעשאום מן התורה תמה הוא שכך שגור בכל התלמוד לא אמרה תורה אלא דגן תירוש ויצהר ובחו"ל אף בסביבות ארץ ישראל לא היו נוהגות כלל בדמאי אלא שבטבל גמור היו נוהגות בהם וכן כתבוה חכמי התוספות במס' ברכות פרק כיצד מברכין כדי לתרץ כמה סוגיות שקצתם מוכיחות שאין מעשר פירות וירק נוהג בחוצה לארץ כלל וקצתם מוכיחות שנוהג בסביבות ארץ ישראל מדברי סופרים כדגן וסוגיא זו מוכחת שאינו נוהג כלל ומתוך כך פרשוה בדמאי ומ"מ בתלמוד המערב של מסכת דמאי מוכיח שמעשה הנזכר על הודאי היה ומתוך כך תירצו רבנים אחרים שמינין חלוקים הם יש מינין שהיו נוהגין בהם חיוב ומינין שלא היו נוהגין בהם כלל בחוצה לארץ וזו היתה מהם:

כבוש ראשון שקדש יהושע את הארץ קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא אלא כל זמן שהיו גולים ממנה תבטל קדושתה וכשיחזרו יקדשוה מתחלה בתודות ובשיר על הדרך שיתבאר במסכת שבועות וכשעלה עזרא מבבל הוצרך לקדשה פעם שניה והוא קדשה קדושה עולמית עד שכל זמן שהיו ישראל חוזרין בה לא יצטרכו לחזור ולקדשה מאחר שעזרא הוצרך לקדשה מתחלה עלה בדעתו שלא לקדש כל הארצות שקדשן יהושע אלא שיניח מהם קצת מקומות שלא יהו בתורת קדושת הארץ אע"פ שכבר היו בכלל הארץ בזמן יהושע ולמה הניחם כדי שיזרעו שם בשביעית ויסמכו עניים שבארץ עליהם בשכחה ופאה ולקט ומעשר עני שמקומות אלו לא פטרום מן המעשרות לגמרי אלא מחייבים היו אותם במעשרות מדברי סופרים כמצרים ובבל ועמון ומואב ומ"מ בירק ופירות פטורות לגמרי אף מדברי סופרים הואיל ואינן עכשיו מכלל הארץ ולדעת התוספות דווקא מן הדמאי כמו שביארנו:

בית שאן אע"פ שהיתה מכבוש יהושע לא נודע לנו אם נתקדשה בימי עזרא ומ"מ בדורות הקדומים היו כוללים אותה עם המקומות שנתקדשו בימי עזרא והיו מחייבים אותה במעשרות מן התורה ובמעשר פירות וירק מדברי סופרים ובימי רבינו הקדוש קבלו עדות ברורה שלא נתקדשה בימי עזרא והתיר כל בית שאן לאכול פירות וירק שבה בלא מעשר ואע"פ שאמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אין זה בכלל אותו הדין שזה מנהג טעות היה ואף הם אלו היו יודעים שלא נתקדש בימי עזרא היו מתירים לעצמם וכבר ביארנו דוקא בדמאי אבל טבל ודאי נוהג מדברי סופרים בכל אותם הסביבות שהזכרנו בארץ ישראל עצמה גדולי המחברים נראה שפירשו שבדורות הקדומים היו כוללים אותה עם המקומות שהניחו לצורך עניים ולא עם אותם שנתקדשו והיו חייבים במעשר דגן מדברי סופרים ובימי ר' הוברר להם שאף עם אותם המקומות אינה ראויה לימנות מפני שאינה כסביבות ארץ ישראל אלא שהיא נמנית על תחום אשקלון ופטרוה אף ממעשר דגן ואף מדברי סופרים ושטת סוגיא זו מוכחת כדברינו: