מאירי על שבת ק״מ

חרדל שלשו מערב שבת למחר ממחהו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף הדבש בכח כדרך שטורפין ביצים בקערה אלא מערב וכן שחלים ששחקם מערב שבת למחר נותן לתוכם שמן וחומץ וממשיך לתוכם אמינתא הקרויה מינט"אה בלעז שהיא יבשה ושחוקה מאתמל ונעשית אבק ונאכלת עם השחלים ואמר שמעפר באותו אבק עליהם ובלבד שלא יטרוף אלא מערב וכן שום שריסקו מערב שבת למחר נותן לתוכו פול או גריסין מבושלים מאתמול ולא יטרוף אלא מערב:

אע"פ שהתרנו במשנה עשיית אנימלין בשבת אלונטית מיהא אסורה והוא יין ישן ומים צלולין ואפרסמון ועושין אותו לשתותו אחר המרחץ והרי הוא דוגמת רפואה:

המשנה השלישית אין שורין את החלתית בפושרין אבל נותן לתוך החומץ אין שורין את הכרשינין ולא שפין אותן אבל נותן הוא לתוך הכברה או לתוך הכלכלה אין כוברין את התבן בכברה ולא יתננו במקום גבוה בשביל שיזרה המוץ אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס אמר הר"ם פי' שורין מלה ידועה חלתית היו משתמשין לפי שהיתה ארצם קרה כרשינין הוא זרע נקרא בערבי כרשנה ובלשון הקדש כוסמת ומאכילין אותה לבקר ושפין פירושו כמו מקנחין או ממרחין ביד אבל נותן הוא לתוך הכברה והיא מתקנחת שם מאליה כלכלה סל כוברין פעולה מן כברה מוץ התבן הדק אבוס מקום שאובסין שם הבהמות אבוס בעליו:

אמר המאירי המשנה השלישית והיא חוזרת לביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר אין שורין את החלתית בפושרין פי' חלתית הוא מין פרי ששורין אותו בפושרין ושותין אותו לרפואה לחולי הנקרא יוקרא דלבא כלומר כאב הלב מפני שהוא נכר שלרפואה הוא עושה וגזירה משום שחיקת סמנין אבל נותן את החלתית לתוך החומץ ומטבל מאכלו באותו חומץ ואין כאן היכר לרפואה שכל השנה אדם נוהג בטבול אין שורין את הכרשינין ויש גורסין אין שולין והכל אחד והענין הוא הצפת מים עליהם בכלי והפסולת עולה למעלה ואדם אוכל מן התחתונות שרויות ואיסורו משום בורר וכן אין שפין אותם ביד להסיר פסלתן שכל זה דרך ברירה אבל נותנין לתוך הכברה או לתוך הכלכלה שהיא נקובה ומקצת הפסולת נופל מאליו והוא אוכל מתוך הכברה שהרי ברירה זו מאליה היא באה אין כוברין את התבן בכברה כדי להפיל ממנה המוץ הדק הבא מזקן השבולת שלא יזיק לבהמה שזהו כבורר וכן לא יתננה במקום גבוה כדי שיהא הרוח שולט בה ויזרה את המוץ שזהו דרך ברירה אבל נותן לתוך הכברה ואינו כובר ומוליכה עד האבוס וקצת המוץ נופל מאליו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מאחר ששריית החלתית אין איסורה אלא שלא יעשה דרך חול ומגזרת רפואה אם שרה אינו חייב חטאת ואם שרה מאתמל מותר לשתותו בשבת מפני שהוא משקה שאדם שותהו לפעמים אף בלא רפואה ושריית שבת מיהא שהיא אסורה לא סוף דבר בפושרין אלא אף בצונן ואם התחיל לשתותה יום חמשי ויום ששי ובשבת לא היה אצלו שרוי מאתמל ומתירא שמא יסתכן בהנחתו מותר לשרות בשבת בצונן ולא עוד אלא שנותנה בחמה:

חלוק של פשתן שנתכבס מותר לכסכסו בשבת ר"ל לפשפשו בין שתי ידיו שאין זה נעשה אלא לרככו ואע"פ שהלבון מצהיל על ידי הכסכוס מ"מ הוא אינו מתכוין אלא לרככו שהלבון אחר שהוא לובשו תחת בגד אחר אינו קפיד עליו אבל הסודר סתמו מקפיד הוא על לבונו ומתכוין הוא לכך ואסור וגדולי הדורות שלפנינו פוסקים להיתר אף בסודר מפני שאין גורסין דבעי מיניה ופשט לי לאיסורא אלא ופשט לי כלומר להיתרא ופירשו שבחלוק אדם מתכוין ללבנו יותר מן הסודר:

חלוק זה ששטחה כדי לנגבה ותחב קנה מבית יד לבית יד כשהוא בא לנוטלה בשבת ישלפנה מן הקנה ולא ישלוף הקנה מתוכה מפני שהקנה אינו כלי ואסור לטלטלו ואם היא מכלי קיואי ר"ל קנה של אורגים תורת כלי עליה ומותר לטלטלה וכן בקנה המדה:

הוצא דירקא ר"ל אגודה של ירק שאינו ראוי למאכל אדם אם ראויה למאכל בהמה מותר לטלטלה ואם לאו אסור תליא דבשרא ר"ל חתיכת בשר מליח ועל שם שתולים אותה בחבל קורא לה כן מותר לטלטלה מפני שראויה היא באומצא ושל דגים גדולים אסור ופירשו גדולי הרבנים שאין ראויים ליאכל חיים וגדולי הפוסקים פירשוה משום מוקצה מחמת מיאוס מחמת ריחו וא"כ אחר שפסקנו כר' שמעון להתיר אף מוקצה מחמת מיאוס בשבת אף בדגים מותר ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא אמרו במוקצה מחמת מיאוס שמותר לטלטלו בשבת אלא בדבר הראוי לכסות בו כלי או לאיזה תשמיש כגון נר ישן אבל דבר שאינו ראוי לכלום הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו וי"מ אותה בדג תפל ואע"פ שבבשר אתה מפרשה במליח יראה לי שכל אחד הוא קרוי תליא לענינו שהבשר אין דרך לתלותה אלא משנמלחה והדגים דרכן לתלותן בגמי כשהוא תפל וכבר התבאר שדג תפל אסור לטלטלו שכל שאינו ראוי ליום וכן שאינו עומד לכלבים אין מטלטלין אותו:

לעולם יתנהג אדם במדה בינונית ויצמצם בהוצאתו כפי ענינו ואם הוא עני ישתדל לעשות דברים שמהם יבא לידי הסדר בהוצאה ואם הוא עשיר אל יפחית עצמו בצמצום המאכלים אלא בכדי הראוי דרך צחות אמרו אמר רב חסדא בעניותאי ובעתירותאי לא אכלית ירקא בעניותאי משום דגריר לבא וגורם לאכל ביותר ובעתירותאי משום דאמינא היכא דעייל ירקא ליעול בישרא וכוירי וכן אמרו דרך הערה לעני לצמצם בתוך ביתו כמה שיוכל האי מאן דאיפשר למיכל נהמא דשערי ואכיל דחטי עובר משום בל תשחת דאפשר ליה בשכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחת וכן אמרו האי דזבין כתנתא ליזבון מנהר אבא וניחוורה כל תלתין יומין כלומר שיקנה פשתן של מקום פלני שהוא חשוב ולא ירבה בכבוס יותר מדי כדי שלא יצטרך לקנות אלא משנה לשנה וכן אמרו לא ליתיב אציפתא חדתי דלא ליבליין מאניה כלומר שלא ישב במחצלת חדשה שלא יבלו כליו:

מידת הצניעות משובחת ובנשים יותר דרך הערת צניעות אמרו בתלמידים ההולכים ממקום למקום בר בי רב לא לישדר מאניה לאושפיזא כלומר שלא ישלח חלוק שלו לאושפיזתו לכבסה שמא טומאתה בשוליה והדבר גנאי לו ודרך הערה היה מגדוליהם אומר לבנותיו איצטניעו באפי גבריכו לא תיכלו נהמא באפייהו כלומר שמא מתוך אכילתכם בשעה שהוא שבע תהא אכילתכם אצלו כבלענות ולא תיכלו ירקא בליליא כלומר מפני שאכילתם נותנת ריח הפה לשעתו ולא תפנון היכא דמיפנו גברייכו כלומר שמא בשעת חבה יזכור ויבא לידי איסטניסות וכי קרי איניש אבבא לא תימרו מנו אלא מני כלומר לא תשאלו כדרך שאדם שואל לזכר עד שהשומע בכם יכיר בכם שאתם חושבות עליו שזכר הוא ויחשדו עליכם אלא כשואלות בדרך שהשומע יכיר בכם שאתם חושבות שנקבה היא נקטת מרגניתא בחדא ידא ובורא בחדא ידא אחוי מרגניתא ובורא ליעכב בידך עד דליצטער והדר אחזי ליה כלומר אם את אוחזת מרגלית ביד אחת וצרור ביד אחרת ובעליך שואל בשתיהן הראי לו המרגלית מיד והצרור לא תראי לו עד שיצערך להראותו ומתוך שבאה לו ראייתה דרך כוסף אף היא חשובה בעיניו והוא משל שאף הכעורה שבכעורות אם עומדת בצניעות ומיקרת עצמה אצל בעלה אף היא חשובה בעיניו ולא תתגנה לו וי"מ בדרך אחרת וזו עיקר:

המשנה הרביעית גורפין מלפני הפטם ומסלקין לצדדין מפני הרעי דברי ר' דוסא וחכמים אומרים נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה אחרת בשבת אמר הר"ם פי' פטם השור שמשמנין אותו ותרגום בריאות פטימתא וראי כמו רעי ובלשון עברי צפיעי בקר וחכמים אוסרין לגרוף מלפני הפטם ואפי' היה המספא בקפה או דומה לה אבל אם היה אבוס של קרקע והמספא לשם אסור הוא לדברי הכל דילמא אתי לאשוויי גומות וכמו כן אוסרין סלוק לצדדין אבל לסלק מלפני בהמה מותר אצלם ובתנאי שיסלק מלפני החמור ויתן לפני השור ולא שיסלק מלפני השור ויתן לפני החמור כי מה שהניח החמור הוא ראוי לאכילת השור ומה שהניח השור אינו ראוי לאכילת החמור כי הוא הפסידו ברירו והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר גורפין מלפני הפטם כלומר שור של פטם ר"ל שמפטמין אותו גורפין אבוס שלפניו בשבת כדי ליתן בתוכו שעורים ולא יתערב בו עפרורית עד שיקוץ בהם ואין גוזרים משום אשוויי גומות ופי' בגמ' באבוס של כלי ואין גוזרין בו משום אבוס של קרקע ומ"מ באבוס של קרקע אסור משום אשוויי גומות ואפילו לדעת המתיר בכבוד הבית מפני שאין השואת גומות פסיק רישיה ודבר שאין מתכוין מותר פירשוה בגמ' בכאן מחשש שמא יבא להשוות גומות בידים ומסלקין לצדדין מפני הרעי כלומר שאר בהמות של רעי של מרעה שאין מדקדקי' בהם כל כך ולא הורגלו באסטניסות מסלקין את העפרורית לצדי האבוס אבל אין גורפין מכל וכל דברי ר' דוסא וחכמים אוסרים ופי' בגמ' אוסרין בשתיהן בגריפה לפני הפטם ובסלוק צדדין מפני הרעי בין באבוס של כלי בין באבוס של קרקע ובכלם שמא יבא להשוות גומות בידים:

נוטלין מלפני בהמה זו ונותנין לפני בהמה אחרת כלומר נוטלין התבן והשעורים הנשארים באבוס של בהמה זו ונותנין לאחרת ופי' בגמ' דוקא מחמור ופרה מפני שאין החמור מטיל רירין ואין הנשאר לפניו מאוס אצל הפרה עד שתאמר שטרח שלא לצרך הוא אלא אוכלת היא מהן אבל לא מפרה לחמור מפני שהפרה מטלת רירין ושיריה נמאסים אצל החמור ומ"מ מחמור לחמור ומפרה לפרה מותר וכן גמלים וסוסים ופרדים נוטלין מכל הבהמות להם ומהם לכל הבהמות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: