מדרש תנחומא, אמור י״ד

וְכִי תִּזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה. רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי מְנַחֵם דְּגָלִיל, לֶעָתִיד לָבֹא, כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן בְּטֵלִין, וְקָרְבָּן תּוֹדָה אֵינוֹ בָּטֵל לְעוֹלָם. כָּל הַהוֹדָיוֹת בְּטֵלִין, וְהוֹדָיַת תּוֹדָה אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת. כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית ה' (ירמיה לג, יא), זֶה קָרְבַּן תּוֹדָה. וְכֵן דָּוִד אָמַר, עָלַי אֱלֹהִים נְדָרֶיךָ, אֲשַׁלֵּם תּוֹדוֹת לָךְ (תהלים נו, יג). תּוֹדָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא תּוֹדוֹת, הַהוֹדָיָה וְקָרְבַּן תּוֹדָה.