מדרש תנחומא (בובר), שמיני ח׳

וכן אתה מוצא עשרת השבטים לא גלו אלא מתך היין, ראה מהו אומר הוי השאננים בציון (עמוס ו א), שהיו יושבין בהיכלי עונג בשלוה, והבוטחים בהר שומרן (שם), שהיו יושבין לבטח [בסבסטי], נקובי ראשית הגוים ובאו להם בית ישראל (עמוס ו א), כיצד אומות העולם יושבין [ומשיחין] ואומרין מי גבור בישראל, והן אומרים שמשון, וחוזרין ואומרין מי גבור בגוים, ואומרין גלית, שכתיב בו גבהו שש אמות וזרת (ש"א יז ד), (ואלו משכימין) [ואלו לאלו מסכימין] ואומרין שמשון גבוה בישראל, הוי נקובי ראשית הגוים. וחוזרין ואומרין מי עשיר באומות העולם, ואומרין (אנדריינוס) [אדריינוס], ומי עשיר בישראל ואומרין שלמה, שכתיב בו ויתן המלך את הכסף [בירושלים כאבנים] (מ"א י כז). בא וראה כל שבט ושבט היה לו מיומם בפני עצמו, כיון שהיה מבקש לילך למיומם שלו, היה נוטל עדרו עמו, כדי שיהא אוכל מן צאנו פטומין, שנאמר ואוכלים כרים מצאן וגו' [השותים במזרקי יין] (עמוס ו ד ו), מה סופן, לכן עתה יגלו בראש גולים (שם שם ז), למה על ידי שהיו להוטין אחר היין, לפיכך מזהיר לאהרן יין ושכר אל תשת.