מדרש תנחומא, בהעלותך ז׳

וַיְדַבֵּר ה' וְגוֹ', קַח אֶת הַלְּוִיִּם. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה נִימִין הָיוּ בְּאוֹתוֹ כִּנּוֹר שֶׁהָיוּ הַלְּוִיִּם מְנַגְּנִין בּוֹ. כָּךְ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁבַע נִימִין הָיוּ בַּכִּנּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח (תהלים טז, יא). אַל תְּהִי קוֹרֵא שׂבַע, אֶלָּא שֶׁבַע שְׂמָחוֹת. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר, שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ (שם קיט, קסד). וְלִימוֹת הַמָּשִׁיחַ נַעֲשֶׂה שְׁמוֹנֶה, שֶׁכֵּן דָּוִד אוֹמֵר בְּנִגּוּן, לַמְּנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית (שם ו, א). וְלֶעָתִיד נַעֲשֶׂה עֶשֶׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים, שִׁיר חָדָשׁ אֲשִׁירָה לְךָ, בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָךָ (שם קמד, ט). וּמִי הִתְקִין לָהֶם. שְׁמוּאֵל וְדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵמָּה יִסַּד דָּוִד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם (דה״‎א ט, כב). וְהֵם הֶעֱמִידוּ חִלּוּקֵי הַשִּׁיר, שֶׁיִּהְיוּ הַלְּוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן וּמְזַמְּרִין לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. רְאֵה חִבָּה שֶׁחִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַלְּוִיִּם, שֶׁכֵּן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, הַרְבֵּה הַלְּוִיִּם חֲבִיבִין לְפָנַי, קַח אוֹתָם לִשְׁמִי לִשְׂרָרָה. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בְּעִנְיַן קַח אֶת הַלְּוִיִּם.