מאירי על נדרים י״ב

היה מתפיס בנותר ופגול אם אמר כך סתם אסור שהרי מכל מקום מתפיס בקרבן הוא אבל אם היה נותר ופגול לפניו ואמר זו כזו אם נותר ופגול של שלמים הוא לדעתנו מותר שהרי לאחר זריקת דמים הוא להיות פגול גמור להתחייב עליו כרת שאף הפגול אינו נקבע עד לאחר זריקת הדם שכך אמרו בשני של זבחים כהרצאת כשר כך הרצאת פגול כשם שלא הורצה עד שיקרבו כל מתיריו כך אינו פגול גמור להתחייב עליו בכרת עד שיקרבו כל מתיריו ר"ל שיעשו ארבע עבודות שחיטה וקבלה והולכה וזריקה בלא עירוב מחשבה אחרת פוסלת מצד אחר במחשבת חוץ למקומו או ענין אחר הפוסל במחשבה שאין בה כרת הא כל שעשה אחת מאלו במחשבת חוץ לזמנו ועשה האחרות או במחשבה זו בעצמה או בסתם זהו הפגול הגמור שחייב עליו כרת וכן אין בו דין נותר להתחייב באכילתו כרת מצד נותר עד שיקרבו כל מתיריו ואחר שהתפיס בהן לאחר זריקת הדם הרי התפיס בדבר שהיה מותר מצד עצמו אלמלא שרבוץ עליו שם פגול ונותר ואם מפני שהוא אסור מצד הפגול והנותר אין זה נדור אלא אסור אבל אם היה של עולה אסור ואין אומרין שבאיסור הבא מצד הנותר והפגול הוא מתפיס אלא באיסור הבא מצד הקרבן וזהו שאמרו סלקא דעתך אמינא באיסור נותר ופגול מתפיס והוה ליה מתפיס בדבר אסור קמ"ל:

ולשיטת גדולי המחברים אף בשל שלמים כן שהרי בעיקרי הוא מתפיס ולענין ביאור מיהא זה שהיה סבור להוכיח דבדהשתא קא מתפיס מנותר ופגול וקא סלקא דעתין בנותר ופגול של שלמים מנותר ופיגול הוא מקשה שאילו היינו אומרים בעיקרו קא מתפיס היה לנו להתיר מצד הזמן שאחר זריקת הדם עד שנעשה נותר ואע"פ שלדעת בעיקרו מתפיס היה איפשר לומר גם דינו לקודם זריקת הדם ויאסר שמא אין דנין כל כך למפרע ואין זה עיקרו אלא עקר לעיקרא:

אע"פ שהתורה אמרה בענין התפסה כי ידור נדר והיה לנו לדון שאין התפסה אלא בדבר האסור מחמת נדר לכל כגוף הקרבן אבל מה שנאסר לזה לבדו מחמת נדר והוא מתפיס בו לא יהא קרוי התפסה אינו כן אלא כפלה תורה בפרשה לאסור איסר להודיע שאף זו קרויה התפסה מעתה האומר הרי עלי בשר זה או יין זה כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כיום שראיתי ירושלים בחרבנה אם כבר אסר על עצמו בשר ויין בנדר מאותו היום ואילך לכל שבוע ושבוע אותו היום כגון שמת באחד בשבת ונדר לכל אחד בשבת שבשבוע הרי זה אסור שהרי זה מתפיס בדבר הנדור וכן בכלם אבל אם לא אסרן על עצמו בנדר אין כאן איסור שהרי יום שמת בו אביו ורבו ויום שראה ירושלים בחרבנה אין בהם איסור בשר ויין ואם מיום שנהרג גדליה בן אחיקם שהוא חייב בתענית אינו מתפיס בדבר הנדור ושמא תאמר אחר שצום גדליה אסור מחמת עצמו היאך חל עליו איסור נדר עד שיהו מתפיסין בו גדולי הרבנים פירשוה מפני שהנדרים חלין על דבר מצוה ואינו כן שאין הנדר חל על קיום מצות לא תעשה כמו שביארנו אלא טעם הדבר מפני שלא נאסר אלא מדברי סופרים ושבועת התורה או נדר חלים עליה וכשנדר הימנה יכול להתפיס בה וכן בנודר על איסור סופרים כגון מגבינת הגוים ושמנו של גיד וסתם יינם והתפיס בהן מתפיס בנדר הוא קרוי ואסור הא אם לא היה נדור מאותו היום ואילך אע"פ שכבר נדר לאותו היום אינו כלום דבהשתא קא מתפיס ומכל מקום לשטת גדולי המחברים אף בזו כן ומפני שהם פוסקים בעיקרא קא מתפיס כמו שביארנו ולשיטתנו מיהא אני מספק אם מת אביו באחד בשבת והוא אחד בניסן ואסר על עצמו בשר ויין לכל אחד בניסן שבימיו ואח"כ אמר הרי עלי בשר כיום שמת בו אביו מה דינו אחר שכל אחד בשבת שבשנה מותרין לו אלא אם כן אחד בניסן ונראה לשיטתנו שמותר שענין כיום שמת בו אביו אינו תלוי במנין החדש אלא ביום עצמו והרי הימים העתידים הותרו לו ובדהשתא קא מתפיס:

ומה שנאמר בסוגיא זו הרי עלי שלא אוכל בשר וכו' לאו לישנא דייקא הוא שהרי שלא אוכל לשון שבועה הוא ואין שבועה בלשון עלי והענין הוא הרי עלי בשר ויין כמו שביררנו במסכת שבועות:

כבר ביארנו שהמתפיס בחלת אהרן ובתרומתו אינו נאסר שאין זו התפסה בדבר הנדור על הדרכים שביארנו התפיס בתרומת הלשכה ר"ל השקלים אסור שדבר הנדור הוא התפיס בתרומת לחמי תודה יראה לשיטתנו שמותר שהרי תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא שלא קדש הלחם עד שיזרק הדם ונמצא שכל שלא נזרק הדם קודם אסורין וכשנזרק הותרה תרומתן לכהן ושאר הלחם לבעלים וא"כ לא נקראת תרומת לחמי תודה עד שיזרק הדם ומתוך כך אם התפיס בה מותר דבדהשתא קא מתפיס ולענין ביאור זה שאמרו קא משמע לן דתרומת לחמי תודה תרומתו כלומר ובכלל תרומתו הוא מכל מקום אין הטעם שוה שתרומתו הנזכרת תחלה בשעת ההתפסה היתה מצד שאינו נקרא דבר הנדור וזו הותרה משום דבהשתא קא מתפיס ולדעת הפוסקים בעיקרו קא מתפיס אסורין ושמא תאמר ואף לשיטתנו היאך מותר ואף כשתאמר בדהשתא קא מתפיס הרי אף עכשו אסורה התרומה לזרים מחמת הנדר והויא לה כפגול ונותר של עולה תירצו בתוספות שזה שאנו דורשים כי ידור נדר בדבר הנדור פירושו בדבר הנדור שיהא עומד בכל אותה קדשה ובכל אותו איסור שהיה עליו מעולם מצד ההקדש או הנדר וזו לאחר זריקת הדם כבר הוקל חומר קדשתה שבתחלה היה אסור לכהנים ועכשו מותרת להם ולא נאסרה אלא לזרים:

תרומת לחמי תודה שהזכרנו ענינם שהתודה היתה באה בארבעים חלות שלשים של מצה ועשרה של חמץ ובין כלם עשרים עשרונות עשרה לעשר של חמץ ועשרה לשלשים של מצה הם שלשה מינין עשרה לכל מין ושיעור כלן שוה אלא שהעשרה חלות של מאפה תנור והעשרה רקיקין והעשרה רביכין והם שחולטם ברותחין ואחר כך קולה אותם בשמן של האילפס והכהן לוקח ארבע חלות חלה מכל מין ומין שנאמר אחד מכל קרבן ולחמי תודה אלו אם אפאן ארבע חלות יצא שלא נאמר ארבעים אלא למצוה ושמא תאמר והיאך התרומה ניטלת מהן אם שיטול אחד על כלם הרי לאחד מכל מין אנו צריכים ואם שיטול פרוסה מכל אחד והרי אמרו אחד שלא יטול פרוסה על כל פנים אתה צריך לפרשה שיפרישנה בלישה ויטול אחת מכל מין בלישה ואם התפיס בתרומה זו שהופרשה בלישה אף לשיטתנו אסור שהרי הופרשה קודם זריקת הדם: