מאירי על גיטין י״ב

כבר ביארנו במשנתנו שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ויחזור על הפתחים או יזון מן התמחוי שהרי ישראל מצווים להחיות עבד כנעני והוא שאמרו בסוגייא זו מאן דמרחם דמי אעבדא מרחם אבל אשתו אינו יכול לומר לה כן ואפילו אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אינו כלום אלא אם כן מעשה ידיה מספיקין לה והיא שאמרה איני נזונת ואיני עושה רשאה כמו שהתבאר בכתבות נ"ח ב' וכבר בארנו במקומו שזה שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דוקא בעבד שלו אבל שהכניסתו לו אשתו בתורת מלוג אינו יכול לומר כן שאם ימות או יברח אינו חייב באחריותו וכן שאפטרפוס של יתומים והיתומים קטנים אינו יכול לומר בשביל היתומים עשה עמי ואיני זנך שאין לו רשות לחוב ליתומים:

כבר ביארנו במקומו שהעבד שהרג ישראל או גר תושב בשגגה שגולה לערי מקלט כל שגלה עבד לעיר מקלט אין רבו חייב לזונו ולא עוד אלא שמעשי ידיו לרבו והוא יחזר על הפתחים או יזון שם מן הצדקה שמן הסתם הואיל ואינו דר עמו הרי הוא כאומר לו עשה עמי ואיני זנך אבל אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה וכל שמעשה ידיה מספיקין למזונותיה אומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך:

יכול אדם להקדיש יד עבדו ובלבד שיאמר יקדשו ידים לעושיהם שהידים הרי הן בעולם ודומיא דמקדיש דקל לפירותיו הא מכל מקום אם הקדיש מעשה ידיו אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובמקדיש ידיו מיהא אם הוא רוצה להעלות לו מזונות כל מה שיעשו הקדש ואם אינו מעלה לו מזונות מתפרנס ממעשי ידיו והמותר הקדש והיאך הוא מתפרנס ממעשי ידיו שהרי מכיון שעשאם הקדש הרי הכל הקדש אלא לווה ואוכל ועושה פחות מש"פ ופורע שאין הקדש חל על פחות מש"פ והוא הדין שאם רוצה לעשות פחות פחות משוה פרוטה ולאכול מיד שהוא רשאי ואין צריך ללות אלא שאין דרך לאכול אכילתו פחות משוה פרוטה אלא לווה ואוכל ועושה פחות משוה פרוטה ופורע או שעושה פחות פחות משוה פרוטה לאותו שלוה הימנו ואין הגזבר יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך שאף אם היה גוף העבד שלו אין יכול לומר כן שאין בידו להמית את העבד או לגרום לו שיברח ושמא תאמר ולמה הוא צריך ללוות ולעשות בפחות פחות משוה פרוטה ואף לכשיהיו מעשי ידיו הקדש יכול הוא ליזון מן ההקדש שהרי בהמת הקדש אוכלת משל הקדש יש מפרשים שבזו הואיל ואין גוף העבד משל הקדש אין אומרין כן ויש מפרשים שאף בהמת הקדש אינה אוכלת משל הקדש אלא שמחללין לה מעות הקדש ולוקחין לה חולין ובתלמוד המערב אמרו פרת הקדש הדשה בתבואת הקדש אינה אוכלת ולא עוד אלא שחוסמין אותה ויש שואלים יחללו מעשה ידיו על שוה פרוטה ויאכל אפשר שאין הגזבר רוצה לחללם על שוה פרוטה ולמדת שאין הלכה כדברי האומר המקדיש יד עבדו עושה ואוכל שאין הקדש חל עליו אלא לווה ואוכל ועושה ופורע וכל שיש למעשי ידיו העדפה המותר הקדש כמו שכתבנו שהגזבר אומר לו עד השתא סגיא לך בלא העדפה השתא נמי תסגי לך:

זה שכתבנו שאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה כך כתבוה גדולי הרבנים ויש שואלים בה ממה שאמרו בקדושין דאי אמר פלגא דחיטתא תקדש קדשה ומכל מקום יש מתרצים בה דפלגא דכמה חיטי קאמר אלא שחזרו והקשו ממה שאמרו במסכת מעילה י"ח ב' צירף את המעילה לזמן מרובה ואף זו תירצוה בשחל הקדש על שוה פרוטה יאכל פחות פחות משוה פרוטה ומכל מקום קושיא חזקה להם היאך לא מנאוה במציעא פרק הזהב נ"ה א' במשנת חמש פרוטות הם אלא ודאי כל שהממון בעין הקדש חל אף על פחות משוה פרוטה אבל כל שמקדיש מעשי ידי עבדו אין פחות מפרוטה מעשי ידיו כלל ויש מתרצים שבכאן לא הקדיש אלא הזכות שיש לו בידים וכשם שאין האדון זוכה במעשה ידיו כל שהם בפחות משוה פרוטה ואינו יכול לתבעם בדין כך אין הקדש חל עליהם והכל עולה לטעם אחד:

הקוטע יד עבדו של חברו נותן את הנזק לרבו וכן שבתו שמחמת החולי ורפוי הרי הוא של עבד כדי שיתרפא מהם ומכל מקום אם אמדוהו לחמשה ימים ועשו לו רופאים סם חזק ביותר ונתרפא בפחות ממה שאמדו בו הרי מותר של דמי רפוי לאדון ודין בשת אין כאן שאין העבדים בני בשת והצער אף צער המכה לרבו שאין לחלוק בצער דהרי מקצתו הרי הוא בכלל הרפוי בהנחת הסמים ומה שאמרו בתלמוד המערב הקוטע יד עבדו של חברו רבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה פירושו מה שיש עליו מן החיוב כדין חמשה דברים ומכל מקום אין בשת בכלל וכן הרפוי דוקא במותר דמיו:

כבר ביארנו שזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות שאם מפני הפסד מזונות הרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ואם מפני התרומה ובעבד כהן הרי יכול לכתוב לו גט שחרור ואם תאמר שיברח והדבר ידוע בעבד כהן שברח ובאשתו שמרדה עליו שאוכלים בתרומה אף הוא יכול למכרו בטובת הנאה בכל מקום שהוא כמו שבארנו ולר' מאיר מיהא שאמר חובה הוא לו שאלו בגמרא תינח עבד כהן ומשום מזונות שאע"פ שיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך מכל מקום יכול לאכול בתרומה במקום אחר אבל עבד ישראל מה חובה היא לו ופרשוה מפני שמפסידו שפחה כנענית ושמא תאמר אם כן היאך תלה ר' מאיר טעמו בחובת תרומה שאינה אלא בעבד כהן והיה לו לתלות בטעם מצד הכנענית ונראין הדברים מפני שר' מאיר היה בא בתחלה מטעם הפסד מזונות והשיבהו שאף בלאו הכי מפסיד להו והוא השיב שאף במזונות יש בהם צד שהוא חובה אצלו ומכל מקום הלכה כחכמים וזכות הוא לעבד ואינו חוזר בו:

וכבר ביארנו מה שבארו גדולי הפוסקים שלא נאמר כן אלא לחזרה אבל מכל מקום אינו משוחרר עד שיגיע הגט לידו והראיה ממה שאמרו אחר כן במשנתנו תנו גט זה וכו' לא יתנו לאחר מיתה וכמו שביארנו במשנה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שתכף שהגיע הגט ליד שליח הוי משוחרר וכמו שאמרו במסכת קדושין כ"ב ב' קונה עצמו בשטר על ידי אחרים וודאי קונה עצמו פירושו שהוא משוחרר לגמרי הואיל והגיע השטר ליד אחרים שיזכו בעבורו ומכל מקום יש לתרץ בה דוקא כשאמר בהדיא זכה בגט זה לפלני עבדי אבל תנו לא נאמר שהוא כזכו אלא לענין שלא יהא הלה יכול לחזור אלא שהם חוזרים ומביאים ראיה ממה שאמרו כאן אדרבה הרי הוא מתירו בבת חורין אלמא שהשליח בקבלתו מתירו בבת חורין ואף זו יש לפרשה שבשעה שיגיע הגט לידו עשאתו קבלת השליח מותר בבת חורין אלא שהם מביאים עוד ראיה ממה שאמרו בפרק השולח עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר כלומר והוי משוחרר ומכל מקום אפשר לפרשה בשאמר זכה בהדיא אבל תנו אינו כזכו אלא לענין חזרה ואף גדולי המחברים כתבו כן ולשונם בזה הכותב גט שיחרור לעבדו וזיכה לו על ידי אחר ואמר זכה בגט זה לפלני עבדי יצא לחרות אע"פ שלא הגיע הגט לידי שזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אמר תנו גט זה לפלני אינו יכול לחזור ולא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו לפיכך אם אמר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ושמא תאמר לגדולי המפרשים מה יאמרו במשנתנו שאמרה לא יתנו לאחר מיתה תדע שהם אינם גורסים גט זה אלא תנו גט לעבדי ובשעת מיתתו לא הגיע ליד שליח ובשכיב מרע עסיקינן שמצוה ליתנו ואין גט לאחר מיתה: