מאירי על קידושין י״ג

יש דברים שאף שתיקה בשעת מתן מעות אינה כלום כיצד היה חייב לה סלע ואמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לך ובשעת מסירתה לידה אמר לה התקדשי לי בו ר"ל וישאר החוב ושתקה אינה מקדשת שאף היא אומרת אין שקלי ודידי שקלי והוא הדין אם חטף סלע מידה או גנב לה והחזיר הן על ידי תביעתה הן מאליו ואמר לה התקדשי לי בו אינו כלום שאף היא אומרת אין שקלי ודידי שקלי ומכל מקום דוקא בשלא שדך ואפילו היה מדבר עמה על עסקי קדושיה אינו כלום אבל אם שדך ר"ל שגמרו ביניהם את הענין בדברים הרי זו מקדשת וישאר החוב ששתיקתה כהודאה ואם לא שדך אלא שאמרה הן בשעת מתן מעות מקדשת אבל לאחר מתן מעות אינה מקדשת ואינו דומה לכנסי סלע זה בפקדון שאף לאחר מתן מעות אם אמרה הן מקדשת שבזו הרי הוא נותן לה משלו אבל גזל או חוב שלה מכיון שקבלתהו בתורת פרעון או השבון שוב אינו נותן לה כלום משלו ובזו אפילו שדך אינו כלום ואע"פ שאמר לה שישאר החוב אינו כלום שכבר פרח השעבוד ועכשו אינה קונה באמונתו וכן מה שכתבנו בפקדון ששתיקה דלאחר מתן מעות אינו כלום פירושו אפילו בשדך שכל שלאחר מתן מעות הואיל ואין שם מעשה אין שידוכים מועילים בו:

יש דברים שיש לחלק בהם בין סלע שהיה חייב הוא לה לחוטף מידה לדעתו והוא שאם היה חייב לה סלע ונתן לה סלע בתורת קדושין ולא הזכיר לו אותו שהוא חייב לה מקדשת ואינה יכולה לומר אין שקלי וכו' אפילו הגיע זמן ההלואה ובחטף מיהא יכולה לומר כן אלא שיש לדון דוקא שקדשה בו סמוך לחטיפה הא לאחר זמן איפשר לדון שהוא כחייב לה והדברים רופפים:

אירע מעשה באחד שאמר לאשה הלויני דינר על משכון זה והלותה לו הדינר וכשמסר לה המשכון אמר לה בה כתתי התקדשי לי בו וקבלתהו ודנו בה גדולי הדור שמקדשת ואינה יכולה לומר אין שקלי וכו' שמכל מקום עדין אין לה שום קנין במשכון עד שעת משיכה ובשעת משיכה הרי על דעת קדושין נמסר לה והיה לה לפרש איני מקבלתהו אלא בדינר שהלויתי ואפילו לא היה המשכון שוה יותר על הדינר כלום אלא שיש חולקים שלא לומר כן אלא כשהמשכון שוה יותר דמדשתקה סמכא דעתה על אותו יתרון:

כל שכתבנו בשתיקה בשעת מתן מעות שמקדשת דוקא בנתן בידה אבל אם זרקם בקרוב לה בסתמא לא כלום הוא שלא אמרו בענין זריקת גט קרוב לה שמגורשת שכן הענין בקדושין כמו שביארנו בפרק הזורק אלא בשנתרצית בכך אבל בסתם לא וזה שאמר בתנם על הסלע אם הסלע שלה מקדשת הא אם לא אמרה לו כן אף בסלע שלה אינו כלום:

זה שכתבנו בחטף סלע מידה וקדשה בו שבשדך מקדשת שמא אתה רואה לומר שיהא הדין כן בגזל של אחרים אינו כן ואע"פ שסתמה של בריתא אמרה קדשה בגזל בחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה מקדשת כששדך כבר אמרו עליה בפרק שני פרושי קא מפרש כלומר קדשה בגזל כגון שחטף סלע מידה אבל בגזל של אחרים אפילו שדך ואפילו אמרה אין אינה מקדשת אלא אם כן נתברר שנתיאשו הבעלים ואין הלכה כדברי האומר סתם גזלה יאוש בעלים היא אבל בנתברר שנתיאשו מקדשת ובגנבה אע"פ שלא נתברר שסתם גניבה יאוש בעלים היא ואע"פ שאמרו יאוש כדי לא קני הרי כשבא ליד האשה יש בו יאוש ושנוי רשות ונמצא שאינה צריכה להחזיר את הדמים ומאחר שקנאתהו כשבא לידה אף היא מקנה עצמה בו ויתחייב הוא בדמיו ויש חולקים להצריך יאוש ושנוי רשות ביד המקדש כדי שיקדשנה בממון שלו וכשאנו משיבין עליהם מההוא דחטף זוזא מחבריה ושדיא לההיא אתתא ואמר מיקדשת לי דאמר רבא עלה לית דחש לה לדר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא שמשמען של דברים שאלו היה שם יאוש היתה מקדשת הם משיבים רבא לטעמיה דסבירא ליה יאוש כדי קני ומכל מקום יש ראיה ברורה לסתירת דבריהם ממה ששנינו ובהקדש בשוגג קדש לר' יהודה והרי הקדש אינו יוצא לחלין עד שיגיע ליד האשה והאיש לא קנאו כלל ואעפ"כ כיון שכשהגיע ליד האשה היא קונה אותו מקדשת שמאחר שקנאתהו אף היא גומרת ומקנה בו עצמה:

גזל שלה בלא שדך שאמרנו עליו שאינה מקדשת פירושו אף לאחר יאוש שאין תועלת ביאוש אלא בגזל של אחרים שביאוש הוא נותן לה ממון שלו אבל בשלה אע"פ שנתיאשה ממנו ממון שלה הוא ואף לדעת האומר יאוש כדי קני פירושו לענין שאינו צריך להחזיר הגזילה עצמה בעין אלא דמיה אבל גזל שלה שהדבר עצמו שגזל לה בא לידה הרי הוא שלה וכל שכן שהלכה רווחת יאוש כדי לא קני וכשנוטלת את שלה אין כאן שנוי רשות נמצאת למד יש חומר בגזל של אחרים מבשלה ויש חומר בגזל שלה מבשל אחרים ובשדך בגזל שלה מקדשת אף בלא יאוש:

בתלמוד המערב שבפרק שני אמרו חטף סלע מידה ונתנו לה ובשעה שנתנו לה אמר הרי את מקדשת לי הרי זו מקדשת ופירושה בשדך ושאלו שם במה קדשה ר' חגי בשם ר' פדת רוצה היא מתקדשת ויהא חייב לה סלע אמ"ר יוסה אלו אתמר כלי יאות סלע דרכו להתחלף ופירשו חכמי ההר שר' יוסה בא לברר הטעם שפירש ר' חגאי כלומר אלו נאמר בבריתא חטף כלי מידה ונתנו לה מקדשת היה לנו להקשות במה קדשה שכלי אינו עשוי להתחלף שחוזר הוא בעין ולא היה לומר בו רוצה היא מתקדשת ויהא חייב לה כלי שאין דרך בני אדם לומר השאיל לי כלי ואחזיר לך כיוצא בו והילכך כשנוטלתו ממנו אין לומר שעל דעת שיהא חייב לה כלי אחר קבלתהו אבל סלע דרכו להתחלף ר"ל שאינו חוזר בעין ואם כן הרי מקבלתהו על דעת שיהא חייב לה סלע ומכאן יצא להם לומר שמה שאמרנו בגזל דידה שמקדשת בשדך דוקא בחטף סלע מידה או מעות אבל בגזלת דבר החוזר בעין אינה מקדשת אף בשדך וזהו שהזכיר חטף סלע מידה ולא הספיק לומר חטף מידה ושמא תאמר והרי אמרנו קדשה בחמס וחמסן יהיב דמי ואם כן מסתמא כלי הוא שאין דרך לקנות מטבע במטבע איפשר שקנה סלע בפרוטות או דינר זהב בסלע או שמא בחמס מיהא אף בכלי מקדשת מכיון שקבלתו נתרצית בקבלת המעות ומכל מקום אנו רגילים לפרש הטעם בגזל שלה שמקדשת שמאחר שנתרצית לקבלו לשם קדושין הדברים מוכיחים שמחלתו לו או הקנה לו ומכל מקום ראוי לחוש לדברי תלמוד המערב ויש מוסיפים לומר אף בסלע שלא אמרו מקדשת אלא דוקא בשיחזור ויפרע לה את הסלע וכעין מה שאמרו למעלה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקדשת וישלים מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי הכא נמי כיון שקדשה בגזל דידה ואינה יכולה להתקדש אלא מטעם רוצה היא מתקדשת ויהא חייב לה סלע הרי הוא כאומר לה התקדשי לי בסלע זה שגזלתיך על מנת שאפרענו לך וצריך שיפרענו לה:

כשם שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה כך קרקע כשהוא נקנה בכסף ר"ל בתורת דמים אינו נקנה בפחות משוה פרוטה בין במכירה בין בשכירות אבל אם אינו נקנה בתורת כסף אלא בתורת חלפין ובדבר הראוי לעשות בו חלפין הרי הוא נקנה בפחות משוה פרוטה וכמו שאמרו קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה:

כבר ידעת שהיולדת מביאה חטאת ועולה וחטאת שלה קודם לעולה ואע"פ שכתוב בה עולה קודם לחטאת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה וכל חטאת ועולה של אדם אחד חטאת קודמת ואפילו חטאת העוף לעולת בהמה כמו שיתבאר במקומו מעתה הביאה חטאתה ולא הספיקה להביא עולתה ומתה יביאו יורשים את עולתה שאין העולה מכפרת עד שתאמר אין כפרה למתים אלא אינה אלא דורון ואע"פ שאמרו עולה מכפרת על חייבי עשה הואיל ואינה מכפרת חטא ידוע אין לומר בו אין כפרה למתים אבל אם שנתה הסדר והביאה עולתה תחלה אע"פ שלכתחלה לא היה לה לעשות כן לא יביאו יורשים את חטאתה שאין כפרה למתים והרי חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא ומה שאמרו בתוספתא בחטאת העוף שמתו בעליה שאינה מתה לדעת ר' שמעון היא שנויה שהיה סובר גם כן שאין חטאת צבור מתה מפני שיש בחמש חטאות שאין מקום להם בצבור כגון ולד חטאת שאין צבור מביא נקבה וכגון תמורת חטאת שאין צבור עושין תמורה וכגון מתו בעליה שאין צבור מתים ומאחר שיש בהם שאין להם מקום בצבור אף באחרות כגון עברה שנתה או נתכפרו באחרת אינן מתות בצבור וכן לדעתו מטעם זה חטאת העוף הואיל ואינו בולד חטאת שהרי אין ולד יוצא מגופו וכן שאינו עושה תמורה אף האחרים אינו נדון בהם ומכל מקום לדעת חכמים את הראוי להם נדון בו אע"פ שיש בהם שאינו ראוי להם והלכך חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא והלכה כדבריהם לענין זה אלא שבענין חטאות שנתכפרו הצבור באחרת ונמצאת הראשונה תרעה עד שתומם ותמכר ויפלו דמיה לנדבה ואין צריך לומר שכן בעברה שנתה שאף ביחיד פסקוה רבים כן ולא פסקו מיתה בחטאות אלא ארבע וכן נראה ממסכת תמורה ואף גדולי המחברים פסקוה כן הא זו של יולדת מיהא חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא ואין צריך לומר אם לא הביאה לא חטאת ולא עולה שאין היורשים מביאים כלום אפילו הפרישה את שניהם מחיים אבל כשהביאה חטאתה ומתה שאמרנו שיביאו יורשים את עולתה לא סוף דבר בהפרישתה מחיים אלא אף בלא הפרישתה מחיים שכבר נשתעבדו נכסיה לקרבן וכל שיש מקום להקרבתו יורשים חייבים בו מכח השעבוד שכל שעבוד נכסים מן התורה הוא כמו שיתבאר אלא שכל שלא הפרישה מחיים דוקא כשהניחה קרקע ליורשיה כמו שכתבנו בראשון של ראש השנה:

דין זה שכתבנו בחטאת ועולה על הדרך שכתבנוה באשה כך הוא נאמר באיש כגון זב שהביא חטאתו ומת וכן מצורע אלא שמתוך שמשנה זו שנויה במסכת קנין ורוב דברים שבה נאמרו באשה ויש מהם שאין בהם מקום באיש הוא שונה אף זו באשה ויש דוחקין לפרש שדוקא נשנית באשה ואין דבריהם כלום:

זה שביארנו בשעבוד נכסים שהוא מן התורה וכמו שאמרו שיעבודא דאוריתא כך פירושו שכל המלוה את חברו הן בשטר הן בעדים והיא הנקראת מלוה על פה מכיון שמסר לו מעותיו נשתעבדו נכסי הלוה למלוה שיעבוד גמור אף בלא פירש לו שעבוד נכסים שאלו פירש אין צורך לומר כן שבודאי הכל מודים שמן התורה הוא לכל אדם להשלים תנאו ולהיות הן שלו צדק אלא אף בלא פירש שמדת הדין משעבדת הנכסים לכל הלואה שבעולם אפילו בעל פה וכמו שמצינו בערב שחייב כדכתיב אנכי אערבנו וניכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה ומן הדין הוא שאם מכר הלוה את נכסיו שיהא המלוה חוזר וטורף מן הלוקחים אלא שחכמים הפקיעו טירפא ממלוה על פה מפני שאין לה קול וחששו להפסד הלקוחות ומתוך כך אמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשים אע"פ שנשתנה רשות הנכסים ואלמלא שהשעבוד מן התורה לא היתה נגבית מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות מחשש פסידת לקוחות הא מלוה בשטר גובה מן הלקוחות אף בסתם כמו שביארנו ויש שואלים והלא רב פפא בעצמו אמר באחרון של בתרא מלוה על פה נגבית מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ולא בא עליה מטעם שיעבודא דאוריתא אלמא שלא מן הדין הוא אלא מחשש נעילת דלת איפשר שלא אמרה כן שם אלא לדעת עצמו שאמר שם פריעת בעל חוב מצוה וכבר פסקנו שם שאין הלכה כמותו אלא פריעת בעל חוב דין גמור הוא ובכאן אמרה כטעם רבים שמאחר שהיה אף הוא מורה בענין אע"פ שהיה בענין חלוק בטעם רצה להזכירה בטעם האחרים שלא יפקפקו עליה ויש מחזירין את הכל לטעם אחד ומפרשים מלוה על פה נגבית מן היורשים שיעבודא דאוריתא שאלמלא לא היה השעבוד מן התורה היינו פוטרים את היורשים והיו באים לנעילת דלת ומכל מקום אין מלוה על פה נגבית מן היורשים אלא באחד משלשה דרכים והם תוך זמן או שחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה כמו שהתבאר שם ומכל מקום גדולי המפרשים פוסקים כלשון האמור שם שלא משום שעבוד תורה אמרוה אלא משום נעילת דלת ומה שיצא לנו מבין סברות אלו וכן שאר דברים שמתגלגלין על ענין זה כבר ביארנוהו שם:

כל שנאסרה לבני אדם מצד אישות בטל האישות בטל האיסור כגון אשת איש שכל שמת הבעל הותרה אשתו לכל חוץ מן היבמה שחדשה בה תורה דין אחר אבל ערוה שמחמת אישות שנצטרף עם האישות איסור שמחמת קורבה יש מהם שאע"פ שבטל האוסר לא בטל האסור כגון אשת הבן שאע"פ שמת הבן נאסרה אשתו לאביו וכן רוב העריות כמו שיתבאר במקומו:

ולענין ביאור זה שאמרו ואוקמה אעשה פירושו מויצאה והיתה לאיש אחר כלומר זו תהא לאיש אחר ולא אחרת אלא שאין הלכה כן כמו שכתבנו:

פסולי המוקדשין ר"ל קדשים בעלי מומין שנתנו לפדייה כל שלא פדאם אין לו בהם היתר זביחה ואכילה וכל שנהנה מעל ואם פדאם יש לו בהם היתר זביחה ואכילה ומכל מקום אסורין בגיזה ועבודה וכדכתוב לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך ור"ל אחר שפדאם וכן אמרו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ר"ל שלא יוציא את החלב מהם שכל שמחיים אסור שהרי אין לך בו אלא היתר זביחה ואכילה ואכלת ולא לכלביך: