מאירי על שבת ס״ט

מי שעשה כל אבות מלאכות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת כמו שביארנו במשנה שהרי הואיל וידע ששבת היום אלא ששגג במלאכות הרי המלאכות שגגות הרבה הן ושמא תאמר ואחר שהוא שוגג בכל המלאכות מה אתה קורא זדון שבת ומהו זדון שבת אחר שעל כל המלאכות הוא סבור שמותרות בו אפשר שיודע שהם אסורות בלאו אלא שאינו יודע שיש בהם כרת ואפי' היה שוגג בכלן אף בלאוין שבהן כגון שידע בתחומין ר"ל באיסור הליכה חוץ לשלש פרסאות שאין שם חטאת ושאינה בכלל המלאכות שהרי אינו אלא עשה והוא הדין לאלפים אמה ואליבא דר' עקיבא שסובר תחומין דאורייתא ר"ל אף באלפים אמה אלא שאין הלכה כמותו וכן הדין אם היה יודע באיסור מחמר שאין בו חטאת ואע"פ שאינה בכלל המלאכות אחר שאינה נעשית בגופו לפי דרכך למדת שכל השוגג בזה ובזה ר"ל בשבת היום ומלאכה זהו שוגג גמור וחייב חטאת כדין שהזכרנו בשגגת שבת הזיד בשניהם זהו מזיד גמור ופטור מקרבן ומקומו מונח לו שגג בשבת והזיד במלאכות או שגג במלאכות והזיד בשבת חייב על כל אחת ואחת הזיד בשבת ובמלאכה ושגג בקרבן הרי זה מזיד ופטור מן הקרבן:

אע"פ ששגגת קרבן לענין חטאת אינה קרויה שגגה כמו שביארנו לענין שבועת ביטוי מיהא שגגה היא והוא שכבר ידעת ששבועת בטוי אין בה חיוב קרבן שלה אלא בשוגג שהרי כתיב בה ונעלם ואם היה אנוס בה פטור וביארנו במקומו על אונס זה שכל שנשבע לשקר על דבר שכבר עבר וסבור שבאמת נשבע אונס הוא וא"כ אין לך שבועת בטוי לשעבר שיהא חייב עליה קרבן אלא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אלא שאיני יודע שחייב עליה קרבן ומודים חכמים בזו למונבז ששגגה היא שכל שזדונו לאו שגגת קרבן שגגה היא מפני שהיא מצויה אחר שאין רוב קרבנות באין על זדון לאו אבל דבר שזדונו כרת אין שגגת קרבן שלו מצויה ומתוך כך אינה קרויה שגגה ומ"מ בשבועה להבא יש בה שגגה או בשגגת קרבן על הדרך שהזכרנו בלשעבר או אפי' שכח שבועה בשעת מעשה הואיל ויודע עיקר ענין שבועה ואיסורה שמאחר שבשעת שבועה אין בדבריו שבוש היה לו להעלות דבורו על לב שלא יבא לידי ביטולו ואין כאן אונס לדעתנו אע"פ שגדולי המחברים חולקים בה כמו שכתבנו במקומו א"כ מה שאמרו בסוגיא זו הכל מודים בשבועת ביטוי שאין בה קרבן עד שישגוג בלאו שבה אינו ר"ל שלא יהא יודע ענין איסור שבועה שזה ודאי אונס הוא אלא שישכח השבועה בשעת המעשה שזה נידון כשגגת לאו ואף בזו אין הלכה כן אלא כל שגגת קרבן קרויה בה שגגה ולענין ביאור הסוגיא גדולי הרבנים החליפו בה גירסא ואין צורך בכך וכבר היא מבוארת בחבורי הראשונים ופשוטה היא:

זר שאכל תרומה בשוגג משלם חומש על שגגתו ובמזיד חייב מיתה בידי שמים ואיזו היא שגגה המחייבתו קרבן לא שגגת הלאו לבד כגון שלא ידע באיסורה או שהוא סבור שהיא חלין אלא אף אם ידע שתרומה היא ושהיא בלאו הואיל וסבור שאין בה מיתה שוגג היא והמיתה בתרומה ככרת אצל שאר כריתות והחומש בה כקרבן לשאר כריתות וכשם שבשאר כריתות מביא קרבן בשגגת כרת אע"פ שמזיד בלאו כך בתרומה מביא חומש בשגגת המיתה אע"פ שמזיד בלאו:

מי שהיה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי הוא שבת מונה ששה ומשמר יום אחד ומתחיל למנות מן היום שנתן שכחתו אל לבו ובכל יום ויום עושה כדי פרנסתו ואפי' ביום שהוא מונה לשם שבת ואין מצריכין אותו להתענות ונראה לי הטעם מפני שאין מתירין לו בשאר הימים אלא לכדי חייו בצמצום וכל שמחיתו מצומצמת בכל יום אף תענית של יום אחד סכנה לו וכל שכן במקום שהוא סבור להתענג בו ובמה יכיר באותו היום שהוא שבת בקדוש ובהבדלה שהוא מקדש בכניסתו ומבדיל ביציאתו ואין זה הלכה אלא לזכרון בעלמא שיהא לו יום חלוק משאר הימים שלא תשתכח ממנו תורת שבת ופירשו רבותינו הצרפתים שמותר לו לילך חוץ לתחום אף באותו היום שתחומין דרבנן ובכל שהוא מדבריהם לא גזרו ומ"מ דוקא עד שלש פרסאות הא בשאר הימים הולך כדרכו ואם היה יודע לפי יום שיצא בו אם יום זה שלישי או רביעי או שמיני וכל כיוצא בזה עושה מלאכה בכל יום שהוא שמיני לו אע"פ שאינו זוכר שם היום שיצא בו שחזקה עליו שלא יצא בשבת ומ"מ אין מקילין להתיר לו אף ביום שלפניו לומר חזקה עליו שאף בערב שבת לא יצא שפעמים ששיירא מזדמנת לו ויוצא אף בערב שבת: