מאירי על שבת קמ״ו

המשנה הרביעית שובר אדם את החבית לאכל ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר לא יקבנה מצדה אם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח אמר ר' יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ואמ' לו חושש אני לו מחטאת אמר הר"ם פי' לא יקבנה מצדה ר"ל החבית ושעוה הוא הדונג ממרח כמו מחלק כמעט שחייב ר' יוחנן חטאת לזה שנתן שעוה על פי הנקב והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר שובר אדם את החבית לאכל הימנה גרוגרות ר"ל שאם החבית מלאה גרוגרות ואינו יכול להוציאם שוברה באיזה מקום שבה בסכין או בסייף שהמקלקל לצורך אוכל מותר לכתחילה ובלבד שלא יתכוין לעשות בה נקב יפה עד שיעשהו כלי וז"ש לשון שובר שלא יכוין בנקב לעשותה במדה ובנוי עד שיהא ככלי ולפי מה שאמרו בגמ' לא סוף דבר בדרוסות בעגול שהוא צריך לחתכן שהוא צריך לטלטל את הסייף כדי לחתוך את הגרוגרות שלא הוצרך כן אלא לדעת ר' נחמיה שסובר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ומשטלטלו לגרוגרות טלטלו לחבית הא לרבנן שכל כלי ניטל לצורך גופו ולצורך מקומו אפי' במפורדות מותר אע"פ שאין לו צורך לטלטלו בשביל הגרוגרות ואע"פ שבמפורדות דיו בנקב מועט מ"מ מכוין הוא לעין יפה ליתנם לפני האורחים בריוח וכמי שמראה עצמו כשמח באכילתם:

אין נוקבין מגופה של חבית וכו' מגופה היא הדבקה בפי החבית והיא של חרס אלא שלא נאפה בתנור כחבית עצמה אלא מגבלת ונתיבשה בחמה וכשרוצין להתחיל בשתיית יין שבחבית נוקבין אותה מגופה נקב צר ומטין את החבית ומוציאין יין דרך אותו נקב ואמר שאין עושין כן בשבת מפני שהוא כמתקן פתח אלא יסירנה לגמרי דברי ר' יהודה וחכמים מתירין שאין דרך פתח בכך שאין קיימא נפתח זה שהרי המגופה אינה מגוף החבית והלכה כחכמים ומ"מ לא יקבנה מצדה שהרי עכשו נוקב בגוף החבית ומלאכה של קיימא היא ואם היתה החבית נקובה ורצה לסתמה לא יתן לתוכה שעוה מפני שהוא ממרח שהרי הוא צריך להחליק השעוה להדביקה בדופן הכלי וחייב משום ממחק ואפי' הוא נזהר בכך מ"מ אסור לו ליתן השעוה לשם כלל שמא יבא לידי מירוח והחלקה ומעשה בא לפני ר' אליעזר אמר חוששני לו מחטאת כלומר שמא מירח והחליק שכל שמירח והחליק ודאי חייב חטאת ופי' בגמ' שאף בשמן עבה אסור אע"פ שאינו צריך מירוח מרוב רכותו גזרה משום שעוה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים וכן חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך וחותלות הם סלים העשויים מסיב הדקל ודומיהם ומתיר ענינו אם הכסוי קשור בחבל שמתיר את קשרו ומפקיע הוא שאם נעשה החבל בשרשרת סותר את השרשרת וחותך הוא שחותכו לגמרי בסכין:

אסור לנקוב פי החבית בכלי של ברזל העשוי לכך והוא הנקרא בלשון תלמוד בורטיא שאין זה אלא כמכוין לפתח:

אין נוקבין נקב חדש בכלי לכתחילה וכן אם בא להוסיף אינו מוסיף ואע"פ שהיה לנו להתיר בתוספת מפני שכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח מן התורה ורבנן הוא שגזרו משום לול של תרנגולים שעשוי ליכנס בו אויר ותוספת בלול של תרנגולים אינו מצוי שיכנס בו שרץ וימית את התרנגולים מ"מ בזו שמא לא נתקנה יפה מתחלתה ויבא להרויח בה אבל נוקבים נקב ישן ר"ל שכבר נקב אלא שנסתם שזה אינו כפתח מתחלתו שכבר הוא עשוי ועומד ואין בסתימה כלום ואף זה דוקא במקום העשוי לשמר ר"ל שסתימת הנקב לא נעשית אלא לשמר את ריח היין שלא יצא ויתקלקל וסתימה שאינה עשויה אלא לכך אינה סתימה גמורה אבל אם נעשית לחזק את הכלי שלא יצא יינו הרי היא סתימה גמורה ונקיבתה פתח מתחלתו ואם בסתם כל שעשוי למעלה מן השמרים זהו לשמר וכל שעשוי למטה מן השמרים לא נסתם אלא שלא יצא היין והרי הוא לחזק כך פירשו גדולי הרבנים בענין שמור זה אבל גדולי הפוסקים פירשו לשמר במקום העשוי להוציא היין מעל השמרים וסתימה זו עתידה היא ליפתח ואין מהדקין אותה כל כך אלא בכדי שלא תתנדנד מאליה אבל למטה מן השמרים אין סתימה זו עשויה ליפתח לעולם שהרי אין מוציאין יין משם והכלל שכל שלא פקע שם נקב מעליו בסתימתו אינו כנקב מתחלתו על הדרך שאמרו בפתח שנסתם שאם לא פירץ את פצימיו עדין יש לו שם פתח עליו ויש לו ארבע אמות ואינו מטמא את סביביו כקבר ואם פירץ את פצימיו פקע שם פתח ממנו ואין לה ארבע אמות ומטמא את סביביו כקבר על הדרך שביארנוה בנזיקין בראשון של בתרא וחכמי הדור כתבו שלא הותר בישן אלא של עץ בשל חרס אבל של עץ בשל עץ סתימה גמורה היא ולדעתנו אף של עץ בשל עץ ומעתה אם נשברה ברזא בקנקן שלנו נוקבה אף בכלי שמלאכתו לאיסור שהרי צורך גופו הוא:

זה שכתבנו שכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח מן התורה יש שואלין במפיס מורסא היאך אמרו אם לעשות לה פה חייב ופירשוה משום בונה והוא עשיית פתח והרי אין כאן מכניס ומוציא עד שקצת מפרשים פי' דוקא כשנותן בתוכה פתילה של בגד הנקראת קאלגאה שלא יסתם הנקב וי"מ בה להכניס לתוכה אבק הסמים וי"מ שאף היא עשויה להוציא ההבל ולהכניס האויר וזה עיקר:

אין חותכין לכתחילה שפופרת של קנה או של עץ חלול לעשותו ברזא לחבית או לקנקן אפי' ביום טוב ואין צריך לומר בשבת אבל אם היתה חתוכה אלא שאינה מתוקנת בקנקן מותר לתקנה לשם לכתחלה אף בשבת ואין צריך לומר שאם נפלה מחזירה:

אסור לקטום עלה של הדס או של עשב אחר ליתן לתוך הנקב של חבית לקלח בו את היין שלא יהא שותת בדפני החבית ואפי' בקטום ומונח מבערב מפני שהוא כעושה מרזב וכן פסקוה גדולי המחברים וי"א שאין איסורו אלא שמא יקטום ובקטום ומונח לשם מבערב מותר:

בי סדיא והוא מין לבדים העשויים לקפלן לישב עליהם מותר להוציאם דרך עטוף ומלבוש אע"פ שאינו מתכוין אלא להוצאה לישב שם בכרמלית או ברשות הרבים בד"א ברכים או שאין קשים לגמרי אבל קשים אסור שמאחר שאין בהם חמום אין שם מלבוש חל עליהם והרי הוא כמשאוי וכן כל כיוצא בזה:

המשנה החמשית נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור ואת המים היפים ברעים בשביל שיצננו ואת הצונין בחמה בשביל שיחמו אמר הר"ם פי' אולי יעלה על הדעת כי אסור ליתן תבשיל לתוך הבור גזרה שמא ירד הכלי לתחתית הבור ואתי לאשוויי גומות וכן יעלה על הדעת שלא יתן צונן לתוך חמין גזרה שמא יטמין ברמץ ולכך הודיענו בכאן כי מותר לעשותן ואמר הדומה להם ואם היא מבואר והוא אמרם ואת המים היפים ברעים:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה ככונה הנזכרת במשניות שלפניה והוא שאמר נותנין תבשיל לתוך הבור שיהא שמור בתוכו מן הכלבים או שיהא שמור בתוכו שלא להסריח מחמת החום מפני שהבור קר ופירושו בור שאין בו מים ובא להשמיענו שאין גוזרים משום השואת גומות כשמושיב הקדירה לשם שלא תטה לכאן ולכאן ואת המים היפים לתוך הרעים כדרך המקומות שאין שם בורות מתוקים ומביאים מים מן הנהרות הזכים אלא שהם חמים ובקיץ מקררין אותם בתוך הבורות של מים מלוחים או רעים וזהו שאמר בשביל שיצונו וכן נותנין את הצונן בחמה כדי שיחמו ואין גוזרין שמא יטמין ברמץ ויש שאין גורסין בשביל שיצונו אלא ונותנים מים היפים ברעים ופירושו להשתמר שלא יצטננו בימות החורף שהמים המחוברים פושרין הם ואין גוזרים שמא יבא מתוך כך להטמין בחמין ואע"פ שאסרו בפרק כירה להביא סילון של צונן לתוך אמה של חמין משום גזרת הטמנה ואף בערב שבת וכ"ש בשבת בזו הוא מפני שהיו המים מתערבים זה עם זה אבל זו שבכאן כל אחת ואחת בפני עצמה שהרי הוא נותנם בכלי ונותן הכלי לתוך הבור:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית מי שנשרו כליו במים מהלך בהם ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם אמר הר"ם פי' נשרו מגזרת משרה ושורין שוטחן אומר שמותר לשטוח בגדיו השרויים בחמה ושוטחן מלה עברית שוטח לגוים משטח חרמים אבל לא כנגד העם כדי שלא יחשבוהו שרחצן בשבת וזה ההיתר דחוי ואין היתר לשטחן כי העקר אצלנו כל מקום שאמרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור:

אמר המאירי המשנה הששית והיא מענין מה שלפניה והוא שאמר מי שנשרו כליו במים מהלך בהם ואין מזקיקין אותו לפשטם ואינו חושש שמא יחשדוהו שבשבת נתכבסו ויראה לי אפי' נשרו לו כליו לבד שהוא לובשם מתחלה ומהלך בהם הגיע לחצר החיצונה ר"ל הסמוכה למבוא העיר שהוא מקום המשתמר ורצה לשטחם נכנס לחצר ופושט ושוטח אבל לא כנגד העם שמא יחשדו אותו שבכונה כבסם:

זהו ביאור המשנה וגדולי הפוסקים דחו זה שאמרו שוטחן בחמה ממ"ש כל שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור ומטעם שהקשו ממנה בראשון של ע"ז והוא שאמרו שם מאי אינו נראה אילימא דלא מיתחזי והא אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור אלמא הלכה היא ומ"מ יש פוסקים כסתם משנתנו וכבר הכרענו בה כראוי בראשון של יום טוב ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן: