מדרש תנחומא, בא ח׳:א׳-ב׳

‎וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, לֹא הֶחְמִיץ. וְכֵן לֶעָתִיד לָבֹא, יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ (הושע ז, ד). מִשְׁאֲרֹתָם, זֶה שִׁיּוּרֵי מַצָּה וּמָרוֹר. אַתָּה אוֹמֵר שִׁיּוּרֵי מַצָּה וּמָרוֹר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּסָחִים. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, הֲרֵי שִׁיּוּרֵי פְּסָחִים. עַל שִׁכְמָם. וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם בְּהֵמָה? וְהָא כְּתִיב וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר וּמִקְנֶה כָּבֵד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְחַבְּבִין אֶת הַמִּצְוָה, לְכָךְ כְּתִיב עַל שִׁכְמָם.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. לָמָּה? שֶׁהַכְּסוּת חֲבִיבָה עֲלֵיהֶן יוֹתֵר מִכֶּסֶף וְזָהָב. וַה' נָתַן אֶת חֵן וְגוֹ', עֲדַיִן אֵינָן שׁוֹאֲלִין וְהֵן נוֹתְנִין לָהֶם. וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם, אֲפִלּוּ עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, נִתֶּכֶת וְחָזְרָה כְּבַתְּחִלָּה וְנָטְלוּ אֶת הַכֹּל. וּבִזַּת הַיָּם גְּדוֹלָה מִבִּזַּת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים וְגוֹ' (יחזקאל טז, ז).