מאירי על שבת ק״ה

כתב אות אחת נוטריקון ר"ל שמשמשת במקום תיבה כגון מ' נקודה על גבה במקום ארבעים או במקום מעשר ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין והלכה כחכמים:

משנה הכותב שתי אותיות בשני העלמות אחת בשחרית ואחת בין הערבים רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין אמר הר"ם פי' הכונה בזאת ההלכה כי העושה קצת מן המלאכה בשעה אחת מיום שבת גמר אותה בשעה אחרת והוא שוגג בשתי השעות אלא שנזכר בין שתי השעות שאותה הקצת שעשה עבר ואחר כך שגג וגמר המלאכה רבן גמליאל אומר אין ידיעה לחצי שיעור ואותה ידיעה שאני חושב שידע אלו נתרחק עשיית הקצת קודם השלמת הכל הרי הוא כאלו לא היתה ולא עשתה רושם כלל ובהעלם אחד עשה המלאכה כלה ולפיכך הוא חייב חטאת וחכמים אומרים יש ידיעה לחצי שיעור ונבדיל קצת המלאכה מן הקצת בידיעה ולפיכך הוא פטור מן הקרבן אבל הוא חייב מכת מרדות על חצי שיעור כאשר ביארנו כי אמרו פטור זו היא כונתו במה דברים אמורים כשעשה חצי שיעור במזיד אבל אם היה שוגג אינו לוקה והלכה כחכמים:

אמר המאירי כתב שתי אותיות בשתי העלמות אחת שחרית ואחת ערבית רבן גמליאל מחייב מפני שהוא סובר שאין ידיעת חצי שיעור מחלקת וחכמים פוטרין שיש ידיעה לחצי שיעור לחלק והלכה כחכמים ומ"מ בהעלמה אחת אפי' כתב אחת שחרית ואחת ערבית חייב וזה שאמר כאן אחת שחרית ואחת ערבית פטור על שתי העלמות היא אמורה ומפני שאין דרך למי שכתב אות אחת ונזכר עליה שיהא חוזר ושוכח לשעתו לכתוב אחרת הוא תופשה אפי' אחת שחרית ואחת ערבית הא בהעלמה אחת ודאי חייב וגדולי הרבנים מפרשים אותה בהעלמה אחת ומפני שהשיעור הארוך מחלק ואין הדברים נראין כלל ואף בירושלמי רמוזה כדברינו כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

יתבאר במקומו שאין כותבים את הגט אלא בדבר שרשומו עומד כגון דיו וסיקרא וקומוס וקנקנתוס כתבו באבר בשחור ר"ל פחם ובשיחור ובמי טירא ר"ל מים הנוטפי' מעצים שבתקרת הבית בשעת הגשמים והם מקבלות שם אדמימות כשר אלא שאין כותבין באלו לכתחילה ומי עפצים כותבין בהם לכתחילה כמו שיתבאר במקומו:

אף לענין שבת כתב באבר ובשחור ובשיחור ומי טריא ואפצא חייב שהרי רשומן עומד:

ספר תורה שנכתבה בו אזכרה אחת שלא לשמה או שלא בכונה פסולה היה צריך לכתוב את השם ועלה במחשבתו לכתוב יהודה וטעה במחשבתו ולא הטיל בו דלת פסול ואפי' חדשו בהעברת קולמוס עליו מתוך כונה אין זה כלום שכתב על גבי כתב אינו כלום כמו שביארנו במשנה:

אע"פ שביארנו שאם כתב אות אחת סמוך לחברתה פטור וכן הדין בארג חוט אחד על האריג מ"מ אם כתב אות אחת והשלים בו ספר או ארג חוט אחד והשלים בה בגד חייב שכל שהשלים בה חשובה היא כשתים וחייב משום כותב וחכמי הדורות שואלים בה כהוגן ויתחייב בה משום מכה בפטיש וכמו שאמרו בפרק כלל גדול האי מאן דשקיל וכו' חייב משום מכה בפטיש ותירצו שלא נאמר מכה בפטיש אלא במלאכה שנשלמה כלה כגון שחצב אבן בהר ונתפרקה כלה מסביבותיה ונמצא שנשלמה מלאכת האבן אלא שלא נפלה וזה מכה בפטיש ומפילה שנמצא המלאכה בגוף אותו דבר כבר נשלמה וכן מה שאמרו בשקיל אקופי בגלימיה שהרי הגלימא כלה עשויה אבל באלו לא נשלם הספר והבגד עדיין וכל שהוא עושה לצורך השלמה אינו מכה בפטיש שאם לא כן אף המלאכות שתחלתן וסופן בא כאחד כגון קצירה וכיוצא בה היה ראוי להתחייב בה משום מכה בפטיש:

