מאירי על גיטין כ׳

לפי דרכך למדת שאם לא כתב בתוכו את הגט אלא שסמך על פרשת הגט שבתוך ספר תורה ועליו הוא אומר הרי זה גיטיך אין זה כלום שאין זו לשמה ואפי' הקדים ונתן דינר לסופר לכתוב אותה פרשה לשם אשתו אינו כלום דהא בעינן שמו ושמה שם עירו ושם עירה ושמא תאמר והרי אמרו שבהרי את מותרת לכל אדם חוששין לגט שבשינה שמו ושמה וכו' הוא שאמרו למטה שפסול לגמרי אבל אם לא כתבם כלל אינו פסול בכך מכל מקום אף הרי את מותרת לכל אדם אין כאן שאינו אלא ספור בעלמא ואף כשכתב לשמה אינו כלום:

גט שכתבו שלא לשמה אע"פ שהעביר את הקולמוס פעם אחרת על כל אות ואות לשמה אינו כלום וכן ספר תורה שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת ונמצא השם כתוב מאליו שלא בכונת שם אע"פ שהעביר עליו קולמוס לקדשו אין אותו השם מן המובחר וכן לענין שבת דיו על גבי דיו פטור שאין כתב העליון כתב וכן בעדים שאין יודעין לחתום אין רושמין להם בדבר המתקיים מפני שכתב העליון אינו כתב:

ומכל אלו למדת שמה שאמרו בסוגיא זו דילמא לא היא דעד כאן לא קאמרי רבנן בנתכוין לכתוב את השם אלא דבעינן זה אלי ואנוהו וליכא אבל בענין לשמה דיו בהעברת קולמוס לשמה אין הלכה כן ויש פוסקין שלענין לשמה דיו בהעברת קולמוס לשמה כרב אחא ואומרין שאין לדמות זו לחתם עדים ולכתיבת שבת שבכתיבת שבת למלאכת מחשבת הוא צריך וחתם עדים בעינן כתב היכול להתקים ואין הדברים כלום:

אע"פ שהתורה אמרה וכתב לה שהדברים מראין שיהא הוא פורע שכר הגט אינו כן אלא חכמים זיכו לה שתהא היא פורעת שכר גיטה ומשום תקנת עגונות כדאיתא בגט פשוט קס"ח א' ולדעת זה גירסא שבכאן אילימא משום דכתיב וכתב לה והכא איהו לא כתיב לה אלא איהי כתבה ליה דילמא אקנויי אקנו לה רבנן ומכל מקום יש שאין גורסין איהי כתבה ליה אלא שהם גורסין אילימא משום דכתיב וכתב לה ואיהו לא כתיב לה כלומר שהרי הסופר כותבו בקלף שלו ובדיו שלו דילמא אקנויי אקנו לה רבנן ולמדו מכאן שהדיו והקלף והקסת והקולמוס דיו שיהא משל סופר שהבעל זוכה בכלם באותו שכר שהאשה נותנת לו ואין צורך להקנות את הכל לבעל כמו שהנהיגו קצת רבנים שהרי אדם אומר לשנים כתבו גט לאשתי והולך לו וכן המושלך בבור אומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ואין ענין וכתב אלא שיכתב על ידו או על יד שלוחו ולא על ידה ומכל מקום אם היה הכל של אשה צריכה להקנותם לבעל וזהו שדקדקו למטה אי ידעא איתתא לאקנויי אי לא ופירשו גדולי הרבנים שאינה צריכה להקנותו קודם כתיבה שעל הכתיבה מיהא שלוחת בעל היא אלא כותבין על ידה ומקנתהו לו כתוב וחתום ומגרשה בו:

כדרך שכתבנו שזה שאמרה תורה וכתב לה לאו דוקא אף מה שכתוב בו ונתן בידה לא לכונה שיהא דבר הראוי לנתינה ר"ל שיהא נכתב בדבר השוה פרוטה וכמו שאמרו בתרומה פסחים ל"ב ב' האוכל תרומה בשוגג בפחות מפרוטה פטור מאי טעמא נתינה כתיבא ביה דכתוב ונתן לכהן דאלמא כל שכתוב בו נתינה מידי דבר נתינה בעינן שזו שבכאן אינה נתינת ממון אלא נתינת גט ומעתה כתבו אף על דבר שאינו שוה פרוטה כגון עלה של זית כשר ולא סוף דבר עלה של זית וכיוצא בו דחזי לאיצטרופי אלא אף על איסור הנאה כשר ואפי' בדבר האסור בהנאה מן התורה לדעתנו כמו שכתבנו בראשון של קדושין:

אע"פ שכתוב בתורה לענין גט וכתב לה חקיקה נידונת לענין זה ככתיבה ואם חקק לה טופס הגט על גבי טבלא ונתן לה הרי זו מגורשת במה דברים אמורים בחק יריכות אבל חק תוכות אינו כלום שהרי עיקר הכתב מאליו הוא נעשה ופירוש חק תוכות הוא שחקק סביב האותיות ונשארו האותיות בולטות מאליהן ופירוש חק יריכות שחקק גוף האותיות ולפיכך הרי זה כתב והוא שאמרו עבד שיצא וגיטו בידו חקוק על גבי טבלא ופינקס כגון אלו שחוקקין בהם בעט סופר יצא לחירות שהרי זהו חקיקה בגוף האותיות אבל כתב שעל גבי כיפה ואנדוכתרי אינו כתב לא לענין אשה ולא לענין עבד ופירוש כתב שעל גבי כיפה כעין כובע של צמר שנותנין אותו הנשים תחת צעיפיהן וכן אנדוכתרי הוא תכשיט כעין זה שרוקמין בהם צורות של אותיות במחטא דתלמיותא וכל שכיוצא בזה אינו כתב שאין אותיות העשויות בתפירת מחט:

ולענין חק תוכות מיהא שאלו בגמרא ותוכות לא מיקרי כתב והרי בציץ נאמר מכתב פתוחי חותם ואמרו עליו לא היה כתבו שוקע אלא בולט כצורה של דינר זהב ודינר זהב תוכות הוא שהיה דרכם להכות בחותם המטבע על הדינר וצורת האותיות חקוקה על חותם המטבע וכשנדחק החותם על טס הזהב נדחק הטס בהכאה וחריץ החותם מתמלא ונמצאת צורת האותיות בדינר חקוקה מאיליה ואעפ"כ קראה מכתב ותירץ בה כדינר זהב דבולט הוא ולא כדינר זהב דאלו בדינר זהב תוכות כמו שביארנו ובציץ לא היה נעשה בהכאות חותם אלא שהיה הטס דק הרבה וחוקק בו מצד אחד צורות אותיות הפוכות והאותיות נראות כתקנן בולטות מצד האחד וכל שכיוצא בזה נקרא כתב מצד הבליטה שבצד האחר שהרי מכל מקום עשה מעשה בגוף האותיות והרי הוא כחק יריכות ולמדת לפי דרכך שהכאת החותם והוא הנקרא רישמא מחרץ חריץ ר"ל שחורץ הוא סביב בליטת אותיות שבדינר והאותיות נשארות בולטות מאליהן ואינו כתב ואין אומרין כנופי מיכנף לומר שדוחה הכסף אילך ואילך ומאספו משני צדדיו לאמצע עד שהבליטה נעשית בידי אדם ושיהא קרוי כתב אלא מחרץ חריץ ועל הדרך שכתבנו:

ולענין ביאור מיהא שאלה זו בשעה שנשאלה לא בתוך סוגיא זו נשאלה שהרי כבר למדנו דמחרץ חריץ אלא בעלמא נשאלה ונכתבה כאן וכן לא שמע עדין שבליטת הציץ דרך חק יריכות היא ועל זו שאל האי רישמא מחרץ חריץ ואינו כתב או כנופי מיכנף והוי כתב ואמר ליה מחרץ חריץ ואותביה מדתנן לא היה כתבו שוקע אלא בולט והיה סבור שדרך הכאת חותם הוא נעשה ואי ס"ד מחרץ חריץ הא בעינא מכתב וליכא ותירץ לו שהציץ לא כדרך הכאת חותם הוא נעשה אלא דרך חקיקת אותיות הפוכות מצד אחד ובולטות כתקנן מצד השני והוא מה שאמר דאלו התם מגואי ר"ל בדינר האותיות עשויות מתוך הצד שהן בולטות בהן שמכין עליהם בחותם המטבע ואלו שבציץ עשויות מאבראי ר"ל שחוקקין בהן מצד השני והוא הוא מה שתירץ דאלו התם תוכות והכא יריכות ויש מי שרואה עצמו דחוק היאך ישאל מה שכבר למדנוהו ופירשו שאלה זו לענין כתובת קעקע דמתרגמינן רישמין חריתין אי מיחייב בהכי אם לאו ואין צורך בכך:

מי שכתב גט לאשתו על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטיך וכתובתיך אע"פ שלא נשאר מן הטס כלום שלא נכתב בו טופס הגט נתקבלה גיטה וכתובתה ואין צריך לומר אם נשאר בטס מקום חלק שלא נכתב ואמר לה התקבלי גיטיך והשאר לכתובתיך שנתקבלה גיטה וכתובתה ומכל מקום אם לא הזכיר לה פירעון כתובה אפי' נשאר מקום חלק בטס לא נתקבלה כתובתה ונמצאת קבלתה לשם גיטה לבד והוא פורע כתובה מצד אחר מפני שהכל בטל אצל מקום כתיבת הגט והרי המקום הנשאר חלק באויר הגט ר"ל גליון:

הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת ואין זה דומה לטס של זהב ולאיסורי הנאה דבהנהו גיטה קאי גבה אבל בזו הרי זקוקה להחזיר את הנייר ואין כאן נתינת גט לידה אותיות פורחות הוא דיהב לה אבל אם אמר על מנת שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת ותחזיר שהרי מכל מקום בשעת נתינה שלה הוא והחזרה אינה אלא תנאי אמר לה הרי זה גיטיך ונייר שבין שטה לשטה שלי אם לא היתה מגלת הגט נשארת מחוברת כאחת אחר חזרת נייר שבין השטין אינו כלום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים אבל אם היה מחובר באותיות ארוכות כגון ל' ע' וק' הרי זו ספק מגורשת ויש למדין מכאן שהגט שהיו אותיותיו נוגעות זו בזו פסול כספר תורה שאמרו בה מנחות ל"ד א' כל שאינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה פסולה והוא שפירשו מה שאמרו כאן דמערי על הדרך שכתבנו בחבור אותיות ארוכות הנכנסות משטה לשטה ומכל מקום רוב מפרשים נסכמים שאין מצריכין בגט היקף גויל מארבע רוחות אלא כל שיקראנו תינוק לא חכם ולא טפש שמאחר שהקלנו עליו לומר שהיא כשר בכל לשון בין בגופן שלנו בין בגופן שלהם וכן שהוכשר על כל דבר אפי' על עלה של זית וכן שהוכשר שלא בדיו לא נחמיר עליו להצריכו היקף גויל אלא שראוי להזהר בכך לכתחילה:

ויש שואלין היאך איפשר שנסתפקו במחובר אפי' בחבור אותיות שלא יהא כשר לגמרי והרי הכשרנוהו במשנתנו על עלה של זית ועלה של זית ודאי אינו מכיל כל טופס הגט ועל כל פנים פירושו שני עלים או שלשה והם נקראים אחד על ידי צירוף הבד ומפרשים שחבור הבד חבור גמור הוא הואיל והוא מקום יניקת העלים אבל הקלף או הנייר אע"פ שמעורה במקום אחד או בשנים אין דנין אותו כמעורה בכלו ויש אומרין שעלה של זית לאו דוקא אלא עלה רחב שיהא מכיל טופס הגט ואם הוא של זית שיכילהו בכתיבה דקה אבל שנים או שלשה פסול אלא שתלמוד המערב מוכיח כדכתבנו והוא ששנו שם על עלה של זית ולאו כמקורע הוא א"ר זעירא אפי' כתב אני פלני מגרש את אשתי כשר כלומר והרי איפשר לכתבו בעלה אחד ואתיא כדמר ר' אילא אם פירש פסול ואם לא פירש כשר ויש מפרשין בלשון זה אם פירש העלים זה מזה פסול מדין שנים ושלשה ספרים לא פירש אלא שהם מחוברים בבד כשר ופירוש הדברים זה שאתה מקשה ולאו כמקורע הוא איפשר לפרשה בעלה אחד ואתיא נמי כדמר ר' אילא כלומר ואתה יכול לתרצה כן שכתבו בשנים ושלשה עלין אלא שהם מחוברים בבד ועוד שנינו שם נתקרע פסול בקרע כשר כשלא בקרע קרע ב"ד ואיזהו קרע ב"ד בין כתב לעדים ומכל מקום שמענו לקצת רבני צרפת שבא לפניהם גט שהיה נקרע מעט במקום השרטוט מצד שהרי משרטטין בחוזק ופסלוהו אע"פ שהיה מעורה בשני קצותיו ושלא היה בין כתב לעדים אלא למעלה הרבה ונראה מדבריהם שכך שהוא נקרע אע"פ שהוא מחובר מאיזה מצדדיו נכלל בספק קושיא זו ומחמירין בה ועוד אמרו בתלמוד המערב וכתב ולא שופך וכתב ולא מטיף ר' יוחנן ור' מתניה חד אמר בשלא עירב את הנקדות וחד אמר אף בעירב את הנקדות ובספר תורה מיהא אף בעירב אינו כתב:

ולענין פסול שני ספרים בגט מיהא אין פיסולן אלא בשני קלפים שהרי אמרו בפרק אחרון ששייר מקצת הגט וכתבו בדף שני כשר ואם כן למה אמרו במגלת סוטה שאם כתבה על שני דפין פסולה ומטעם ספר אחד וכו' מתוך כך פירשו רבים אף בזו שבסוטה בשני קלפים ויש מפרשים שבגט לא הותרו שני דפין אלא שהתורף כלו באחד הא כל שחלק התורף לשני דפין אף בגט פסול:

אשה שיצא עבד מתחת ידה וגיטה כתוב על ידו ועדים חתומים שם ואותו העבד מוחזק שהוא של בעל והאשה טוענת שהבעל הקנתהו לה וכתב לה גיטה בידו והוא אינו מודה בכך אין זה כלום שהגודרות אין להם חזקה ומאחר שלענין דיני ממונות אין יכולה לומר אף לאחר שנתגרשה לקוח הוא בידי אף לענין גט אינו כלום אלא אומרין מנפשיה על הואיל ואין כאן עידי מסירה ואין מאמינין אותה מדין מיגו דאי בעיא אמרה גרשתני שהרי הגט מסייע לה וכיוצא בזה מעיזה ומעיזה ומכל מקום אם הבעל מודה יראה שמגורשת ואם אין הבעל כאן יראה שהיא ספק מגורשת וכן אם החזיקה בו שלש שנים ועדין הגט בידו שהרי אף לענין דיני ממונות כל אחר שלש שנים יש להם חזקה וכל שאמרו בזו שהיא מגורשת או ספק מגורשת פירושו בכתובת קעקע שאינו כתב העשוי להזדייף ואע"פ שבכתיבת קעקע אסור איפשר שאין אדם מוזהר על עבדו בכך או שקעקע ולא כתב שהרי אינו חייב עד שיקעקע ויכתוב הא לאו הכי כתב היכול להזדייף הוא ואינו כלום אלא אם כן בעידי מסירה ומשנתינו שאמרה בגט הכתוב על היד של עבד שהוא כשר פירושו בעידי מסירה ויש פוסקין בכלן שהיא ספק מגורשת ומכל מקום בכיוצא בה בהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט שחרור של עבדו האחר כתוב בידו והוא יוצא מתחת ידי אותו עבד יש אומרים שזהו ספק ממון ויצא לחירות ויש לפקפק בה מצד שמועת הרי זה גיטיך והנייר שלי אלא שאין בה הכרח:

ולפי דרכם למדו משמועה זו גאוני ספרד שכל שמוציאה גט כתוב וחתום מתחת ידה אף כשאין שם עידי מסירה אין הבעל יכול לערער ולומר לא נתתיו לה שהרי לא באו עליה כאן אלא משום דגודרות אין להם חזקה ודברים פשוטים הם ובלבד בשתתקיים חתימת העדים ועוד למדו הימנה מה שפירשו גדולי הפוסקים שזה שאמר ר' אלעזר עידי מסירה כרתי פירושו אף עידי מסירה והוא הדין לעידי חתימה שאם לא כן נמצאת שאלת רמי בר חמא דלא כהלכתא שהרי כל האמוראים פסקו כר' אלעזר ואף הלשון מוכיח כן בכל מקום שהרי הם אומרים בכך מקום בעידי מסירה ור' אלעזר היא והיאך לא נשמט במקום אחד לומר ר' אלעזר היא ואנא ידענא דבעידי מסירה קאמר הואיל ועידי חתימה לא מהני כלל אלא ודאי סבירא ליה דעידי חתימה נמי מהנו והדברים ברורים:

ולענין מה שהעמדנוה בכתובת קעקע שמא תאמר עלה של זית האמור במשנתינו שכתב הגט כשר בו מאי למימר והרי כתב היכול להזדייף הוא איפשר בעידי מסירה או שמא ברושם בסכין על העלה וכמו שאמרו בתוספתא המקרע כתבנית כתב כשר והרושם על העור כתבנית כתב כשר:

היו מוחזקים בטבלא שהיא שלה וגט כתוב או חקוק עליה והרי היא יוצאה מתחת ידה הרי זו מגורשת ואומרין מן הסתם שהאשה הקנת הטבלא לבעל שהרי אף האשה כותבת גיטה או מכתיבתו ומקנה אותו לבעל והוא מחתימו ונותנו לה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה אלמא שהאשה יודעת היא להקנות במקום הראוי לה ואין אומרין איתתא לא ידעה לאקנויי ובשלה גרשה ולא מהני ואע"ג דמקחה וממכרה קיים התם הוא דפקיעא בהכי אבל הכא לא ידעה דינא דגיטא וסברא דבשאלה סגיא ולא גמרא ומקניא אלא אומרין שיודעת היא להקנות והוא שאמרו האשה כותבת גיטה על הדרך שביארנו וכן האיש כותב שוברו ומקנהו לה והיא מחתימתו ונותנתו לו ושמא תאמר ואף כשתאמר שאין היא יודעת להקנות נאמר אקנויי אקנו לה רבנן וכמו שהתבאר למעלה תדע שלא נאמר כן אלא בפשיטי דספרא ולתקנתא דידה כמו שביארנו באחרון של בתרא אבל בנייר אין בו תקנה אצלה שהרי יכול לכתבו על כל דבר ויש מפרשים שבדברים שאין חוזרין לה כגון פשיטי דספרא יודעת היא שמתנה היא ורבנן אקנו לה ומשום הכי גמרא ומקניא אבל מה שחוזר לה כגון הגט סבורה היא שאינה אלא שאלה והוה אמינא דלא גמרא ומקניא ונמצאת מתגרשת בשלה:

העידו בסוגיא זו על זקן אחד שהיה בכפר סמוך לירושלים שהיה מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו והאחרים חותמין הן על ידי עדים ושהיה כותב הוא לשון השטר הן בחתימת ידי הלוה ושהיה הוא כותב לשון ההודאה ואע"פ שהלוה כותב שטרו מן הסתם מקנה הוא אותו ללוה והלוה מוסרה למלוה ולענין מה שהקשו בה מאי קושיא דילמא זקן שאני דידע לאקנויי קשה לפרש בה שהרי בסופה אמרו לפי דרכנו למדנו שהאשה כותבת גיטה אלמא אף אשה כזקן אלא שפירשו בה אשה בדומיא דזקן ר"ל שנתברר לנו שהיא יודעת להקנות הא אשה דעלמא לא ויש גורסין בשמועה זו והא בעינן ספר המקנה וליכא כלומר שהמקנה צריך שיכתוב שדי מכורה לך ואף כאן הלוה שהוא מקנה ומשעבד נכסיו צריך שיכתוב את השטר ושיהא הנייר שלו ואם כן לא היה סומך אלא על מה שהמלוה מקנה לו הכתב והלוה מוסרה לו ושאלו בה בתוספות דהא לא בעינן ספר המקנה אלא במכר ומתנה שעקר הקנייה בשטר וכן בגט שעל ידי הגט מתגרשת אבל גבי מלוה שאינה אלא לראיה לא בעינן ספר המקנה שלא בשטר הוא קונה אלא במסירת המעות הוא משתעבד והשטר אינו אלא לראיה ולקול בעלמא ותירצו דזימנין דכתיב ליה מטלטלי אגב מקרקעי ובעי שטרא למיכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אי נמי דמשעבד ליה אותיות בכתיבה ומסירה ושטר שאינו של מקנה לאו שטרא הוא ויש שכותבין דמאחר שכן אף בכל שטרי הלואה בעינן ספר המקנה דלא פלוג רבנן ולדעת זה מה שאנו נוהגים בשטרי חובות ומכירות שאינם של מקנה אלא של סופר והקונה לוקחם לא כדין נעשה ושמא מתורת הפקר ב"ד הוא ורבנן סבוראי הוא דאתקון מידי דהוה אשכר הגט: