מאירי על נדה ז׳

עיסה שנולד בה ספק טומאה של תורה עד שלא גלגלה שלא בא עדין לכלל חיוב חלה תעשה אפילו בטומאה שמותר לגרום טומאה לחלין שבארץ ישראל משגלגלה הואיל וכבר באה לידי חיוב חלה והרי הן חלין הטבולים לחלה ודינן כחלה לענין זה ואסור לגרום לה טומאה ודאית שאע"פ שאף ספיקה אוסרתה מלאכול מ"מ אסור לגרום לה טומאה ודאית שנאמר משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה שמרה ואע"פ שבחבית תרומה שנולד בה ספק אמרו יניחנה במקום התורפה מ"מ צריך להזהר שלא יטמאוה בידים ושלא לגרום גרמא קרובה לכך והנחה במקום מגולה חששא רחוקה היא והילכך תעשה בטהרה ר"ל בכלים טהורים ומפרישה ותולין בה לא נאכלת ולא נשרפת שכל שודאו מטמא את החלין מן התורה גזרו על ספיקו בחלין הטבולין לחלה ולא סוף דבר בספק טומאה שאף חלין טמאין בה והיא הרמוזה כאן בהוכחות כגון שני שבילין אחד טמא ואחד טהור ואינו יודע באיזה מהם הלך שברשות היחיד ספיקו טמא אף בחלין שיש כאן הוכח לטומאה או שהלכו שנים אחד בזו ואחד בזו ובאו לישאל בבת אחת שמטמאין אותן אף לחלין ואף ברשות הרבים שהדבר מוכיח שטומאה כאן וי"מ בה שהלכו שנים אחד בזו ואחד בזו ועשו שניהם טהרות והניחום זו בצד זו שיש כאן הוכח טומאה על כל פנים שהרי נגעו אלו באלו וטמאום אע"פ שלא נודע איזו מהם טמאה טומאה עיקרית ומטמאין אותן אף בבאו זה אחר זה אלא אף בטומאה שאינה מטמאה את החלין הואיל וספק טומאה מן התורה היא כגון זב וטהור שהיו פורקין את החמור או טוענין שאם המשא כבד טמאין שמא דחפו זה את זה ונשען הזב על הטהור וטמאו בהסיט לתרומה אבל לא לבית הכניסה ר"ל לאוכלי חליהן בטהרה ולדעת הפוסקין כן אלא שיש פוסקין בה שאף לחלין טמא וכדתנן סתמא הנוגע בזב או שהזב מסיטו טמא וכן נראה דעת גדולי המחברים הא טומאה דרבנן אין ספיקה מטמאה חלין הטבולים לחלה כמו שביארנו במעת לעת ואף של תורה במקום שאינו מטמא חלין כגון טומאה שניה אינו מטמא חלין הטבולין לחלה מעתה טבולת יום לשה את העיסה וקוצה ממנה חלה אלא שאינה קורא לה שם עדין שהרי חלה כתרומה ושני עושה שלישי בתרומה אלא מפרישתה ומניחתה בכפיפה או באנחוריתא שהם כלי גללים ואבנים או שאין להם בית קבול שאין מקבלין טומאה ולא משום טהרה שהרי אף שאר כלים אין מקבלין טומאה מטבול יום אלא שיהא לה בהם היכר שלא תגע בה אחר קריאת השם ואח"כ מקפת אותו כלי אצל העיסה וקורא לה שם וצרך הקפה מפני שדין חלין כדין תרומה לתרום מן המוקף ואע"פ שאמרו בתלמוד המערב אויר הבית מצרפן כבר פירשוה שם בשאינו מקפיד על תערובתו וזו מקפדת על תערובתה היא הואיל ובאה לקרות לה שם ובחמישי של סוטה ל' א' אמרו חלה נטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלת שתיהן מעיסה אחת שלא הורמה חלתה ונותנה בין שתי העיסות וסומכה לטהורה ונוטל פחות מכביצה מן הטמאה שהרי פחות מכביצה אינו מטמא וסומכה לה כדי לתרום מן המוקף ומפני שאף זו מקפיד על תערובתן הוא ומ"מ זו של טבולת יום יכולה היא לסמכה לעיסת החלין שהרי אינה מטמאה את החלין ומנחת את החלה קודם שיקרא לה שם סמוך לעיסה וקורא לה שם ונוטלת עיסתה ואינה נוגעת בחלה ואף זו של סוטה יש פוסקין כחכמים שאסרו לעשות כן מפני שהוא מטמא אותו פחות מכביצה וכן כתבוה גדולי המפרשים וכן נראה מסוגיא זו שלא הזכירוה באותם שהלכה כר' אליעזר ושמא תאמר ואחר שכל שמקפיד על תערובתו צריך סמיכה ממנו היאך התירו בבדיקת חבית להפריש ממנה על האחרות כתבו בתוספות שדבר לח כל שהכלים סמוכים הוו להו כנגיעת גוף בגוף ביבש וי"מ אותה בתרומת דמאי שאינה צריכה מוקף וי"מ שאף בודאי לא נאמרה אלא בנטילה מן הטהור על הטמא אבל טהור על הטהור אינו צריך מוקף בנגיעת גוף בגוף וכבר ביארנו מזה במסכת חלה פרק ראשון:

האשה שאחזוה צירי לידה וראת דם מחמת הקשוי אם בימי נדותה הרי דם נדות וטמאה נדה שהנדה מטמאה אף בשראתה מחמת אונס ואם בימי זיבה הרי היא טהורה ואע"פ שאף בזיבה מיטמאה מחמת אונס ולא נאמר מזובו ולא מחמת אנסו אלא באיש דוקא בשאר אונסין אבל דם שמחמת קשוי לידה טהור והוא שאמרו בתורת כהנים זוב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד או אינו אלא מחמת עצמה ולא מחמת אונס כשהוא אומר זוב הרי אונס אמור ליטמא הא מה אני מקיים דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ומה ראית לטמא באונס ולטהר בולד מטמא אני באונס שאין טהרה אחריו בדמים ומטהר אני בולד שיש אחריה טהרה בדמים ר"ל דם טוהר מעתה המקשה באחד עשר יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבה אפילו ראתה בהן ג' ימים אינה זבה ואינה טעונה שבעה נקיים ומ"מ אם פסקו ציריה קודם הלידה הואיל ושפת בנתים אין דנין אותו בדם קשוי ולכשתחזור ותקשה ותלד הרי יולדת בזוב ואע"פ שלא פסק הדם וכמה תשפה ותהא זבה מעת לעת שהן עשרים וארבע שעות הא פחות מכן אינו קרוי שופי כלל וטהורה:

הזב והזבה אין להם טהרה אלא שיעמדו שבעה נקיים ולכתחלה צריכין לבדוק בכל יום משבעת הימים ומ"מ כל שבדקו עצמן ראשון ושביעי ומצאו טהור אע"פ ששאר הימים לא בדקו טהורים ולא עוד אלא אפילו בדקו יום ראשון של שבעה לבד ר"ל חוץ מיום ההפסקה או יום האחרון לבד טהור כמו שיתבאר בפרק אחרון ואם בדקו יום אחד באמצע השבעה שאינו לא ראשון ולא אחרון אף זו לדעת גדולי המפרשים טהורה אלא שיש חולקין בזו כמו שיתבאר שם:

מן התורה אוכלין ומשקין אינם מטמאין את הכלים שאף כשנטמאו באב הטומאה הרי הן ראשונים ואין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וחכמים גזרו על המשקין כל שנטמאו באב הטומאה שיטמאו כלי גזירה משום משקה זב וזבה שהוא אב ומטמא כלים וכן גזרו בהם שכל הפוסל את התרומה שזו היא טומאה שניה שעושה שלישי בתרומה לפסלה יטמא משקין להיות תחלה להיות כל הנוגע בו מן הדברים המיטמאים בראשון נעשה על ידו שני לעשות שלישי בתרומה חוץ מטבול יום ואף זו לא גזרוה אלא במשקין שהן עלולים לקבל טומאה מפני שאין צריכין הכשר מעתה אחורי כלים הן של עץ שמיטמא מגבו הן של חרס אם יש לו בית קבול שיהא בו טומאת אויר כעין כוס זכוכית שיש לו אחורים עם בית קבול שנטמאו במשקין שכבר נטמאו בשרץ והם ראשונים ונעשו אחורי הכלי שניים וכבר ידעת ממסכת חגיגה פרק אחרון שהכלי לא נטמא כלו בטומאת אחוריו כמו שאמרו שם כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאין אבל תוכו ואזנו ואגנו וידיו טהורים לתרומה אבל לא לקודש ואם נטמא תוכו נטמא כלו ואף לתרומה ואחר שכן האחורים נעשו שניים ואם נגעו בהן אוכלין טהורים שאין שני עושה שלישי לחלין ולא עוד אלא אפילו אוכלי תרומה לא נפסלו בהן שאע"פ שהשני עושה שלישי בתרומה מ"מ בטומאה זו הקלו שנטמא בטומאת סופרים שהרי מן התורה אין משקה מטמא כלי ומ"מ באוכלין של קדש אינו כן אלא מטמאין אוכל אם נגעו משקין באחורי הכלי ניטמאו ואפילו הם חולין ונעשו תחלה לטמא אפילו כלים וטבול יום שהוא טומאת התורה לתרומה וקדשים פוסל אוכלי תרומה שהשני עושה שלישי בהן ואינו מטמא משקין אלא שפוסלן שהרי לא גזרו בטבול יום לעשות משקין תחלה כמו שביארנו ומ"מ הכלי שנטמא תוכו במשקין פוסל אוכלי תרומה הואיל והחמירו בטומאת התוך ליטמא כלו החמירו בו לפסול אוכלי תרומה: