מאירי על יבמות קי״א

שני אחים נשואים שתי אחיות אחת קטנה יתומה ואחת חרשת אם יתומה אם אף בחיי אביה ושהיא גדולה שאינה ברשות אב ואין נשואיה נשואי תורה מת בעלה של קטנה כונס את החרשת ויוצאה בגט שמא הקטנה קנויה ונשואיה חזקים משל חרשת והויא לה חרשת אחות זקוקה ואחות חלוצה שאף הקטנה צריכה חליצה ותמתין עד שתגדיל ותחלוץ מת בעלה של חרשת קטנה יוצאה בגט אחר שיכנוס שמא אינה קנויה ונשואי חרשת חזקים יותר והויא לה קטנה אחות זקוקה ומכל מקום צריכה גט שמא קנויה היא וחרשת אסורה לעולם לכנוס אי אפשר שהרי אחות גרושה היא ולחלוץ אי אפשר שאינה בת חליצה וכתבו בה גדולי הדורות שאף לאחר שתמות הקטנה אסורה לו החרשת הואיל ונאסרה בשעת נפילה ואם בא על החרשת נותן לה גט והותרה דמה נפשך אי קטנה קנויה היא הא נפקא לה חרשת משום אחות אשה אי לאו קנויה ביאת החרשת כשרה היא אבל כשמת בעלה של קטנה אין אומרין שאם בא על הקטנה תהא ניתרת בגט שהרי מאחר שהיא ספק קנויה ספק אינה קנויה ביאה פסולה היא ואינה פוטרת ואחד שהיה נשוי שתי נכריות אחת קטנה יתומה ואחת חרשת ומת בא יבם על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת נאסרו שתיהן עליו ואין להם תקנה אלא כשיכנוס את החרשת ויוציא בגט וקטנה יתן לה גט הואיל ובא עליה ואחר שתגדיל תחלוץ כמו שהתבאר ודוקא כשהיבם אינו רוצה בחרשת או שרוצה אלא שהגדילה הקטנה ואין תקנה במיאון אבל כל שרוצה בחרשת ועדין הקטנה לא הגדילה מלמדין את הקטנה שתמאן כמו שביארנו:

זה שביארנו שהחרשת אסורה לעולם אף לאחר מיתת הקטנה ומפני שנאסרה בשעת נפילה יש חולקין בה ממה שאמרו בתלמוד המערב על משנתנו בא על החרשת וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשת ושאלו בה אפילו לא בא על הקטנה פסל את החרשת ר"ל מצד חליצתה ותירץ אלו לא בא על הפקחת הקטנה ומתה היה מותר בחרשת עכשו שבא עליה אפילו מתה פסל בחרשת וכן הקשה אפילו לא בא על הגדולה פסל את הקטנה ותירץ אלו לא בא על הגדולה ומתה מותר בקטנה עכשו שבא עליה אפילו מתה פסל את הקטנה ולמדת מכל מקום שאין אומרין בהן כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה כו' שאין אומרין כן אלא באיסור תורה אבל בדרבנן לא ואיפשר שבזו אסורה לעולם אפילו בדרבנן הואיל ויש בה איסור אחות אשה של סופרים שהוא חמור הרבה:

המשנה השמינית והכונה בה בענין החלק החמישי והוא שאמר יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה בא על יבמה גדולה תגדלנו מבואר לר"ם:

אמר המאירי יבם קטן שבא על יבמה קטנה ור"ל שביאתם ביאה כגון ביבם שהוא בן תשע וקטנה שהיא מבת שלש ולמעלה יגדלו זה עם זה כלומר אם נתחרט ואינו רוצה לקיימה אין להם תקנה שהרי ביאתו כמאמר ונמצאת צריכה גט וחליצה ואין גט וחליצה בקטנים לפיכך יגדלו זה עם זה וביאתם מותרת שקטן וקטנה מיבמין אע"פ שאין חולצין ודלא כר' מאיר שאמר לא חולצין ולא מיבמין ולכשיגדילו ואינו רוצה לקיימה יגרש ויחלוץ וגדול זה לענין גט עד שיהא האיש גדול לגמרי והאשה עד שתהא יודעת לשמור גיטה ולענין חליצה עד שיגדלו שניהם לשיטתנו שפסקנו אף בקטנה עד שתביא שתי שערות הא כל שרצה לקיימה אם הוא גדול קנאה לגמרי בביאה ואע"פ שאין בביאתם הקמת שם הואיל וסופה לבא לידי כך הותרה מעכשו ולא סוף דבר בקטן וקטנה שאינן בני עונשין וקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו ואף לכשתאמר כן מכל מקום במקום ספק אין חוששין להפרישו אלא אף קטן שבא על הגדולה תגדלנו אע"פ שהיא בת עונשין ומטעם שכתבנו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה התשיעית והכונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר שלשים יום מבקשין ממנו שיחלוץ לה בזמן שהוא מודה אפילו לאחר שנים עשר חדש כופין אותו שיחלוץ לה אמר הר"ם זה שאמרו כופין אותו שיחלוץ כאשר היה גבר פטרה בגט אולם לא כתב לה גט הנה הטוב לו אם שיבעול וילך על מנהג האנשים והנשים ויכתוב גט ויחלוץ ואם אמרה היא נבעלתי והוא אומר לא בעלתי הנה לא נביט למאמרו ולא תצטרך חליצה:

אמר המאירי היבמה שאמרה בתוך שלשים לא נבעלתי ר"ל בתוך שלשים מזמן שנתיחד עמה וטוענת לא נבעלתי ואני תובעתו שיחלוץ ופירשוה בגמרא שגיטה יוצא מתחת ידה וטוענת לא נבעלתי ונמצא שעדין אני בזיקתי ואי אפשר לו עוד שיבעול שכבר נתן לי גט לזיקתי ופסלני על עצמו ותובעתו שיחלוץ כדי להתירה והוא אומר בעלתי וגרשתיה והרי היא מותרת ואינה צריכה חליצה ואלו היתה היא שותקת מן הסתם דיה בגיטה שכל שנסתרה מן הסתם נבעלה אבל כשאומרת לא נבעלתי היא נאמנת וכופין אותו לחלוץ מפני שהיבם כבר הוא מודה שאינה אשתו שכבר גירשה לפי מה שהוא אומר ואין בדבריו הוכח יותר מבדבריה שהרי ביבמה כל שלשים יום אדם מעמיד עצמו לפעמים שלא לבעול ואע"פ שלענין טענת בתולים כל שנתיחדה עמו בעדים אין לו טענת בתולים אלא לאלתר כמו שנבאר התם ארוסתו הוא דגיס בה אבל יבמתו מיבזז בזיז מינה ר"ל נכלם הוא ממנה ומעמיד עצמו ואחר שאין בדבריו הוכח יותר מבדבריה נאמנת וכופין אותו לחלוץ ודבר זה פירושו שהגט יוצא עכשו מידו לידה או שיהא הזמן מוכיח שעכשו ניתן שאם לא כן אף הוא יכול לטעון גרשתיה זה כמה ומתוך האיסור העמדתי עצמי ואין כופין אותו שהרי דבריו ברורים יותר שמן הסתם כל שנסתרה נבעלה והוא שאמרו בתלמוד המערב והוא שהגט יוצא מידו לידה הוא אומר גט אשה והיא אומרת גט יבמה אבל אם הוא לאחר שלשים יום אין כופין אותו שהרי דבריו ברורים יותר דטפי מתלתין לא מוקים איניש נפשיה אף ביבמה אלא שמכל מקום מבקשין ממנו שיחלוץ שהרי אין לו שום הפסד בכך ובשניהם נוטלת כתובה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בפירושי המשנה שכל שאמרו כופין תטול כתובה וכל שאמרו מבקשין לענין שתטול כתובה אם נתרצה מוטב ואם לאו כופין אותו לחלוץ ותצא בלא כתובה הא כל שלא נסתרה עמו אפילו לאחר כמה שנים הואיל וגטה יוצא מתחת ידה כופין אותו לחלוץ וכל שאין גיטה יוצא מתחת ידה כופין אותו ליבם או לחלוץ:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לענין טענת בתולים כל שנסתרה עמו ולא טען ולאחר זמן טען אינו נאמן שאין זה אלא כמוציא שם רע ואין בזה הפרש בין שתשתוק לבין שתכחיש ומכל מקום דוקא לענין הפסד כתובה אבל לאסרה על עצמו הואיל ואין שם אלא ספק אחד נאמן דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא הא כל שלא נסתרה יכול לטעון אחר כמה וכתבו בה גאוני ספרד עד שיתברר שנסתרה ויש אומרין כל שבירר שלא נסתרה אבל סתמו דנין אותו כנסתרה וכן היא בתלמוד המערב בראשון של כתובות כמו שביארנו שם ט' א':