מאירי על פסחים ק״ו

מצות עשה לקדש את יום השבת בדברים שנ' זכור את יום השבת לקדשו ועיקר הקידוש בכניסתו בלילה ומדברי סופרים לזכרו על היין רמז לדבר וזכרו כיין לבנון וכן מצוה מדברי סופרים לקדש על הכוס למחר ולא קדושת היום אלא בורא פרי הגפן והוא הנקרא קדושא רבה דרך כנוי או שמא על שם שכל הברכות מתעטרות בו ואע"פ שברכה זו אין בה קידוש ליום והרי אף בחול אם בא לשתות צריך לברך כן מ"מ הואיל ועל ידי תקנה הוא בא ברכת חובה היא ומאחר שהיא ברכת חובה אף היא קרויה קידוש שאף היא לכך תקנוה שיהא היום מתקדש על ידו להיות סעודתו חשובה כשהיא נקבעת על היין וגדולי המחברים כתבו שאף זה אסור לטעום ביום השבת קודם שיקדש קידוש זה ואין הדברים נראין הואיל וכבר נתקדש ואף גדולי המפרשים מגיהים עליהם ומביאים ראיה שהרי אף ביום יכול לקדש על הפת ומברך המוציא ואוכל וכן כתבו גדולי המחברים שאף קידוש זה צריך שיהא במקום סעודה וכן שהוא צריך בכל סעודה שביום:

אע"פ שאמרו שהמברך פושט ידיו לטעום תחלה כל שיש שם זקן מופלג חולקין לו כבוד ואף הוא בעצמו רשאי ליטלה לעצמו בלא רשות וזהו שאמרו רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה ליקדש לן מר קדושא רבה לא הוה ידע מאי ניהו קידושא רבה אמר מכדי בפה"ג אמרי ברישא ברוך בורא פרי הגפן ואגיד ביה חזייה לההוא סבא דהוה גחין ושתי קרא אנפשיה החכם עיניו בראשו או שמא לא אמרוה אלא בשכולן סמוכים על כוס אחד או ככר אחד אבל כל שיש כוסות לזה ולזה שותה כל מי שירצה תחלה מכוסו וכבר כתבנוה במסכת ברכות וכן אתה למד מכאן במה שנהגו ליתן מכוס של ברכה לתוך שאר הכוסות אין שורש בדבר שהרי אותו זקן לא המתין ליתן מכוס של קידוש לתוך כוסו אלא מנהג בעלמא הוא:

אע"פ שהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ונמצא שאינו צריך נטילת ידים לקידוש וכן שאמרו תיכף לנטילת ידים סעודה מ"מ אם נטל ידיו קודם קידוש לצורך סעודה שאחר קידוש אין הקידוש מפסיק אף למקדש עצמו ואין צריך לומר לאחרים ואין הלכה כדברי האומר נטל ידיו לא יקדש ר"ל לא יקדש הוא בעצמו כדי שלא יצטרך לחזור ליטול ידיו ושמא יש בה סרך ברכה לבטלה אלא יקדש אחר שכל שאין הוא בעצמו מקדש אין כאן הסח הדעת אלא אף הוא בעצמו יכול לקדש ואין כאן הסח הדעת והוא שאמרו עליו אכתי לא נח נפשיה דרב ושכחינן שמעתתיה זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב זימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא זימנין דחביבא ליה חמרא מקדש אחמרא ור"ל שכשהיה מתחיל לישב בשולחן עדיין היה פוסח על איזה מהם יקדש וודאי אחר שכן כבר נטל שמא יקדש על הפת ואעפ"כ הי' נמלך לפעמים לקדש על היין ולשיטה זו י"מ זימנין דחביבא ליה ריפתא וכו' שהיה בודק בפת אם תקונו יפה ומריח ביין אם הוא חשוב בעיניו וכל שהיה רואה בו חשיבות יותר היה מקדש עליו וי"מ נטל ידיו לא יקדש שמאחר שנטל ידיו גלה בדעתו שדעתו על הפת ואין מצות קדוש אלא ביין והשיבוהו ממעשה של רב שהיה מקדש על הפת וי"מ בו לא יקדש על היין אלא על הפת והשיבוהו שרב לאחר שנטל היה נמלך לקדש על היין וכן הלכה ולמדת שמקדשין על הפת ואומר עליו ויכלו ומברך המוציא ואינו פורס עד שגומר הקידוש ומ"מ הבדלה אינה על הפת כלל שאם אמרוה בקידוש וכן הדין הואיל ועיקר קידוש על הסעודה היא אבל הבדלה לא נתקנה אלא על הכוס וכן למדת שאין גסות הרוח למי שנוטל ידיו קודם קידוש ואע"פ שבסדר הפסח אמרו על מי שידיו נקיות שאם נטל לקידוש הרי זה מגסי הרוח בזו הדין כן מפני שעדיין אין דעתו להתחיל בסעודה וגדולי המחברים פסקו כדברי האומר נטל ידיו לא יקדש על היין אלא על הפת והדברים מתמיהים אלא שאפשר שאמרוה משום תכף לנטילת ידים סעודה או שמא הם פרשו נטל ידיו לא יקדש הוא כלל אפי' על הפת והשיבוהו שהרי רב היה פוסח על איזה מהם יקדש וכל שהיה שוקל בעצמו שיקדש על הפת ודאי נטל ידיו לאכול ונמצא שעל הפת מיהא יכול לקדש: