מאירי על שבת קכ״ה

שירי מחצלאות שבלו מותר לטלטלן בשבת כשם שמחצלת עצמה היתה ראויה לכסות בה עפר כך השירים ראויים לכך גם כן ולכיוצא באלו ויש שואלין בזו מה הוצרך לכעין מלאכתו ראשונה והלא דיו כשיהא ראוי לשום מלאכה כלל שהרי אין אנו צריכים לכעין מלאכתן ויש מתרצים שכל שראויים לכעין מלאכתן מותר לטלטלם כדין כלים שלמים אבל אם אין עושין כעין מלאכתם אע"פ שעושין כעין מלאכה אין ניטלין אלא לצורך אותו ענין שהם ראויים לו עכשיו ואין הדברים נראין אבל יש שמתרצים שמאחר שהמחצלת קודם שנעשה לא היו חלקיו עומדים אלא לשריפה הייתי סבור שאף כשנתפרמו יהיו חוזרות לקדמותן בא ולמד שמאחר שראויים לכעין מלאכתם דינם כדין המחצלאות עצמם ומ"מ אני אומר שלא נאמרה אלא לרווחא דמילתא כלומר שראויים הם שבריה אף לכעין מלאכתן והוא הדין אם היו ראויות לשאר דברים:

שירי פרוזמיות ר"ל טליתות ושאר בגדים אם אין בהם שלש על שלש אסור לטלטלן שהרי אין ראויים לא לעניים ולא לעשירים ולשון פרוזמיות הוא ענין טליתות וכמו שאמרו במסכת סכה רמא תכלתא לפרוזמא דאינשי ביתיה ר"ל שתלה ציצית בטלית של אשתו ויש לתמוה אף בפחות משלש מאיזה טעם נאסרו והלא ראויות לקנוח ויראה שכל פחות מכן אדם זורקו לאשפה כמו שהתבאר בפרק שני בשמועת פתילת הבגד שאם לא תלאה במגוד ולא הניחו אחורי הדלת אסור שהן כשברי עריבה שאין בה כדי לכסות פי החבית ומ"מ גדולי המפרשים פרשוה כאן דוקא בבלאות טלית של מצוה שאדם בודל מהם ואינו רוצה לקנח עצמו בהם ולא להשתמש בהם תשמיש המגונה אלא שהוא זורקם ובלים מאליהם אבל שירי בגדים אחרים מותר הואיל וראויים לקנוח ולא גרעי מחרס קטנה שהתרנוה מתוך שראויה לקנח בה את הטיט ואיני רואה צרך בכך שכל שהוא פחות משלש אצבעות ארך ורחב אף לקנוח אינו ראוי:

שברי תנור ישן שכבר הוסק וחרסיו קשים הרי הם ככל הכלים הניטלים בחצר ובלבד שיהו עושי' כעין איזו מלאכה כגון לכסות פי החבית וכיוצא בה ואע"פ שאינו ראוי לכעין מלאכתו לאפות שכבר פסקנו שהלכה כר' מאיר ומ"מ לדעת הפוסקים כר' יהודה אסור ואפי' עושין מעשה טפקא והוא הקרוי במקום אחר בוביא ובלעז לינ"א שאין זה מעין מלאכתו שהרי תנור הסקו מבפנים ותשמישו מעומד ר"ל שהפת שבו דבוקה בדפני התנור ועומדת והבוביא הסיקה מבחוץ ואין תשמישה מעומד אלא מוטלת על הבוביא בשטח:

כסוי של תנור העשוי לינתן על פיו למעלה שלא תצא הבלה אע"פ שאין בו בית יד ליאחז בו מטלטלין אותו וכתבו גדולי המפרשים שתנור זה אינו מחובר אלא מיטלטל היה בעודו שלם ומתוך כך שבריו ניטלין וכסויו אינו צריך בית יד שלא הצריכו חכמים בית אחיזה ותורת כלי אלא בכלים המחוברים לקרקע או מכל דבר שהוא תוספת או תשמיש למחובר כגון נגר הנגרר או פקק החלון וקנה שהתקינו להיות פותח ונועל ומעשה שהוזכר בפרקים שעברו בשריתא דבי ר' פדת ואסיתא דבי מר שמואל וכל כיוצא בהן משמשי מחובר הם וגוזרין בהם משום כסויי קרקעות והדומים להם אבל כל שהוא משמש את התלוש אינו צריך לא בית אחיזה ולא תורת כלי אלא שיהא מתקן ושמא תאמר ואף תקון היאך הוא צריך והרי שברי עריבה דיינו שיהו ראויים לכסוי חבית ומי תקנם לכך בשבת בזו הואיל ובא מכלי גדול כבר הוכן אגב אביו ומ"מ תנור חדש אינו כלי ושבריו אסורים בטלטול ואנו מפרשים אותה אף בשחברוהו בקרקע ומפרשים ותברינהו בארעא האמור למטה בחביות הטמונות כמו שיתבאר למטה:

כבר ידעת שאין הכלי מקבל טומאה עד שתגמר מלאכתו והתנור גמר מלאכתו משיסיקנו לאפות בו סופגנין אע"פ שאי אפשר לו לאפות לחם בהיסק זה ותנור זה בימיהם היה עשוי כעין קדירות גדולות שלנו ומושיבן בארץ ומדביק טיט סביבותיו שיהא מחזיק יפה את חמו ויהא הבל שלו מתקיים ומ"מ אע"פ שאינו מחובר בארץ אפי' היה תלוי בצואר גמל הרי זה טמא משום תנור ואע"פ שכתוב יותץ ואין נתיצה אלא במחובר או קרוב למחובר כגון שנוגע בארץ וכל שהוא רחוק מן הארץ אינו קרוב למחובר מ"מ כפל הכתוב וטמאים יהיו לכם מ"מ מעתה תנור שנתנו על פי הבור או על פי הדות ר"ל בתוכם ובאוירם ונתן אבן חוצצת בין דופן הבור לדופן התנור מכל צדדיו כדי שיהו אותם האבנים דוחקות אותו ומעמידות אותו באויר שלא יפול התנור בקרקעית הבור אע"פ שאינו ניסוק אלא מתוכו כשאר תנורים טמא ואע"פ שהוא עומד באויר ואין הלכה כר' יהודה שהיה אומר אם מסיק מלמטה והוא ניסוק מלמעלה טמא כלומר שאם היו דפני התנור קרובים לדפני הבור עד שלא הוצרך להעמדתו באותו אויר אלא אבנים דקות ואין אויר ניכר בין דפני הבור לדפני התנור שיעכב היסק הנעשה בקרקע הבור להחם את התנור שהרי אויר שביניהם קצר ואין החום יוצא דרך שם אלא שמתפשט בתוך התנור ונמצאו דפני הבור מועילות להחזיק חום קרקע התנור ולהכניסו לתנור שנמצא ניסוק מלמעלה בהיסק שלמטה הרי זה טמא שזהו תנור שאע"פ שהוא עומד באויר מ"מ הרי הוא כאלו היה סמוך לקרקעית הבור וכן הדין אם היה התנור קצר מלמטה ורחב מלמעלה עד שאין התנור עומד באוירו ואינו נופל לתוכו או שהיה הבור רחב מלמטה וקצר מלמעלה אבל אם היה שם אויר גדול הרי אין דפני הבור מועילות לו ואין כאן היסק שאם יתלה העצים באוירו אינו מחזיק חמו מחמת אויר שבין שוליו לבור אלו הן דברי ר' יהודה ואין הלכה כן אלא כל שהוא ניסוק מ"מ אף לאפיית סופגנין באיזה צד טמא ואף ר' יהודה לא אמרה אלא בהיסק ראשון העושהו כלי אבל כל שהוסק היסק ראשון כדינו במחובר לקרקע או לאבן עבה והוסק שם ונעשה כלי ובסוף נתצו משם ונתנו על פי הבור ונטמא לשם טמא מדין תנור אלא שהלכה כחכמים ואף בהיסק ראשון כן:

המשנה החמשית האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת אמר הר"ם פי' קירויה הוא כלי חרסי ששואבין בו מים ותולין בו אבן כדי שיכבד וירד לתחתית המעיין טפיח קומקום קטן והטעם שבעבורו לא התירו לשאוב בשבת כשאינו מתוקן גזירה שמא יחתוך ממנו בידו בשבת ויתקנהו לשאוב:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה בביאור ענין החלק החמשי והוא שאמר האבן שבקירויה פי' קירויה דלעת יבשה חלולה שממלאין בה מים לתוך הבור בחבל ארוך ומתוך קלותה צפה על פני המים ואינה שואבת יפה ונותנין בה אבן להכבידה ואמר שאם ממלאין הימנה ואין האבן נופלת ר"ל שתהא מהודקת יפה הרי היא כגוף הכלי וממלאין בה ואם לאו אין ממלאין בה שהאבן דינה כשאר אבנים ואסור לטלטל את הקירויה אגבה ואף לאחר שנפלה האבן אסור לטלטל הקירויה שהרי נעשית בסיס לאבן ואע"פ שהאבן בא בשביל הקירויה ולא הקירויה בשביל האבן אדרבה הואיל ואינה מהודקת לשם אף הוא מניחה עליה להשתמר שם שתהא מזומנת לה כל זמן שירצה לשאוב וכן הלכה:

זמורה של גפן ארוכה וקשורה בטפיח ר"ל בדלי כמין חבל כדי לשאוב בו ממלאין בה בשבת מפני שהיא ר"ל הזמורה נעשית כלי כגוף הטפיח וזמורה זו פירושה בתלושה אבל לא במחוברת שאין משתמשין במחובר או שמא במחוברת וכגון שמשתמש בה בפחות משלשה סמוך לקרקע כגון לשאוב מן המעיין שאינו עמוק ומותר להשתמש באילן למטה משלשה כמו שיתבאר בעירובין וכן פרשוה בגמ' שנקשרה בדלי מערב שבת הא אם לא נקשרה אע"פ שייחדה לכך מבערב לא ולא משום טלטול זמורה שהרי חבלי עצים מותר לטלטלן כל זמן שייחדן לישיבה מבערב וכן לא משום קשר שאין לזמורה עם הדלי קשר של קיימא שאינה אלא כעין עניבה ומ"מ איסור' מגזיר' שמא יקטום שמא יהא ראשה דק או חלוש או נרקב ויתירא שמא יפול וחותכו ומתקנו לעשותו כלי וכן הלכה:

משנה ר' אליעזר אומר פקק החלון בזמן שהוא תלוי פוקקין בו וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו אמר הר"ם פי' פקק החלון הוא המסוה שתולין כנגד החלונות כדי שיסתיר אותם ופירוש פקק המסגר כמו הדבר שסוגרין בו ומה שאמרו חכמים בין כך ובין כך בין קשור ובין שאינו קשור כיון שהוא מתוקן פוקקין בו והמחלקת היא בתוספתא באהל עראי ר' אליעזר אומר אין מוסיפין באהל עראי ואפי' ביום טוב וחכמים אומרים מוסיפין על אהל עראי ואפי' בשבת והלכה כחכמים:

אמר המאירי ר' אליעזר אומר פקק החלון והוא נסר העשוי במדת החלון לסתמו ואין שם ידות וציר שיסוב עליו בזמן שקשור בחלון ותלוי שם באויר על יד אותו הקשר ר"ל שאינו נוגע בארץ פוקקין בו שהרי אין כאן בנין מחדש וכבר נעשה כל הבנין מבערב ואם לאו ר"ל שאינו תלוי אע"פ שהוא קשור אלא שנוגע בארץ הרי זה תוספת אהל וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו ואפי' אינו לא קשור ולא תלוי אלא שהוא בארץ לגמרי ובלבד שיהא מתוקן לכך שזהו תורת כלי והלכה כחכמים:

משנה כל כסוי הכלים שיש בהם בית אחיזה ניטלין בשבת אמר ר' יוסי בד"א בכסוי הקרקעות אבל בכסוי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת אמר הר"ם פי' אין ביניהם מחלקת כי כסוי הכלים ניטלין בין שיש להם בית אחיזה בין שאין להם בית אחיזה וכסוי הקרקעות אין ניטלין אלא אם כן היה להם בית אחיזה אבל המחלקת בכלים המחוברים לקרקע ר' יוסי סבר כי אין הפרש בין מחוברין לאין מחוברין ינטלו בכסוייהן ואע"פ שאין להם בית אחיזה וחכמים סוברין שהם כקרקע והלכה כחכמים והוא העקר האמתי כי כל המחבר לקרקע הרי הוא כקרקע:

אמר המאירי כל כסויי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת שאע"פ שהן פשוטי כלי עץ ואין דומין לכלי כיון שיש להם בית אחיזה הכל יודעי' שלצרך סתימת כלי הותקנו ואם לאו אסור לטלטלם א"ר יוסי בד"א שהוא צריך לבית אחיזה בכסוי קרקעות כגון של בור ודות או של חבית הטמונה בארץ שאם אין שם בית אחיזה הוא נראה כבונה בסתימתו ועכשו בית אחיזתן מוכחת שאינה עשויה לסתימת בנין אלא להסירה תמיד לכשירצה אבל כסוי הכלים אף בלא בית אחיזה ניטלין שהדבר ניכר שאינה לסתימת בנין ומ"מ דוקא בעשויים במדה שיש להם תורת כלי הא אם אין עשויים כמדת הכלי אסור אחר שלא הותקן לכך ופי' בגמ' שהכלים המיטלטלין מתחלתן אלא שאדם מחברם אחר עשייתם בקרקע כגון תנורים אף אלו דינם ככלים ואין כסוייהם צריכים בית אחיזה ואין גוזרין בהם אטו בור ודות וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האבן שהיתה מונחת על פי החבית והוא רוצה ליטול מן היין והרי האבן אסורה לטלטל מטה את החבית על צדה והיא נופלת ואם היתה בין החביות ומתירא שלא תפול האבן על החביות ותשברם מגביהה לחבית כלה ומסלקה מבין החביות למקום אחר ומטה אותה שם על צדה בד"א בשוכח ר"ל ששכח את האבן על פי החבית אבל במניח נעשה חבית בסיס לאבן שעליה ואע"פ שהאבן באה בשביל החבית מ"מ הוא נותן לה מקום להצניעה שם ונמצאת באה בשביל האבן כמו שכתבנו למעלה והילכך אף להטות את החבית אסור שאפי' אם נפלה האבן מעל החבית אסורה החבית לטלטלה הואיל ונעשית בסיס לדבר האסור ופירוש מניח שהניחה לשם לכסותה לשעתה בלא סתות האבן ותקונה שאם הניחה על דעת בסיס לא הוצרכה ללמד ולא עוד אלא שר' אסי לא אמר אבל במניח נעשה כסוי לחבית אלא ודאי במניח על דעת כסוי נחלקו שלדעת רבה א"ר אמי בשם ר' יוחנן לא נעשית כלי בהנחה זו הואיל ולא עשה מעשה בגוף האבן לעשותה שם כסוי הראוי לקביעות ולדעת רב יוסף אמר רב אסי בשם ר' יוחנן במעשה כל שהוא הוא עושה כלי:

והלכה כר' אמי אמר ר' יוחנן ולחומרא ולא מפני שרבה ור' יוסף הלכה כרבה שלא נאמר כן לדעת קצת מפרשים אלא בשמועות שבבבא בתרא כמו שביארנו בקצת מקומות ועוד שאין זה מחלקת שלהם אלא תלויה בגדולים מהם אלא שאף רב הונא בשם רב אמרה כן בפרק נוטל וכן שמאחר שלא הותקנה לכך אלא שהונחה לפי שעה אין כאן תורת כלי ואפי' היו מתמידין בהנחת אותה אבן לשם תמיד שאף בכסויי הכלים ששנינו פירשנוהו בתורת כלי ופירשו גדולי הרבנים תורת כלי צורת כלי וכן אמרו בירושלמי תאר כלי וכן בנגר שבראשו קלוסטרא הותר מתורת כלי הא אין עליו תורת כלי אע"פ שהורגלו לפתוח ולנעול בו אסור ומ"מ כל שהתקינה לעשותה במדה ככסוי כלי הרי יש עליה תואר כלי ומותר לדברי הכל ומה שאמרו בפרק טומנין או שכסה בדבר שאינו ניטל פירושו כגון שכסה באבנים שלא הותקנו לכך אבל במה שהותקן ונעשה דבר הראוי לכסוי של קבע נעשה כסוי לקדרה ומותר:

מאחר שלא הותר טלטול האבן אלא בהתקנה לכלי מדבך של אבנים ר"ל קבוץ אבנים שהוקצו לבנין ונמלכו מערב שבת לישב עליהן למחר לא דיו שיחשב עליהם לישב עליהם למחר ולא אף במעשה מועט כגון שפשוף מן הטיט אלא צריך מעשה רב כעין התקנה והוא למוד ר"ל לסדרם ולהושיבם מלשון עושה לו למודים האמור במועד קטן ר"ל סדור נסרים על פי הבור:

סואר של קורות הסדורות לצורך בנין שלא יתעקמו אסורות בטלטול עד שיסדרם מבערב לצורך ישיבה למחר וגשוש של ספינה והוא עץ ארוך שהספן מגשש בו במים שלפני הספינה לידע אם יש בעומקה בכדי שתוכל הספינה להלך בהם אסור בטלטול מפני שהוא קפיד עליה ומיחד לה מקום ומקצה אותה בידים ומ"מ אבן או קורה שיש עליהם צורת כלי אפי' לא היתה ניטלת אלא בעשרה בני אדם מטלטלים אותה:

אע"פ שביארנו באבן שאין הזמנה מועלת בטלטולה אלא על ידי התקנה ומעשה יש דברים שאין צריכות אלא יחוד לבד או מעשה לבד ולא כל ההזמנות שוות כיצד חריות שגדרן לעצים ר"ל שקצצם לצרך עצים אם חשב עליהם מבעוד יום לישיבה מותרות אע"פ שלא עשה בהם מעשה ר"ל שלא קשרם לתקנם לישיבה וכן הדין במעשה בלא מחשבה כגון שישב עליהם מבעוד יום במקרה עה"ד שביארנוה בפרק במה טומנין ולבנים שנשארו מן הבנין מותרים בלא כלום מפני שראויים הם לישיבה מה שאין כן במדבך של אבנים אם מפני שדמיהן יקרים אם מפני שישיבתם קשה כמו שאמרו בירושלמי אבנים שישבנו עליהם בנערותנו עשו עמנו מלחמה בזקנותנו ונראין הדברים שחריות של דקל מתוך שראויים הם בייחוד לבד נעשה כהונח מערב שבת על דעת כיסוי קבוע ומתקן לכך ואע"פ שר' יוחנן בעצמו אמר למטה והוא שיש בה תורת כלי אף אני אומר שמעשה כל דהו עושהו תורת כלי ובאבן דוקא בהתקנה ואין אנו צריכין לומר שאף באבן אין צריך התקנה אלא כל שהונחה מבערב על דעת כסוי הראוי מקומו מוכיח עליו ומותר בלא שום תקון כמו שכתבו גדולי הראשונים שבקאטאלונייא"ה אלא התקנה בעינן אבל חריות מחשבתן או ישיבתן עושה כלי הואיל וראויים הם לכך והוא שדמו בפרק טומנין ישיבת החריות ליציאת פיקרין וציפה ותבן שע"ג המטה שהם דברים הראויים לכך ודיים במעשה כל שהוא כמו שהתבאר שם ובקנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו אמרו שאע"פ שאינו קשור פותח ונועל בו ואע"פ שבנגר הנגרר כתבו גדולי הפוסקים והוא שקשור בדלת פירושו בשלא התקינו לכך אבל במתוקן אינו צריך קשור וכן בקשור אינו צריך תקון:

ומה שאמרו בקנה שצריך שיהא עליו תורת כלי פירושו שיהא ראוי לפתוח ולנעול וכן פירשו חכמי האחרונים שבצרפת ולא שיהא צריך לצורת כלי שיהא ראוי לתשמיש אחר כמו שפירשו גדולי הרבנים אלא שיהא ראוי לאותו תשמיש שהוא צריך לו ואע"פ שבנגר שיש בו גלוסטרא נראה דוקא בגלוסטרא שהוא תאר כלי פירושו בלא קשור ותקון אבל בקשור או תקון דיו בראוי לאותו דבר או שמא גלוסטרא אינה שיהא נראה ככלי לכתוש בו אלא שמוכיח שהוא עשוי לנעילה וכן כתבוה גדולי המחברים וכן בכסויי כלים שהצרכנום לתורת כלי ר"ל שיהא ראוי לכסוי וכן כל דבר שהותקן לאיזה דבר תורת כלי שלו הוא שיהא ראוי לאותו דבר שתקנוהו לו ומ"מ בלא תקון כלל אינו קרוי תורת כלי ויש חולקי' בקצת דברים שכתבנו לדמות חריות של דקל לאבנים להצריכן מעשה של קשור ואף חכמי הדורות שלפנינו כתבוה כן וכן שבאבן אף בלא תקון כמו שכתבנו וכן שפירשו ענין התקנה במחשבה לבד ועקר הדברים כשטה שביררנו:

כל מה שאסרנו בחריות ומדבך של אבנים וכיוצא בהם פירושו שהיו צריכים לטלטלן לישב עליהם במקום אחר שאלו לישב במקומן אף מחשבה אין צריך בהם שישיבה בלא טלטול אינו כלום ומעשים בכל יום שיושבים על האבנים שאין זה טלטול אלא נגיעה בעלמא כנגיעה בכותלים או בקרקע וכל שנאסר בטלטול מותר הוא בנגיעה לבד שאין הנגיעה כלום אלא שבדברים שאפשר לנגיעה שתבא לידי טלטול ראוי להפריש הואיל ואין צריך לנגיעתו ויש חולקין בזו אלא שגדולי הדורות שלפנינו כתבוה כן:

אין עושין אהל עראי ביום טוב וכל שכן בשבת כגון לפרוס מחצלת על ארבע מחיצות או ארבעה קונדסין אבל מוסיפין בשבת וכל שכן ביום טוב והתוספת כגון שהיתה מחצלת פרוסה עליהם ונשאר בה אויר ולמחר פושטה ואף בעשיית אהל עראי פירשו גדולי הרבנים דוקא בגג אבל מן הצד למחיצת צניעות מותר לפורסה אף לכתחלה וראיה להם במ"ש במסכת עירובין פרק כל גגות שאמרו שם רב ושמואל הוו יתבי באותו חצר נפל גודא דביני ביני אמר להו שמואל נגידו לי גלימא אהדרינהו רב לאפיה ושאלו בה היכי עבד שמואל הכי והא איהו הוא דאמר זה עד עיקר מחיצה וזה עד עיקר מחיצה ותירצו שמואל לצניעותא בעלמא הוא דעבד ולא הקשו ושמואל היכי עבד הכי והא אין עושין אהל עראי אלמא אין לחוש לאהל עראי במן הצד ורב דאהדרינהו לאפיה פירשו הם מפני שהיה רב אוסר הבאת הגלימא מפני שהיה אוסר שלא לטלטל אלא בארבע אמות כמו שהתבאר שם ומ"מ יש מקשים עליהם ממה שאמרו פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת ולמחר פירסו סדינים על גבי עמודים והביאו ספר תורה וקראו בו ושאלו פירסו לכתחלה והא אין עושין אהל עראי ומ"מ הם מוחקים גירסא זו שאין במחיצה תורת אהל ומפרשי' פרסו לכתחלה והיאך הביאום דרך רה"ר וכן יש מקשים עליהם שהרי פקק חלון מן הצד הוא ואינה קושיא שמ"מ במחיצה קבועה מן הצד הרי היא כאהל עראי ולא נתלה מחלקתם כאן באהל עראי אלא שמחיצה קבועה מן הצד ואהל עראי של גג הכל אחד ותוספת אהל שמותר אפי' דרך גג מותר ובעירובין אמרו הנהו דיכרי דהוו ליה לרב הונא דביממא בעו טולא ר"ל מפני החום ובליליא אוירא להנאת הקור והיו פורסי' עליהם מחצלאות ביום והיו נוטלין אותם בלילה ובשבת לא היה יודע מה לעשות אתא לקמיה דרב אמר ליה כרוך בוריא ושייר ביה טפח כלומר שלא תסתלק מבערב מכל וכל אלא שתכרכם ותעמידם על טפח שיהא שם אהל מעט למחר פריס עלייהו מוסיף על אהל עראי הוא ומותר ומ"מ גדולי אחרוניהם מקשים עליהם על מה שפירשו דאהדרינהו רב לאפיה מאיסור הבאת הגלימא והרי איפשר להביאה דרך מלבוש וכן באותה שפרסו סדינין שבהדיא הקשו עליה והא אין עושין אהל עראי ומ"מ זו אינה קושיא לדעתי שכל שמכוין לעשות מחיצה גמורה ודאי אף מן הצד אהל הוא ולא התירוה אלא לצניעות שהרי בהדיא אמרו נפל הדופן לא יעמיד בה אדם וכלים והקשו והא תניא עושה אדם את חבירו דופן ותרצוה כאן בדופן שלישית כאן בדופן רביעית שדופן רביעית הואיל ואינו צריך לה אין כאן אהל ואינה באה אלא לצל בעלמא וכן עיקר:

וזה שכתבנו שאין עושין אהל עראי י"א דוקא כשהקונדסין נעוצים בקרקע ופירס על גביהן שזהו דרך אהל שעושין תחלה מה שהאהל ראוי לישען עליו ואח"כ פורסין אותו אבל אם פרס האהל תחלה בידי אדם ואח"כ נתן תחתיו קונדסין ונשמט ונעשה אהל מאליו מותר שאין דרך אהל בכך וזהו שאמרו בפרק כירה חם להם מלמעלה מביאין מחצלת ופורסין עליהן חם להם מלמטה זה זוקף מטתו ונשמט וכו' אלמא שמתחלה הגג עומד על ידיהם וסומכין לו במטות ומותר בדרך זה אף לכתחלה:

תוספת אהל שכתבנו פירושו כשנפרס טפח מאתמול אבל אם לא היה פרוס טפח מאתמול אהל כתחלה הוא ומה שאמרו בשמועת דיכרי הנזכרת למעלה כרוך בוריא ושייר בה טפח כלומר שתהא המחצלת כרוכה כולה שיהא האויר נכנס ושישייר ממנה טפח פרוסה ובדרך זה הוא פושטה למחר ובמסכת עירובין אמרו הני כיפי דארבא בזמן שיש בהן טפח או אין בהן טפח אלא שאין ביניהם שלשה למחר מביא מחצלת ופורס עליהם ופי' כיפי דארבא שנועצין בספינה כעין מעגלים הנעוצים במטה שנושאין את המת עשויים כמן כיפה לפרוס את הטלית עליה ונועצין אותם בספינה ראשו אחד בדופן זה וראשו אחד בדופן זה ומרחיק כחצי אמה ונועץ וכן על פני כל הספינה ופורסין עליהם בגדים ומחצלות להגין מפני החום או הצנה או הגשמים וכל שיש בראשי הכיפין עובי טפח הרי הוא אהל ואין פריסת המחצלת אלא תוספת אהל וכן אף כשאין להם עובי טפח אלא שתורת לבוד מחברם: