מדרש תנחומא, בראשית י׳

‎הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי וְגוֹ', וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן וְגוֹ'. יֵשׁ אוֹמְרִים: שַׁבָּת נָעַל בְּפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: בֵּינֵי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעֹלָם (שמות לא, יז). כְּשֵׁם שֶׁלִּמֵּד שַׁבָּת זְכוּת עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן, כָּךְ לִמֵּד עַל קַיִן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: קֶרֶן קָבַע בְּמִצְחוֹ.

בְּשָׁעָה שֶׁהָרַג קַיִן אֶת הֶבֶל הָיָה מֻשְׁלָךְ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ קַיִן מַה לַּעֲשׂוֹת. זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי עוֹפוֹת טְהוֹרִים וְהָרַג אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ וְחָפַר בְּיָדָיו וּקְבָרוֹ, וּמִמֶּנּוּ לָמַד קַיִן וְחָפַר וְקָבַר אֶת הֶבֶל. לְפִיכָךְ זָכוּ הָעוֹפוֹת לְכַסּוֹת אֶת דָּמָן.