מדרש תנחומא, כי תשא א׳

‎יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנּוּ, כַּמָּה תְּרוּמוֹת הָיוּ תּוֹרְמִין יִשְׂרָאֵל בְּכָל שָׁנָה. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שָׁלֹש תְּרוּמוֹת תּוֹרְמִין, בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר וּבְנִיסָן וּבֶאֱלוּל. בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר וּבְנִיסָן, הָיְתָה תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נִגְבֵּית, וְהָיוּ בָּאִין הַכֹּהֲנִים וּמְכַפְּרִין עַל עֲוֹנוֹת יִשְׂרָאֵל מִן הַשְּׁקְלִים שֶׁהָיוּ שׁוֹקְלִין. לָמָּה? כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עֲסוּקִים בְּמַתְּנוֹתֵיהֶן. וְהָיוּ מַתְחִילִין לִגְבּוֹת מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר וְתוֹרְמִין בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן. וְלָמָּה מַתְחִילִין בַּאֲדָר וְתוֹרְמִין בְּנִיסָן? שֶׁלֹּא לִדְחֹק עַל יִשְׂרָאֵל. וְהָיוּ מַזְהִירִין אֶת יִשְׂרָאֵל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ.

אָמַר שְׁלֹמֹה: דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה (משלי טו, יט). בְּעֵשָׂו הָרָשָׁע הַכָּתוּב מְדַבֵּר, כְּשֵׁם שֶׁמְּשׂוּכָה שֶׁל קוֹצִים מִתְחַדֶּקֶת בִּבְגָדָיו שֶׁל אָדָם, אַתְּ מְפַשֵּׁר אוֹתָה מִכָּאן וּמִתְחַדֶּקֶת מִמָּקוֹם אַחֵר, כָּךְ מַלְכוּת עֵשָׂו גּוֹבָה אֶת הָאַרְנוֹן מִיִּשְׂרָאֵל. עַד שֶׁלֹּא תִּגָּבֶה, הֲרֵי הַגֻּלְגֹּלֶת בָּאָה. וְעַד שֶׁהִיא נִגְבֵּית, בָּאִין לְעֵסֶק טֵרוּפִין. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה (משלי טו, יט). כְּבוּשָׁה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל.

מַשְׁמִיעִין בְּאֶחָד בַּאֲדָר, וְנִגְבֵּית בָּרִאשׁוֹן שֶׁל נִיסָן. וְכַמָּה הָיוּ גּוֹבִין? מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. וְכַמָּה הוּא? חֲצִי הַסֶּלַע. וְלֹא הָיְתָה נִגְבֵּית אֶלָּא לְכַפָּרַת יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לוֹקְחִין מֵהֶן תְּמִידִין, לְפִי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּל מִנְיָן שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִמְנוֹת שֶׁיְּהֵא בָּהֶן חֶסְרוֹן, וְהִתְקִין לָהֶם אֶת הַשְּׁקָלִים רְפוּאָה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָהֶן כַּפָּרָה, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.