כתב אות א' בטבריא והלך באותה שבת לצפורי וכתב שם אות אחרת במגלה אחרת חייב אע"פ שאין נהגין זה עם זה מ"מ הואיל ואם היה מקרבן זה עם זה היו נהגין זה עם זה חייב ואינו דומה לשני דפי פנקס או שני כותלים שזה אינו מחוסר מעשה לקריבתם:

אע"פ שכתבנו במתכוין לכתוב אות אחת וכתב שתים שפטור מ"מ הגיה אות אחת ועשה בדיוקו שתים חייב הואיל ומ"מ מתכוין הוא להיותם שתים כגון שטעה הסופר ועשה ח' ממה שהיה ראוי להיותו שתי זיינין ובא זה ומחק באמצעה עד שנעשו שתי זיינין חייב וכן הדין אם נטל גגו של דלת ועשאו ריש ופירשו בה בירושלמי שהוא נידון כשתים מפני שמחק אחת וכתב אחת והמחיקה מצטרפת לכתיבה וגדולי הרבנים פירשוה שכל המגיה הוא כמשלים את הספר וי"מ אותה דוקא בלא תשתחוה לאל אחר שטעה הסופר וכתב אחד ובא זה ותקן שהרי הגהה זו מתקנת כל הספר מעקרו:

נתכוון לכתוב ח' וכתב שני זיינין אפי' נשלמו שתי הזיינין בצורותיהם ואין צריכות שום תקון פטור כמו שביארנו במשנה ומ"מ לענין ביאור הסוגיא אתה צריך לשאול לדעת המחייב בכך כל זמן שאין צריכות תקון והוא המכוון באמרו דלא בעי זייני והרי בפרק כלל גדול אמרו בנתכון לזרוק שתים וזרק ארבע שפטור הואיל ולא נתכוון לזריקת איסור י"ל שבזריקה אין ארבע אמות בכלל מחשבתו כלל שאין ארבע בכלל שתים אבל בזו כבר נעשית מחשבתו ששתי זיינין בכלל מחשבת החית הם ויש מתרצים שבזריקה פטור מפני שאין במחשבתו איסור בשום מקום אבל באותיות הואיל ויש באות אחת חיוב במקומות כגון בהשלמת ספר מחייבין אותה בזו:

בתלמוד המערב אמרו שאם כתב אות אחת בשבת זה ואות אחרת בשבת אחרת בהעלמה אחת פטור שימי החול מחלקין הא בשבת אחת חייב כמו שכתבנו במשנה ועוד אמרו שם הממתח את צדדיו חייב משום תופר נאמר משום תופר ונאמר משום קושי ולמדו הגאונים מכאן שתפירות אלו הנעשות בצד ובבתי הזרועות בחוט או ברצועה קצרה וארוכה שמושכה כשרוצה והיא מתהדקת ומתירה כשהוא רוצה מלאכה היא ובכלל תפירה היא וכך היא רמוזה בפ' כלל גדול:

כבר ביארנו שהמחיקה בכלל אבות מלאכות היא ושיעורה ככתיבה או שמחק שתי אותיות או שמחק אות אחת גדולה שיש לכתוב במקומה שתי אותיות בינוניות:

המעביר דיו על גבי סיקרא חייב שתים משום מוחק ומשום כותב דיו על גבי דיו או סיקרא על גבי סיקרא או סיקרא על גבי דיו פטור:

הקורע על העור כתבנית כתב חייב רשם על העור כתבנית כתב פטור:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שלשה עשר בעזר הצור:

ר' אליעזר אומר האורג וכו' מצד שהתחיל באלו הפרקים לבאר במלאכות האסורות מן התורה על איזה צד חייב בהן ועל איזה צד פטור ואיזהו שיעורן כמו שביארנו בפרק בונה היתה הכונה בזה הפרק לבאר הענין הנזכר מן המלאכות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון במלאכות הראויות בבגדים כגון אריגה ותפירה וקריעה וכן בצמר בלבון ונפוץ וצביעה והשני במלאכת הצידה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה ואחד על הארוג חייב וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו שני חוטין אמר הר"ם פי' אחד על הארוג הוא שארג אפי' חוט אחד על אותה מסכת בשבת הוא חייב לדברי ר' אליעזר והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה ואחד על האריג חייב ר"ל אריגה שנמנית בכלל אבות מלאכות שיעורה במתחיל לארוג שלשה חוטין ובמוסיף על האריג שיעורו בחוט אחד שאריגת חוט אחד על האריג הוא חשוב כשלשה בתחלת אריגה וזהו שאמרו בגמ' על הגס ר"ל על הבגד שיש בו אריג הרבה ועל האימרא ר"ל שפה שמתחילין בה לארוג שר' אליעזר אומר אחת פירושו על הגס לבד לא על האימרא וחכמים אומרים ששיעור אריגה שני חוטין בין בתחלת אריגה בין בתוספת אא"כ הוא משלים את הבגד שבזו שיעורו באחד כמו שכתבנו למעלה הא כל שאינו משלים שיעורו בשני חוטים בין בתחלה בין בסוף וכן הלכה ודבר זה אין בו חלוק בין חוטים גסים לדקים ושיעור רחבה של אריגה לא התבאר כאן ויתבאר למטה שיעורו ברחב כמלא הסיט כפול ומ"מ יתבאר בגמ' שאם ארג בשפת היריעה חוט של מיני צבעונין כמנהג שהאורגים עושים במפות וכלי פשתן שאורגים בסוף היריעה חוט של תכלת או של מיני צבעונין אין צריך לחיובו מלא רחב הסיט אלא שיעורו ב' חוטין ברוחב שלשה בתי נירין אין זה אלא כאורג צלצול קטן ר"ל שלשלת של חוטי משי בשפת הזרוע שאין אדם נוהג בה אלא בשיעור זה ר"ל שני חוטין ברחב (ב') [שלשה בתי] נירין וי"מ בה שאדם אורגה באמצע הטלית להיותה לסימן למתעטף שיהא אותו צלצול בראשו כנגד עיניו:

משנה העושה שתי בתי נירין בנירין ובקירוס בנפה ובכברה ובסל חייב התופר שתי תפירות והקורע על מנת לתפור שתי תפירות אמר הר"ם פי' הנירין הניר וכבר פרשנו אותו בפרק השביעי וקירוס יריעה ארוגה מן הסיב נפה ידועה וגם כן כברה וזכר בכאן אלו הדברים על דרך נתינת השיעורין וזכר בפרק כלל גדול כל אלו המלאכות על דרך מנין אבות מלאכות:

אמר המאירי העושה שני בתי נירין חייב כמו שהתבאר במשנת אבות מלאכות ולא נשנית לחדש בה דבר שהרי שיעורה נזכר הוא עמה ר"ל בעשיית שני בתי נירין ולא נשנית אלא מפני שעקרה במלאכת בגדים דקים וקצרים הנארגים ביד העשויים בתים בתים כאריגת נפה וכברה ופרשו בגמ' שהנירין הוא עשוי בשני חוטין אחד בניר קטן ואחד בניר גדול ונעשה חורים חורים אחד גדול בתוך ארבעה דקים שתים מצד זה לגדול ושתים מצד האחר וכן כל האריגה ופירשו בקירוס מצוביתא והוא יריעה נעשית חורים דקים להעמידה לפני נשים יקרות שיהו רואות ואינן נראות ויש גורסין קירום מלשון קרמין וכן במין זה סירוג חבלים שבמטה ומעשה סבכה וכל הדומים כמו שביארנו במשנת אבות מלאכות:

משנה הקורע בחמתו ועל מתו כל המקלקלין פטורים והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן אמר הר"ם פי' מקלקל על מנת לתקן ר"ל כמי שהורס וכונתו על מנת לבנות ואמרו הקורע בחמתו או על מתו פטור כשאינו חייב לקרוע על אותו המת ואמרו בחמתו פטור סברא דחויה היא והלכה הקורע בחמתו או על המת שחייב עליו קריעה חייב והטעם שיהיה הקורע בחמתו או על מתו חייב מפני שדעתו מתישבת וחמומו מתפשר לאותו הקרע והוא דומה למתקן:

אמר המאירי התופר שתי תפירות וכן הקורע על מנת לתפור שתי תפירות כגון שהיה הבגד בולט והוא קורעו כדי לישבו והוא שאמרו בגמ' בכיסתא כלומר שהוא בולט ככיס וכבר זכרנום בביאורן במשנת אבות מלאכות ולא הוזכרו כאן אלא על ידי גלגול קורע בחמתו ועל מתו שהוא פטור מצד שהוא מקלקל ופרשוה בגמ' במה שאין לו עליו חיוב קריעה לא מצד קורבה ולא מצד מעלת המת שאלו כן היה לו מתקן בקריעתו הואיל ומקיים בה המוטל עליו וכלל אח"כ שכל המקלקלין פטורים אא"כ יש בו צד תקון כמו שביארנו בקריעה ומ"מ כל המקלקל על מנת לתקן חייב ושיעורו כמתקן על הדרך שביארנו בקורע על מנת לתפור ששיעורו שיקרע על מנת לתפור שתי תפירות:

משנה שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו מלא רחב היסט כפול האורג שני חוטין שיעורו מלא היסט אמר הר"ם פי' רחב היסט שתות הזרת והוא השיעור הראשון הקרוב לדעתי שראיתי בפירוש היסט והוא הנכון אצלי כאשר ביארתי בפרק שלישי ממסכת ערלה ויהיה רוחב היסט כפול שליש הזרת וראיתי לגאון שהוא בין הגודל והאצבע כשיפתח ידו כל מה שיוכל האדם וכשילבן האדם מן הצמר וינפץ ממנו או יצבע ממנו שיעור היסט שיטוה חוט ויהיה ארכו רחב היסט כפול שהוא חייב והמובן אצלי מפירוש אלו המלות שפרשו הקדמונים כי אמרם מלא היסט הוא שתות הזרת ומלא רחב היסט הוא ריחוק מה שיראה בין הגודל והאצבע:

אמר המאירי המלבן והמנפץ והצובע והטווה שנשנו כלם באבות מלאכות שיעורם כמלא רוחב הסיט כפול והאורג שני חוטים שיעורן אע"פ שלא ארג כמלא רוחב הבגד אלא כמלא הסיט כפול וכבר ביארנו בשיעור זה שיש מפרשים ריוח שבין אצבע לאמה בהרחבה בכל היכולת וי"מ בין גודל לאצבע בדרך זה ר"ל בהרחבה בכל היכולת ושיעור זה בכפילו הוא כד' טפחים וגדולי המחברים כתבו בשיעור אורג רוחב שתי אצבעות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא אלא שבמקלקלים יתבארו בגמ' קצת תנאים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הם:

כבר ביארנו שהקורע על מתו שאמרו במשנתנו פטור פירושו במת שאין לו עליו חיוב קריעה שאלו כן מתקן הוא וחייב והוא שאמרו הקורע על מתו חייב שאע"פ שחלל את השבת מ"מ יצא כדי קריעה וכן בחכם אע"פ שאינו קרובו חייב שהרי הכל כקרוביו לחיוב קריעה וחליצת כתף והבראה ברחובה של עיר וכן בכל שקרע על אדם כשר חייב שמתקן הוא מצד מה שאמרו שמצוה להברות ולהתאבל על אדם כשר ולהספידו כראוי ואין צ"ל בחכם והקריעה בכלל האבול הוא ואפי' באדם שאינו כשר אם היה שם בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע כספר תורה שנשרף שהמצות בלב האדם כאותיות בגויל והילכך כל שקרע למת על אחד מדרכים אלו חייב הא כל שאין שם אחד מדרכים אלו אפי' היה קרובו פטור הואיל ומן הקרובים שאינו חייב להתאבל עליהם הוא:

קורע בחמתו שביארנו במשנתנו שהוא פטור מצד שהוא מקלקל ביאורה בשאין בה צד תקון ואף לדעת הפוסקים כר' יהודה שאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה לא אמרה אלא במתקן הא במקלקל לא ומ"מ כל שיש בה צד תקון כגון שהוא עושה להטיל אימה על אנשי ביתו חייב לדעת ר' יהודה ולשטת הפוסקים כמותו הא כל שאינו עושה כן אלא דרך כעס גמור פטור שאין בזה צד תקון אע"פ שעושה נחת רוח ליצרו שהרי הוא חוטא בה וכמ"ש הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו יהיו בעיניך כעובדי ע"ז ואף בזו גדולי המחברים כתבו שהוא חייב וכן במבעיר גדישו או שורף דירתו הואיל וכונתו להנקם משונאו וכן חובל בחבירו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים הם אצל יצרם הרע והם דברי תימא אלא שכבר הרגישו בהם גדולי המגיהים ואע"פ שהתרנו לקרוע בגדים ולשבר כלים כדי להטיל אימה על אנשי ביתו ושנאמר בכאן שהרבה מן החכמים היו נוהגים כן ראוי לכל חכם שלא ירגיל עצמו בכך שמא ילמדו ממנו אנשים שאינם מהוגנים:

לפי דרכך למדת שלדעת הפוסקים כר' שמעון במלאכה שאין צריך לגופה שפטור עליה אפי' קורע על מתו פטור ואינה נקראת צריכה לגופה מצד קיום המצוה ומ"מ דוקא מפני שאין למצוה שעה עוברת ואדרבה אע"פ שיצא בה שלא בזמנה עשאה שאם לא כן ודאי צריכה לגופה היא וכן הענין במוציא המת לקברו ולמדת שסתם משנתנו כר' שמעון: